והלוואי גם אצלנו – ובקרוב!

הגרדיאן האנגלי פרסם השבוע מאמר מאת דייוויד פוטנאם. קראתי בתחתית המאמר ש:

Lord Puttnam is chair of education innovation charity Futurelab

אבל היה עלי לפנות לוויקיפדיה כדי לגלות שהוא אישיות די מוכרת, אישיות שאפילו אני יכולתי לדעת עליו. אבל כל זה איננו חשוב. מה שחשוב הוא שבהיותו אישיות מוכרת, הוא קיבל במה לפרסם מאמר על עתיד החינוך. (דווקא הגעתי למאמר בגרדיאן דרך מאמרון בבלוג Flux שהוא פרויקט של Futurelab). המאמר איננו מאמר מעמיק. רבים אחרים יכלו לכתוב אותו, אם כי ספק אם אנשים בלי הקבלות של פוטנאם היו יכולים לפרסם אותו. יש בו הרבה שאפשר, ואפילו כדאי, לצטט. למשל, תלמיד אחד מכריז:

Whenever I go into class, I have to power down.

ילד אחר, בן 12, מציין:

At school, you do all this boring stuff, really basic stuff, PowerPoint and spreadsheets and things. It only gets interesting and exciting when you come home and really use your computer. You're free, you're in control, it's your own world.

פוטנאם שואל את השאלה הדי מתבקשת – למה בתי הספר אינם מצליחים ליצור חוויה לימודית שמעניקה את התחושה הזאת. הוא כותב:

Most kids probably cannot tell you whether they are actually learning anything from that freedom and control, from the hours spent playing computer games, joining in chat forums and (for the more adventurous) setting up websites. But isn't that where the education system should take over and work out what the golden nuggets of learning might be?

בין היתר, הוא מזכיר את החוברת Their Space שעליה המלצתי עוד בחודש פברואר. אותה חוברת (81 עמודים) ניסתה להצביע על הדרכים שהתקשוב, כפי שבני נוער משתמשים בו היום, יכול לבוא לביטוי בבתי הספר. אותה חוברת, אגב, כנראה צמחה מפגישה של כותביה עם סטיבן ג'ונסון סביב ספרו Everything Bad is Good for You.

שוב, אין הרבה חדש, ואולי זה הדבר העצוב בכל העניין. יכולנו לקוות שכבר אין צורך במאמרים כמו זה של פוטנאם. אבל הוא בוודאי לא יכול להזיק. הרי הוא לא רק כותב על מנת להביע דעה, אלא כדי לעורר דיון ציבורי:

Let us start a serious public debate about how and whether we can bridge this gap between children's experiences inside and outside school. How much are they really learning through their passion for computer-based entertainment? How do we maximise the educational benefits of that passion, without, of course, killing it stone dead? Or – and there will be some who continue to believe this – should education and entertainment remain on entirely separate tracks?

ולא נותר אלא לקוות שהוא יצליח, ושבאמת יתקיים דיון ציבורי סביב הנושא – לא רק באנגליה, אלא גם אצלנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *