לפי הכתבה, בנוסף לכך שלא ייערכו מבחנים בכיתות א’ (שוב, לא ברור אם המבחנים האלה “בוטלו”, או אם פשוט מפרסמים מחדש מדיניות קיימת), יש בחוזר הנחיות ברורות לגבי מספר המבחנים שניתן לערוך בכיתות אחרות, ותדירותם. מההנחיות האלו אפשר להבין שקובעי מדיניות ההערכה במשרד תופסים את המבחן ככלי אחד מיני רבים להערכה, ולא בהכרח המועדפת. מתוך החוזר:
כל מפגש בין מורה לתלמידיו מספק למורה מידע העשוי לתרום לקבלת ההחלטות שלו באשר להוראה וללמידה ולדרכים לקידומם של התלמידים. בבחירת הכלי להערכה ואופן השימוש בו יש לוודא שהכלי יתאים למטרות ההערכה ולמטרות הלמידה וכן למאפייני התלמידים, לגילם ולצורכיהם. את הישגי התלמידים אפשר להעריך הן באמצעות פעולות לימודיות שוטפות והן באמצעות כלי הערכה מובנים, ביניהם מבחנים.
בחלק של החוזר שמתאר את המקום של המבחן בחינוך העל יסודי אפשר להבין שכותבי החוזר אינם רואים במבחן אמצעי לבדיקת הישגי התלמיד בלבד, אלא כלי שבאמצעותו אפשר לשפר ולכוון את ההוראה:
חשוב להתאים את המבחן לעקרונות האלה:– הכנת מבחן תקף והערכתו המהימנה בעבודה שיתופית של צוות מורי המקצוע
– קיום רפלקציה על ידי צוות המורים ועל ידי התלמידים בעקבות המבחן
– שיתוף התלמידים בתהליך ההערכה
– עיצוב ההוראה בעקבות ניתוח התוצאות של המבחן.
לא קשה למצוא מה לבקר במדיניות משרד החינוך. לאור זה ראוי להגיד מילה טובה כאשר היא מתבקשת. מעיון בתגובות לכתבה מתקבל הרושם שבציבור הרחב, גם אצל אלה שמחייבים מבחנים וגם אצל אלה שמתנגדים להם, המבחן נתפס כאמצעי היחיד להערכת הלמידה ואת הישגי התלמיד. נעים לראות שלפחות באגף לחינוך יסודי הגישה להערכה הרבה יותר נאורה.