שיעורי בית, אינטרנט, רווחים … והתקשוב החינוכי

באופן כללי אני מתנגד לשיעורי בית. אני נוהג לצטט את המחקרים שמראים ששיעורי בית אינם מקדמים את הלמידה ולעומת זאת מגבירים את הפערים בין תלמידים שהוריהם יכולים לעזור בשעות הערב לבין תלמידים שלא יכולים להסתמך על הידיעות של הוריהם. (כן, אפשר למצוא מחקרים אחרים, אבל כולנו בוחרים להבליט את המחקרים שמחזקים את הדעות שלנו, ואני בהחלט חלק מה-“כולנו” הזה.) אבל דעה לחוד ומציאות לחד – אני יודע שבעתיד הנראה לעין מורים ימשיכו לתת שיעורי בית. ואם לא ידענו זאת קודם, מתברר שהתקשורת האינטרנטית, או ליתר דיוק הזמינות הלא שוויונית שלה, לא רק שאיננה מסייעת לפתרון הבעיה של הכנת שיעורי בית כפי שפעם היה נהוג לטעון, היא אפילו מחריפה אותה.

לפני כשבועיים ה-New York Times פרסם כתבה מעניינת שנכתבה על ידי סם ליקרדו (Sam Liccardo) ראש העיר של סן חוסה (San Jose) אשר בקליפורניה. העיר אמנם נמצאת באיזור עמק הסיליקון, אבל אחוז מכובד של האוכלוסייה שלה די עני. בכתבה שלו ליקרדו מסביר שלרבים מהתלמידים בבתי הספר של העיר אין תקשורת אינטרנטית בבית (הוא כותב שכ-100,000 מתושבי העיר גרים בבתים בלי אינטרנט בפס-רחב). לכן כדי להכין את שיעורי הבית שלהם – שיעורים שלרוב דורשים חיפוש מידע באינטרנט או כניסה ל-LMS של בית הספר – תלמידים רבים מתמקמים במגרשי החנייה של חנויות או מסעדות שבהן יש WiFi חינם. ליקרדו מתאר את הבעיה, ומציין שהמצב דומה בערים רבות:

The sight of public-school students finishing their algebra homework in fast-food restaurants and coffee shops, where they have access to free public Wi-Fi, has compelled hundreds of cities and school districts to find ways to bridge what one official has called “the cruelest part of the digital divide”: the homework gap.

ליקרדו כותב שבסן חוסה מצאו דרך להעניק WiFi לתלמידים – עמודי התאורה שמפוזרים בעיר. הוא מסביר שמפני שהעמודים האלה גבוהים, ומן הסתם קשורים לרשת החשמל, אפשר לצייד אותם במשדרי WiFi ובדרך הזאת לכסות את העיר, ובמיוחד את השכונות שבהן בתים בלי תקשורת.

מדובר בהצעה די הגיונית, אבל מתברר שהיא נתקלת בבעיה:

However, the telecommunications industry has quietly worked to usurp control over these coveted public assets and utilize publicly owned streetlight poles for their own profit, not the public benefit.

ואכן שדולת חברות התקשורת הפרטיות הצליחה לשכנע את ה-FCC, הגוף המופקד על התקשורת ברמה הארצית, שעמודי התאורה יעמדו לרשותם. אבל זה לא היה סוף הסיפור. עיריית סן חוסה חתמה על חוזים עם ספקי תקשורת מקומיים שיאפשרו להם להתקין את הדרוש בעמודים – דבר שיאפשר להם להרוויח – ובתמורה הספקים יתרמו לקרן לקידום השוויון הדיגיטלי.

סוף טוב? עוד לא. בלחץ הספקים הגדולים ה-FCC קבעה תקנון חדש:

The new rules force local jurisdictions to provide telecom companies with unfettered access to public streetlight poles at below-market, taxpayer-subsidized lease rates.

במילים אחרות, מפני שרווחי ספקי התקשורת הגדולים נמצאו בסכנה, הם הצליחו לגייס את הממשל הארצי להעדיף את הרווחים שלהם על פני עשיית שיעורי הבית של התלמידים שאין בבתיהם WiFi.

ליקרדו מציין שהתקנה החדשה של ה-FCC מהווה נצחון של האינטרסים הצרים של החברות הפרטיות על העקרונות. אבל גם זה, יש לקוות, איננו סוף הסיפור. הוא כותב שסן חוסה, יחד עם עוד כ-20 ערים, מביאות את הנושא לבית המשפט. ואם הערים לא יצליחו בתביעה להן:

Too many 13-year-olds will continue doing their algebra homework in a parking lot, within range of the free Wi-Fi of their neighborhood Burger King.

אם אוהבים שיעורי בית, אבל אפילו אם סולדים מהם, התמונה הזאת בהחלט עגומה. חברות ההי-טק ימשיכו למכור את המכשירים שלהם לבתי הספר ויציינו בגאווה שהם מקדמים את החינוך, ואילו באותו הזמן הן מוכנות לעכב את אותו החינוך עד שהן יקבלו תמורה כספית “הולמת” גם מהתלמידים והוריהם ולא רק מבתי הספר. אולי החינוך באמת חשוב בעיניהן, אבל הרווחים כנראה חשובים יותר. היום לרוב מאיתנו ברור שהתקשוב יכול להשפיע לטובה על החינוך, אבל זה נכון רק אם הוא באמת מגוייס לטובת החברה, ולא לטובת הרווח.

תגובה אחת בנושא “שיעורי בית, אינטרנט, רווחים … והתקשוב החינוכי”

להגיב על גיל עמית לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *