מאשימים את השליח?

אתמול הגעתי למרכז למו”פ של אורט ליום העיון “‘חיים בסרט’ ו’אוכלים סרטים'” במסגרת שבוע המודעות לאינטרנט בטוח. בסיום היום, מארגנת הכנס, טל בר-מעוז, ומנהל פיתוח טכנולוגיות אינטרנט של המו”פ, שרון גרינברג, הדגישו שהמסר שלהם הוא קודם כל שהאינטרנט הוא דבר חיובי. אני מסכים. עם זאת, נדמה לי שממה שהתרחש במהלך יום העיון היה קשה להסיק שזה אכן היה המסר.

במהלך יום העיון צפינו במספר סרטים שתלמידי בתי ספר העלו לאתרים כמו YouTube ו-Flix, וכצפוי, הזדעזענו. בסרטים רואים התנהגות של תלמידים שהמילה “בלתי-הולמת” בקושי מתקרבת לתיאור מתאים. מדובר בהתנהגות דוחה, חסרת מעצורים, וגם מוחצן. לא פעם, המצלמה והידיעה שסרט מופץ בציבור, יכולות לרסן התנהגויות בלתי-מקובלות. במקרה של הסרטים האלה, נדמה לי שקרה ההפך – הן עודדו אותן. מהבחינה הזאת, אפשר לטעון שהאינטרנט מילא תפקיד חשוב, ושלילי, בפומביות של התופעות האלו.

אך עם זאת, קשה לא להרגיש שיש כאן מקרה של “להאשים את השליח”. אפילו אם האינטרנט מעודד התנהגות מוחצנת כמו זאת שרואים בסרטים, קשה לטעון שהוא גורם להתנהגות הזאת. נמסר לנו שאחד מהסרטים שראינו ינק השראה מסרט אמריקאי של החודשים האחרונים, American Pie 6. ממה שהצלחתי לדלות, מדובר בסרט כל כך גרוע שאפילו רוב המבקרים אינם מוכנים לסקור אותו. קהל היעד שלו הוא, כנראה, תיכוניסטים. (אני מבקש סליחה מראש. בוודאי אין כאן שום כוונה להכפיש את שמה של אוכלוסייה שלמה.) אבל אם, בהשראת סרט הוליוודי גרוע, קבוצה של תיכוניסטים “מפיקים” סרט משפיל על המורה שלהם, או על המתרחש בכיתה, האם האינטרנט אשם?

רבות נכתב על כך שלאינטרנט זכרון ארוך, ושאנחנו – מבוגרים ובני נוער כאחד – עדיין לא הסתגלנו למציאות הזאת. במציאות הזאת, איננו ערים לכך שמעשה קונדס שאנחנו מעלים לאתר כלשהו היום עשוי להזיק לנו בעתיד – כאשר נחפש עבודה, למשל. אנחנו נמצאים בתקופה של טשטוש הגבולות בין האישי והציבורי, ואני מניח שהקלות שבה תלמידים מעלים חומרים מבישים לאתרי סרטים איננה נובעת מאמות מידה מוסריות ירודות בלבד, אלא מתוך הבלבול שמלווה את הטשטוש הזה. אם אנשים מבוגרים מהתלמידים האלה אינם מתביישים מהדרך שבה הם מציגים את עצמם בתוכניות של “Reality TV”, על מה יש להם להתבייש?

יכול להיות שהטשטוש הזה איננו גורם משמעותי בהתנהגות שרואים בסרטים האלה. אבל אפילו אם לא, מוזר היה בעיני שבכלל לא היתה התייחסות לנושא הזה ביום העיון. התבקשנו להביע זעזוע, ואת זה כמובן עשינו. אפילו התרעמנו. אבל מעבר לזה, לא חשתי שהיה נסיון למקם את הנושא בראייה תרבותית רחבה יותר, או להבין את המציאות כך שנוכל לפעול לשנות אותה. וחבל.