זה לא כל כך מסובך

תומס ארנט (Thomas Arnett) הוא עמית מחקר בכיר במכון Clayton Christensen, מכון שמטרתה המוצהרת היא שיפור העולם באמצעות חדשנות משבשת. כריסטנסן עצמו מוכר היטב כהוגה הראשי של רעיון החדשנות המשבשת, ובשנת 2008 הוא היה השותף הבכיר בכתיבת הספר שהביא את הרעיון למגרש החינוכי – Disrupting Class. כתבתי כאן מספיק פעמים על החדשנות המשבשת כך שצריך להיות ברור שאינני חסיד של התפיסה – לא בחינוך, ולא באופן כללי. מספר חוקרים הראו שיש בה פגמים רבים, ובשדה החינוך בכלל לא ברור אם שלל השיבושים שמתיימרים להביא לשיפור אכן משפרים משהו מלבד הרווחים של המשקיעים. אבל כריסטנסן והמכון שלו חזקים ביחסי ציבור, ורעיון השיבוש נשאר פופולארי, כולל בחינוך. לפני חודש ארנט פרסם מאמר באתר של מכון כריסטנסן שיום לאחר מכן התפרסם גם באתר Education Next:

There’s a reason why teachers don’t use the software provided by their districts

במאמר הזה ארנט מבקש להסביר תופעה קצת מביכה שזכתה לאחרונה לפרסום: חשבונות רבים לתוכנות לימודיות שנרכשו על ידי מחוזות חינוך ברחבי ארה”ב אינם מנוצלים בבתי הספר. לפי סקר אחד עד 70% מהחשבונות של תוכנות לימודיות אינם זוכים לשימוש אצל המורים. בקרוב ל-1200 מילים ארנט מבקש להסביר למה זה קורה, אם כי בשלושים מילים בלבד בפיסקה השנייה הוא נוגע בנקודה המרכזית:

To be clear, not all software is high quality, which means teachers may have good reason to not adopt some software products that fail to deliver positive student learning outcomes.

אכן, מפקחי מחוזות רבים מסתנוורים ממשווקי התוכנות (שכמעט תמיד מאד יקרות) שמבטיחים לשפר באמצעותן את הלמידה של התלמידים (למידה שנמדדת, כמובן, על ידי מבחנים סטנדרטיים). על פי רוב המורים מעדיפים לאמץ יישומים חינמיים, וגם אם אלה אינם בהכרח משפרים את הלמידה הם לא יוצרים גרעון תקציבי. אבל ארנט איננו מסתפק בהסבר הפשוט הזה. הוא הרי אמון על שיבוש שדורש אימוץ טכנולוגיות יקרות, והוא מחפש הסברים אחרים – הסברים שבמידה רבה נראים כתירוצים מתחכמים כדי לא להודות באמת הפשוטה שהוא ציין ממש בהתחלה.

כדי לעשות זאת ארנט קודם כל מכריז שיש תוכנות איכותיות שחבל לא לנצל. עם קביעה כזאת באמת קשה להתווכח. אכן, יש. אבל ארנט איננו מציין אילו הן, או מהו אחוז האיכותיות לעומת כלל ההיצע, והוא אפילו איננו מסביר מה לדעתו מבחין בין תוכנה איכותית לתוכנה מיותרת. במקום זה ההמשך של כל המאמר מוקדש להסברים אפשריים לכך שתוכנות איכותיות (יהיו אשר יהיו) אינן מנוצלות.

ארנט מתאר שלוש משימות כלליות שמאפיינות מורים שמבקשים לשפר את הלמידה של תלמידיהם (הוא מכנה אותן “jobs”). בעיני יש חפיפה די גדולה בין השלוש, אבל אציג אותן לפי ארנט: המורים האלה (1) מחפשים אמצעים שיעזרו להם לשפר את בית הספר, (2) רוצים כלים שיעוררו ענין אצל התלמידים, ו-(3) מבקשים כלים שיביאו לתיקון דרכי ההוראה הכושלות כך שהתלמידים ילמדו טוב יותר. ארנט מעלה את הסברה שמי שאמור לשכנע את המורים להשתמש בתוכנות שנרכשו איננו מצליח לשכנע שאכן הן עונות על הצרכים האלה. אבל המסקנה איננה שהתוכנות אינן עונות על הצרכים, אלא שאם רוצים להחדיר אותן לתוך בתי הספר דרוש מסע שכנוע טוב יותר. ארנט כותב:

To meet their Job to Be Done, software providers need to start by offering an evidence-based set of practices that will help schools improve on key metrics. Then, once they’ve made the case for new instructional methods, they can discuss how software tools help to facilitate those methods.

סביר להניח שארט מכיר את שוק התוכנות, אבל משום מה הוא קובע שמשווקי התוכנות אינם משווקים אותם בדרך הנכונה – הם אינם מסבירים כיצד מה שהם מוכרים באמת משפר את ההוראה ואת הלמידה. התיאור הזה איננו תואם את המציאות שאני מכיר – מתערוכות בכנסים, מחומר פרסומי, וגם מאין ספור כתבות מטעם שלכאורה אמורות להיות אובייקטיביות אבל משום מה נקראות כפרסומות לכל דבר. ארנט כותב שתוכנות איכותיות שנרכשות על ידי מפקחי המחוזות ומחולקות לבתי הספר אינן עונות בצורה טובה על הצרכים של המורים. אבל ה-“הסבר” הזה בעייתי. צריך היה להיות ברור שהאיכות של “תוכנה איכותית” נקבעת מעצם העובדה שהיא כן עונה על הצרכים. נדמה שארנט מתפתל כדי למצוא “הסברים” כאשר הוא כבר יודע את התשובה האמיתית. הוא קובע:

In short, software only gets used in classrooms when it meets a Job to Be Done for teachers.

אבל אם כך, תוכנה שאיננה עונה על הצרכים איננה תוכנה איכותית.

במקום לתרץ את העדר השימוש של תוכנות בבתי הספר הגיוני יותר פשוט להסיק שהתוכנות המשווקות אינן איכותיות. חשוב לי להבהיר כאן שאני משתדל להתייחס לתוכנות לפי התפיסה החינוכית של המשווקים, ולא לפי הציפיות החינוכיות או הלימודיות שלי, שלעתים קרובות שונות מאד מאלו של מפקחי המחוזות. אבל גם כאשר אני מעריך אותן לפי ההבטחות של המשווקים עצמם, פעם אחר פעם מתברר שההבטחה להביא לשיפור במבחנים סטנדרטיים איננה מתממשת.

בשנת 2001 לארי קובן פרסם ספר שסקר את השימוש בטכנולוגיות חדישות בבתי הספר. כבר בשם הספר התיזה של קובן היה ברור:

Oversold and Underused – Computers in the Classroom

לפני כשבוע, בבלוג שלו, קובן פרסם את המאמר של ארנט. הוא פרסם אותו במלואו ללא שום הערות. עם זאת, הוא שינה פרט קטן משמעותי: הוא שינה את השם. קובן נתן לו את הכותרת:

Oversold and Underused: Software in Schools (Thomas Arnett)

אינני יודע למה קובן התכוון בשינוי הקטן הזה. יתכן שכוונתו היתה פשוטה – להראות שהמאמר של ארנט הוא המשך למה שהוא עצמו טען לפני כמעט עשרים שנה. ארנט אמנם טוען, כמו קובן, שהתוכנות אינן זוכות למספיק שימוש, אבל להבדיל מקובן הוא איננו טוען למכירת יתר. לכן אפשר אולי לזהות בשינוי הכותרת עקיצה ביקורתית – עקיצה שהיא מבוזבזת על ארנט. יתכן שקובן רומז שדבר לא השתנה מאז שספרו התפרסם (ואולי אפילו שארנט לא קרא אותו). קובן עצמו איננו אומר. לעומת זאת תגובה של קוראת אחת בבלוג שלו איננה מסתירה מידה מכובדת של ציניות כלפי ארנט:

The marketing of tech is way out of proportion to the necessity for its use in every situation.

אבל הקביעה הזאת, קביעה שבוודאי ברורה לרוב המורים, כנראה איננה ברורה לארנט. הוא הרי אמון על חדשנות משבשת, ולפי התפיסה הזאת הטכנולוגיה איננה סתם מסייעת להוראה או ללמידה. השיבוש בהכרח מביא לשינוי בסדר גודל רחב. וכגודל הכמיהה לשיבוש גודל האכזבה כאשר הוא איננו מתרחש. זאת ועוד: לפי התפיסה הזאת מי שאיננו מאמץ את ההיצע הטכנולוגי מעכב את השינויים הדרושים בחינוך. ארנט ושותפיו לא רק רוצים למכור טכנולוגיות. הם רוצים לחולל שינוי מהותי באמצעותה. הם רואים את עצמם כחוד החנית בשינוי המיוחל, אפילו אם המטרה רחוקה מלהיות ברורה. עד עכשיו הם מצליחים לשכנע רבים מהמפקחים ומקובעי המדיניות החינוכית בנחיצות סדר היום שלהם, אבל הם אינם רוצים להכיר בעובדה שמורים רבים נשארים ספקניים. זה מסביר את השמיניות שארנט עושה כדי להסביר את מה שדי מובן מאליו – שהרבה יותר מדי מהתוכנות שהמשבשים מבקשים להכניס לבתי הספר ולכיתות פשוט אינן עוזרות להוראה וללמידה. גם אם המחוזות רוכשים את התוכנות, המורים אינם רואים בהן צורך. כל הכבוד למורים.

2 תגובות בנושא “זה לא כל כך מסובך”

  1. בהחלט ג’יי. כל ענין השבשנות לגמרי מעוות בצורה שמשתקפת אצל ארנט. אני אישית אוהב מאוד את התיאוריה ואפילו מוצא אותה הגיונית. אלא שהיא מסבירה ומנתחת את הצד המוכר ולא את הצד הקונה. השבשנות עשויה להתרחש כשהצד הקונה מאוד מעונין וקונה ומשתמש (מה שלא בדיוק המצב) היא לא מתימרת לזהות מה היא הטכנולוגיה השבשנית אלא לאחר מעשה, ואם אין קונה אז אין שיבוש והאשמתו של הלקוח היא כמעט פתטית.
    לצד זה בקשה, אנחנו מבינים כמו קובן את המצב ומבינים שאינטרסנטים בתחום (כמו בכל תחום) ינסו לשווק סחורה בכל טריק ופיתוי אפשרי. זה בהחלט מרגיז ומן הראוי להביע את הרוגז הזה בצורה מסודרת. לצד זה היה משמח מאוד לשמוע ולקרוא על נסיונות מענינים ומבטיחים בתחום, בתקווה שאכן אלו קיימים. אני חושב שהם קימים אם כי הם לא בהכרח דרמטיים כמו אלו של המשווקים למניהם. אבל מה לנו לדרמה? אנחנו בעסקי למידה וצמיחה והוראה, זה מרתון. הדרמה (אם) מתרחשת אחרי הרבה זמן.

    1. גיל, תודה!
      אתה ללא ספק צודק – ראוי לא רק לבקר, אלא גם למצוא נקודות אור ולכתוב גם עלין. אני מודע מאד לכך שכבר זמן די ממושך אני מביע אכזבה מהכיוון שאליו התקשוב החינוכי פנה, ואני בטוח שהביטוי של האכזבה הזאת נעשית יותר ויותר חריפה לא רק בגלל מה שקורה היום, אלא גם מפני שלפני לא יותר מדי שנים התחושה היתה אחרת – שהתקשוב עשוי לחולל שינוי חיובי משמעותי במערכות חינוך.
      אני בטוח שאפשר למצוא נקודות אור (אם כי אינני במערכת היום ואין לי נגיעה אישית שמאפשרת לי להתרשם מקרוב) וראוי שאעשה מאמץ כדי להבליט אותן.

להגיב על יענקל לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *