יש גם ערך רב בתהליך התיוג שנעשה בידי משתמשים שאינם אנשי מקצוע. בדרך הזאת מתווספים שיוכים אסוציאטיביים שתחילה לא נראו לעין. ריבוי של תגים סביב פריטים שונים יוצר מצע שעליו השתמעויות בלתי-צפויות יכולות לצמוח.
אבל העובדה שהתיוג מוצא חן בעיני איננו אומר שהוא באמת יעיל. למרות הפופולאריות של דלישס, למשל, לא ברור שהתיוג המאסיבי שהתרחש בשנים האחרונות מסייע למשתמשים למצוא מידע שמתאים לצרכיהם – גם כשאשר התיוג נעשה לצרכים אישיים, וגם כאשר משתמשים נעזרים בתגים שסומנו על ידי אחרים ככלי עזר למצוא מידע חדש.
בעולם ה-Web 2.0 יש אמונה עיוורת בכדאיות של התיוג, וקשה למצוא הוכחה לכדאיות הזאת. בגלל זה די התרגשתי כאשר ראיתי (דרך הבלוג של ספריות אוניברסיטה חיפה, וגם דרך אתר צמתי מידע) קישור למחקר שמבקש לבחון את היעילות ואת הכדאיות של התיוג. לצערי, אחרי קריאת המאמר שמדווח על המחקר, אינני יכול להגיד שאפשר להסיק ממנו מסקנות כלשהן בנוגע לתיוג.
המאמר מצליח להצביע על הייחוד של התיוג. אנחנו קוראים, למשל על ההבדל בין התיוג לבין שיטות קטלוג מקצועיות:
Previous research in classification suggests that there is a distinct difference between user created or naive classification systems and those created by professional indexers.
…however, the world of folksomonies includes relationships that would never appear in a traditional classification including time and task related tags, affective tags and the user name of the tagger. (Kipp 2007) These short term and highly specific tags suggest important differences between user classification systems and author or intermediary classification systems which must be considered.
Controlled vocabulary indexing has proven costly and has not proven to be truly scalable on the web. Can the user created categories and classification schemes of tagging be used to enhance retrieval in these new environments? Much speculation has been advanced on the subject but so far few studies have been done.
ומה לגבי הממצאים? החוקרת מציינת שהנחקרים אכן השתמשו בתגים בחיפושים שלהם, ואפילו דיווחו על כך שאלה סייעו להם, אבל נדמה לי שהממצא הבולט ביותר (ממצא שהוזכר פעמיים במאמר) הוא שהנחקרים העדיפו את דרך החיפוש הראשונה בה הם השתמשו.
שם המאמר שמסכם את המחקר הוא: Searching with Tags: Do Tags Help Users Find Things?. נדמה לי שאני לא היחיד שקרא את הכותרת הזאת וקיווה לגלות שהתשובה תהיה “כן”. אבל מי שקורא את המאמר במלואו חייב להודות שאפילו אם התשובה היא אכן חיובית, אין זאת מסקנה שאפשר להסיק מהמחקר הזה.
אבל לא מתאים לסיים את המאמרון הזה במשפט ההוא – ולא מפני שהוא איננו נכון, אלא מפני שאפילו אם הוא נותן למאמר את הכבוד הראוי לו, הוא איננו נותן כבוד לתיוג עצמו. אישית, אינני משתמש בתיוג רק על מנת שאוכל למצוא מידע בשלב מאוחר יותר. עבורי התיוג הוא עוד כלי חשיבה, כלי שיוצר רגע של הרהור, של יצירת אסוציאציות, של מציאת קשרים בין דברים. בשטף המידע שמציף אותי, אני זקוק לרגעים כאלה לפני שאני עובר הלאה לעוד ועוד פריטי מידע. גם אם התיוג איננו עוזר לי למצוא משהו, הוא עוזר לי לעשות סדר, אם כי סדר קצת מבולגן, כמו שאני אוהב אותו, בראש שלי.
לעניין התיוג יש שני ממדים (שני תגים) האחד לגבי ההבדל שבין תיוג כהוספת תג לפריט ובין מיון כהכנסת פריט לקטגוריה או ל”קופסה”. השני, לגבי ההבדל שבין מערכת מוכנה מראש למערכת שהמשתמש מכין או מרחיב אותה. לגבי ההבדל הראשון, הרי שזהו הבדל פסיכולוגי בין שני יחסים זהים לוגית: האחד, התגית כדבר שנוסף לפריט ואילו השני כקופסה שאני מכניס את הפריט אליה. אלו הן פעולות זהות (או איזומורפיות) הנבדלות בכיוון ההתיחסות: אל הפריט מגיעה תגית או הפריט נע אל “תוך” הקופסה. כבר גליליאו ידע על היחסיות של שתי התנועות האלה. ההבדל השני הוא ההבדל היותר משמעותי כמובן. לכן, הסוגיה היא לא תיוג או מיון אלא, כרגיל בעולם המיחשוב: מי הוא הבוס? המשתמש או התוכנה???