It Takes Two

ג'נה מקוויליאמס חשה אמביוולנטיות כלפי דברים שג'יימס ג'י השמיע בכנס של עיתונאי חינוך שנערך לפני חודש. דבריו של ג'י התמקדו בכוח הלימודי של משחקי מחשב ובמה שהמשחקים האלה יכולים ללמד אותנו על דרכי ההערכה הנהוגות היום בחינוך. אמנם ג'י דיבר על משחקים ועל הערכה, אבל לדבריו השתמעויות חינוכיות רחבות יותר. אפשר להגיד שהוא תיאר שתי הדרכים שבהן חידושים יכולים לחדור לתוך מערכת החינוך, כולל חידושים בתחום התקשוב.

ג'י הציג שתי אפשרויות – הכנסת חידושים ישירות לתוך מרכז העשייה הבית ספרית, או עידוד של איים של עשייה שנמצאים בשוליים של המערכת. הוא טען שהנסיון מלמד שבמודל הראשון החידוש נבלע לתוך המצב הקיים מבלי שהוא מצליח לחולל שינוי משמעותי בדרכי ההוראה והלמידה הקיימות. לכן הוא קבע שחידושים אמיתיים צריכים להתרחש בשוליים. הוא טען שכך קורה בכל מערכת אחרת מלבד החינוך שמשום מה מתעקש להעמיד את החידוש במרכז העשייה, וממשיך לשאול למה בסופו של דבר זה לא מצליח.

מקוויליאמס מזדהה עם הקביעות של ג'י, אבל היא גם מוצאת בהן בעייתיות:

Working at the margins of education is a fantastic way to innovate and offer useful evidence that innovations work. I fully support this approach–but not at the expense of the kids who exist at the center of our education system today.
היא מציינת שגם אם נכון ששינויים משמעותיים צומחים רק בשוליים, אסור להפקיר את התלמידים שהם אולי אלה שיותר מכולם זקוקים לשינוי. לעתים קרובות מדי, ה-"שוליים" שבהם נערכים ניסויים אינם אוכלוסיות חלשות, אלא דווקא אוכלוסיות חזקות שיכולות לממן התנסויות חדשות. מקוויליאמס מדגישה שניסויים וחידושים לא יכולים לבוא על חשבונן של אוכלוסיות חלשות:
That doesn't give us license to give up on today's children, even if it keeps tomorrow's children safe.
אבל אפילו אם מקוויליאמס מייצגת עמדה המנוגדת לזו של ג'י, היא עדיין משוכנעת ששתי הגישות יכולות, וחייבות, לחיות בשיתוף זו עם זו:
I can't innovate as much as I'd like from the center, maybe I can't help tomorrow's marginalized kids as much as I'd like either. And Jim Gee can't help today's marginalized kids as much as he'd probably like from the edges. So we need each other, if for nothing else than to assuage our guilty consciences for being unable to do more of what we know must be done.
לפני קצת יותר משנה, בתגובה למאמרון כאן שעסק באיים של עשייה, אלישע ציין:
למזלנו הטוב (אני חוזר – הטוב), מערכת החינוך טרם אימצה את התקשוב ללב הקונצנזוס הפדגוגי שלה. מצב זה אפשר היווצרותם של האיים, בהם אני רואה סימני חיים להתפתחות התהליך בכיוון הנכון.
מאד הזדהיתי עם דבריו של אלישע אז, ואני ממשיך לחשוב שהוא צדק. הביזור, שהוא אחד ממאפייניו החשובים ביותר של עידן התקשוב, מאפשר צמיחתם של ניסויים חינוכיים רחוק מהמערכות הממוסדות שכל כך מיומנות בהפיכת כל חידוש לדרך אלגנטית יותר לעשות מה שכבר נעשה בעבר. בלי האיים האלה, אין סיכוי להתחדשות חינוכית (ולא רק בתקשוב). עם זאת, טוב שיש גם כאלה שפועלים מבפנים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *