ג’ורג’ סימנס (George Siemens) מאד מוכר בתחום התקשוב החינוכי. עוד בשנת 2008, כאשר היה בקנדה, הוא פיתח, יחד עם סטיבן דאונס (Stephen Downes), את תאוריית ה-Connectivism, והנחה את מה שנחשב לקורס ה-MOOC הראשון – Connectivism and Connected Knowledge (CCK08). לפני מספר שנים סימנס התחיל להתמקד בנושאים הקשורים לניתוח הלמידה (Learning Analytics), אבל זמן קצר אחרי-כן הפסקתי לראות את שמו בחומרים התקשוביים שהגיעו אלי. (חשבון ה-Twitter שלו פעיל, אבל לאחרונה הצלחתי, לפחות באופן חלקי, לצמצם מאד את התלות שלי ב-Twitter כך שלא ראיתי הרבה ממה שהוא פרסם שם.)
הבלוג של סימנס מופיע בתוך קורא ה-RSS שלי כבר שנים רבות, אבל כמו עם בלוגים רבים אחרים הוא היה רדום. המאמרון האחרון שהופיע שם היה מספטמבר 2017. ואז, לפני חודשיים, פתאום הופיע מאמרון חדש. (כותב המאמרון זוהה רק כ-admin, ותחילה לא הבנתי שאכן מדובר בפרסום חדש של סימנס.) בירור ברשת מראה שעכשיו הוא פרופסור באוניברסיטה של דרום אוסטרליה, שם הוא מוביל את ה-Centre for Change and Complexity in Learning. גם אם לא עקבתי אחריו, לא חששתי שסימנס לא עסק בחינוך באופן פעיל, ודרך קישורים שבאתר המרכז שהוא מנהל מצאתי מספר פרסומים שמתארים את הפעילות הזאת.
כל החומרים שקראתי היו מעניינים, אבל עניין אותי במיוחד אותו מאמרון ראשון שבו נתקלתי לפני חודשיים:
אני מודה, כותרות מהסוג הזה מעוררות בי חשש. הרי קשה לספור את מספר הפעמים שהופעתו של כלי חדש זה או אחר גורם לאנשי חינוך להכריז ש-הפעם!, ודווקא אחרי ההכרזות האלו העולם, או לפחות החינוך, כמנהגו נוהג. אני, לדוגמה, התלהבתי מאד מחדירת ה-WWW לתוך החינוך, אבל על אף העובדה שאני עדיין אופטימי, ממבט של היום קשה להגיד שמשהו בחינוך באמת השתנה. עכשיו (אולי כצפוי) סימנס מתייחס ל-AI, אבל הוא מודע לנטייה להגזים וכבר בתחילת המאמרון שלו הוא כותב:
The result is the new hype landscape that will dominate 2023. For those in higher education, it has all the vibes of web 2.0 and MOOCs hype rolled into one. Please update your buzzword bingo cards.
העובדה שסימנס מודע לנטייה להתלהב מכל דבר חדש מחזקת את הנטייה להאמין לו כאשר הוא טוען שהפעם הדברים באמת שונים. זאת ועוד: המאמרון שלו איננו מאמרון של התלהבות וציפיות מוגזמות, אלא מאמרון של אזהרה. הוא כותב שההשכלה הגבוהה ניצבת בפני איום, והוא מתאר את עתיד ההשכלה גבוהה כעתיד שמחייב שינויים מהותיים, דרמטיים ומערכתיים. ולא מדובר בחדירת ה-AI בלבד, אלא במקבץ של התפתחויות שמתחברות יחדיו כדי ליצור את המצב הבעייתי הנוכחי.
השוני שסימנס כותב עליו אכן מערכתי, ומחייב הערכות יסודית. הוא כותב שהתשובה שהאקדמיה תיתן לשאלה של “מה אנחנו עושים עם מידע” מרכזית לעיצובם העתידי של מוסדות ידע. והוא עונה על השאלה שלו:
What are we doing with information? Well, we’re co-creating it. We’re building it in digital networks. We’re politicizing it. We’re sharing it in real time. Information today is digital, networked, and (often) transparent. Increasingly, it will be AI-generated. Universities of the future will mirror the affordances of these digital information opportunities.
לקריאת הדברים האלה מצאתי את עצמי שואל “אבל מה חדש כאן?”. הקביעות האלו מאד כלליות, ולא בהכרח חדשות או מקוריות. המילה networks מופיעה פעמיים, אבל כיצד אלה משפיעות על הלמידה איננו זוכה להסבר. לעומת זאת, ה-co-creating כן נראה משמעותי ושונה ממה שאנחנו מכירים היום, וכמו-כן גם השיתוף בזמן אמת.
בהמשך סימנס ממקד יותר את הנושא, ושואל שאלה שמצליחה טוב יותר להסביר למה הפעם שונה:
The key question for university leaders to answer is: “If we were to create a university with today’s tools, technologies, and cultural values, what would it look like?”. Universities would hardly look like the system we have now and few leaders are prepared to seriously confront the implications of this question.
נדמה שזה האתגר שסימנס מעמיד מול האקדמיה היום. הוא כותב שמצד אחד ה-“מידע” משתנה בקצב מהיר וזקוק לעדכון תמידי, ואילו ה-“חינוך” עדיין מתמקד בהוראה ובהערכה של יכולת הזכירה של הפרט במקום להכשיר את הלומד להתמודד עם מרחבים שהם מורכבים ורב-משמעיים. במאמרון הזה סימנס איננו מציע פתרונות, אבל ברור שהוא חושב שדרוש שינוי גורף. השפעת ה-AI היא אמנם נקודת הזינוק שממנה הוא מתחיל לכתוב, אבל ה-AI איננו נושא המאמרון, אלא הצורך בשינוי מערכתי כולל.
כאשר קראתי את המאמרון של סימנס סימנתי אותו כמשהו שאליו ארצה להתייחס כאן, אבל מעבר לעובדה ששמחתי מאד “לפגוש” אותו שוב ולהחשף לחשיבה העכשיווית שלו, לא ידעתי אם יש לי משהו ספציפי להגיד לגביו. הרי בעיקר יש כאן הצהרת כוונות שעדיין נטולת תוכנית פעולה. ולכן הכנסתי את דבריו למגירה, מבלי לדעת אם או מתי אשלוף אותם לכאן.
מאמרון חדש של לארי קובן (Larry Cuban) דרבן את השליפה. קובן כותב על השימוש הנרחב במילה transform בהתייחסות לשינויים במערכות חינוך. בדרך כלל מתרגמים transform כ-“שינוי צורה”. התרגום הזה איננו מוטעה, אבל בכל זאת חסר בו משהו. נעדר ממנו הקונוטציה של משהו מקיף או עוצמתי שמתלווה למילה באנגלית. קובן כותב שהמאמרון שלו מתייחס ל:
this over-used, pumped-up word and its implications especially how meaningless it has become in policy-talk.
קובן איננו טוען שלא נערכו שינויים גורפים במערכות חינוך – הוא מונה מספר שינויים כאלה שבעיניו באמת היו משמעותיים ומתאימים להגדרה של transformative. אבל מדובר במקרים שהם באמת היסטוריים, להבדיל מהשימוש הלא במיוחד מרשים של כלי נוצץ חדש. (זה אולי מקום להזכיר את ההכרזה גדושת הציניות של אודרי ווטרס (Audrey Watters) מלפני כשבע שנים ש: The Best Way to Predict the Future is to Issue a Press Release.) קובן כותב שהשימוש המופרז במילה transform פיתח אצלו אלרגיה כלפיה – ואפשר להבין אותו.
קובן מונה מספר שאלות שכדאי להפנות למחדשים חינוכיים למיניהם (קובעי מדיניות, יזמים, משקיעים, ועוד) על מנת לברר אם אכן השינויים שהם מציעים הם באמת מתאימים לתואר של transformative. השאלות די מובנות מעליהם – שאלות כמו אלו בעיות השינוי המוצע אמור לפתור, או על אלו חלקים של המרקם החינוכי/לימודי השינוי אמור להשפיע. וכאן מצאתי חיבור למאמרון של סימנס. סימנס איננו מציג כלים שאמורים לחולל שינויים גורפים (המילה transform מופיעה המאמרון רק בציטוט). הוא בעיקר עוסק בצורך בשינוי ואין בו הצעות אופרטיביות. שאלתי את עצמי אם יש בכלל משהו חדש בניתוח של סימנס, או אם יש כאן בסך הכל עוד קריאה מתוך שרשרת ארוכה של נבואות שאם הן בכלל מתגשמות אז באופן חלקי בלבד. (זכרו, לדוגמה, את הנבואה של אלי נועם שהזכרתי כאן לפני קצת יותר מחודש.)
אבל גם אם לדעתו הכתובת על הקיר וההשכלה הגבוהה ניצבת לפני שינויים גורפים, סימנס איננו עוסק כאן בנבואות. מה שמעסיק אותו הוא כיצד המבנה של ההשכלה הגבוהה מקשה על עריכת השינויים הדרושים. הוא כותב:
My core assertion, to be unpacked in future posts, relates to the inability of universities to respond to and absorb broad systemic change pressures because they are part of a network of networks and system of systems.
אם הבנתי נכון את כוונתו של סימנס, הוא טוען שבגלל מורכבותן מערכות כמו מוסדות להשכלה גבוהה מתקשות להשתנות. במערכות כאלה שינוי חיובי בהיבט אחד של המערכת עשוי להשפיע לרעה על היבט אחר. שינוי שמיטיב עם גורם אחד של המערכת יכול דווקא להזיק לגורם אחר. הראייה המערכתית הזאת, יחד אם ההבנה שבכל זאת המרחב הטכנולוגי מחייב הערכות מחודשת, היא אשר ממקם את סימנס במקום שונה מאלה שטוענים שהכלים החדשים שלהם יחוללו שינוי גורף. יהיה מעניין לראות את המשך ניתוח המצב שלו, לקראת (כך אפשר לקוות) הצעות אופרטיביות. וברמה הבסיסית ביותר, פשוט מעודד לראות שסימנס שוב מפרסם את מחשבותיו.
קל להזדהות עם סימונס שראויה בחינה יסודית של האקדמיה בפרט והחינוך בכלל. באשר לשאר חסר לי איזושהיא פיסה להיאחז בה
סימונס מצהיר: Universities would hardly look like the system we have now
אני מפקפק בהצהרה הזו. לא כי אני חושב שהן צריכות להיראות אותו דבר אלא כי אינני יודע איך כן הן היו צריכות. אם לסימונס יש ואפילו רק קצה של קצה של רעיון אז ראוי שיציג אותו גם אם ברור שזה רק התחלה וגישוש, ואם אין אז אולי יסתבר שהן צריכות להישאר בערך כמו עכשיו?!
לארי קובן מפקפק בשימוש ב “טרנספורמטיביות” ובצדק. סימונס זהיר וצנוע בעניין. יתרה מזו עומד לזכותו הרעיון רב ההשראה והביצוע של קורס אינטרנטי ייחודי. עם זאת קריאה לשינוי ללא תשתית כלשהיא שמנמקת – ואפילו חלקית – במה צריך לשנות או להכחיד, מה צריך במקום ולמה זה המענה הנכון זה היא הוא קריאה בבליל קריאות לשינוי וטרנספורמציות
למרות ההסתיגות, אזכור לסימונס את תרומתו ויוזמותיו הנהדרות ואמתין בסבלנות (באמצעותך ג’יי) להמשך דבריו
גיל – לדעתי אתה צודק. ובמהלך כתיבת המאמרון שלי גירדתי בראש מספר פעמים ושאלתי אם יש בדבריו של סימנס משהו מעבר להצהרה כללית – והצהרה שכבר הושמעה פעמים די רבות. במידה מסוימת כתיבת המאמרון היתה נסיון לברר את הנושא לעצמי; לבדוק אם אני מצליח באמת להבין את הכוונה של סימנס. ונדמה לי שאפשר לזהות לא מעט בלבול בכתיבה שלי שמצביע על כך שטרם הצלחתי.
כמוך, אינני יודע כיצד האוניברסיטה אמורה להיות אחרת. אני כן זוכר שבתקופת הזוהר של הבלוגים אקדמאים רבים נעזרו בבלוגים שלהם כדי לפרסם work in progress וכך ליצור קהילה חושבת שבמידה לא קטנה היוותה “תשובה” לאיש המחקר הפרטי שכתב ופרסם לבדו, ואולי זה חלק ממה שאליו סימנס מתכוון. עם זאת, חשוב להוסיף שעוד לפני תקופת הבלוגים הדימוי של איש המדע או איש המחקר שפועל לבד כבר לא שיקף נאמנה כיצד המחקר פועל.