יש, כנראה, מטלות שאינן משתנות

עוזי מלמד נוהג להסביר שלמידה מידענית מתאפיינת בחיפוש אחר תשובה לבעיית אמת שפתרונה תלוי במידע. נזכרתי בטענה הזאת של עוזי כאשר קראתי מאמרון קצר של ויל ריצ’רדסון שהתפרסם השבוע – מאמרון שמנוסח כדו-שיח בינו לבין בתו שלומדת בחטיבת ביניים.

ריצ’רדסון מוצא את עצמו במצב טיפה מוזר. הבת שלו מנסה לשכנע אותו שהיא זקוקה לטלפון סלולארי משלה, אבל הוא איננו רוצה להכנע לשידוליה. בהמשך, בתשובה לשאלה מה קרה באותו יום בבית הספר, היא מסבירה שהיא מבואסת מפני שעליה לכתוב חיבור עם טיעוני שכנוע. ריצ’רדסון טיפה משתעשע ורומז לה שהנה, יש לה הזדמנות לכתוב חיבור שישכנע אותו שהיא זקוקה לטלפון סלולארי. אבל הבת משיבה שזאת איננה אופציה – עליה לבחור נושא מתוך רשימה נתונה. ריצ’רדסון עצמו מתבאס כאשר הוא מגלה שמתוך הרשימה המוצעת היא בחרה בלמה תלבושת אחידה לא צריכה להיות חובה בבית הספר.

מספר די רב של פעמים שמעתי את ההגדרה של עוזי מלמד, וכל פעם שאלתי את עצמי אם בכלל יתכן דבר כזה “בעיית אמת” במסגרת של מטלה בית ספרית. יש משהו מלאכותי בעצם הרעיון של בית ספר – מסגרת שמפרידה בין הלומד לבין חיי היום-יום על מנת לבנות סביבה שמאפשרת למידה מונחית. אינני טוען כאן שיש משהו פסול במלאכותיות – ההפך הוא הנכון. לפעמים המלאכותיות הכרחית על מנת שהתלמיד יוכל לרכוש הרגלי למידה, כדי שהוא יתפתח באופן שיטתי. החיים עצמם הם אולי בית הספר הטוב ביותר, אבל לא תמיד קל ללמוד מהם. קצת מלאכותיות איננה מזיקה על מנת לאפשר למידה מסודרת והדרגתית. אבל בתוך המסגרת המלאכותית הזאת הנסיון ליצור “בעיית אמת” נראית לא פעם כמאולצת.

אבל אפילו בסביבה מאולצת, היה נדמה שמורים יהיו מעוניינים לעודד את תלמידיהם לכתוב חיבור עם טיעוני שכנוע על נושא שבאמת קרוב לליבם. תלמיד שיפעיל את כישוריו המידעניים על מנת למצוא את הטיעונים הטובים ביותר כדי לשכנע את הוריו לקנות לו טלפון סלולארי בוודאי ירוויח יותר ממטלה כזאת מאשר תלמיד שיחזור בפעם המי יודע כמה על הטיעונים בנושא לעוס כבר שנים כמו תלבושת אחידה.

הבלוג של ויל ריצ’רדסון עוסק בעיקר בנושאים הקשורים לכלי Web 2.0 בחינוך. אבל באופן די עקבי בשנה האחרונה הוא מתמקד יותר ויותר בתהליכי למידה באופן כללי, ובצורך בשינוי מהותי בדגשים של מערכת החינוך. מהדיווח שלו על מטלת הכתיבה של בתו, אפשר להבין למה הוא חש את הצורך בשינוי הזה במיקוד.