באמת גדול, וכבר כאן

בחינוך תמיד יש “הדבר הגדול הבא” התורן – אותה המצאה חדשה שאמורה לחולל מהפכה בחינוך. לפני שנה וחצי, למשל, ציינתי שאחרי תקופה יחסית קצרה עם התואר הנחשק ה-TikTok העביר את השרביט לבינה המלאכותית. יש בוודאי אלה שעוד נשבעים שה-TikTok יכול לחולל נפלאות בחינוך, אבל נדמה שקשה להתחרות עם הצעדים הענקיים שבהם הבינה המלאכותית מתקדמת, ומשנה כל דבר שהיא פוגשת. וכגודל הצעדים, גודל תחזיות ההשפעה על החינוך. אם לגבי ה-TikTok שאלו כיצד אפשר להשתמש בו בשיעור, מול ההתקדמות של הבינה המלאכותית השאלות בעלות משקל גדול בהרבה – לאור ההתפתחויות של הבינה המלאכותית אפילו שואלים אם עדיין יש טעם במערכות חינוכיות בכלל. כך, לפחות, הדברים נראים כאשר בוחנים את ההתרגשות סביב ChatGPT.

נדמה שאין צורך להציג את יכולותיו של ChatGPT – הרי כמעט מידי יום העיתונות מדווחת על הנפלאות האלו. הדיווחים אינם שונים מהותית מאלה שהתפרסמו סביב GPT-2 כשהוא יצא לאור בפברואר 2019, או סביב GPT-3 שיצא ביוני 2020. אבל עם כל גלגול חדש יכולות הכלי מתעצמות, והדיווחים אודותיהן מלאים בעוד ועוד התפעלות. חשוב לזכור של-ChatGPT יש יתרון נוסף מעבר לעוצמתו ההולכת וגדלה: ה-Free Research Preview שלו זמין לכולם בחינם באתר אינטרנט. אם בגלגוליו הקודמים של ה-GPT הרוב הגדול של המשתמשים היו חוקרים בתחום ה-AI (ועיתונאים שכתבו, או הנחו את הכלי לכתוב, על יכולותיו) היום הוא באמת זמין לכולם.

אבל מה הוא יעשה בחינוך? ChatGPT יצא לאור רק לפני חודש אחד, ובסימניות שלי יש כבר יותר מ-20 כתבות שבדרך זאת או אחרת שואלות את השאלה הזאת ומבקשות להציע תשובה. לא פעם ציינתי כאן שלאור ההתלהבות המוכרת כלפי “הדבר הגדול הבא” הבלוג הזה מעדיף להתייחס לכלים תקשוביים חדשים קצת באיחור, אבל עם ההתייחסות הכל כך רבה של החודש האחרון נדמה שהמאמרון הנוכחי איננו סתם בא באיחור אלא ממש מאחר את הרכבת.

בתחילת דצמבר, בהפרש של שלושה ימים, The Atlantic פרסם שתי כתבות: The College Essay Is Dead ו-The End of High-School English. כפי שאפשר להבין מהכותרת, כותבי שתי הכתבות הביעו חשש גדול ממה שיקרה כאשר ChatGPT יהיה בידיהם של תלמידים וסטודנטים. ג’ף קיין (Geoff Cain) התרגש הרבה פחות. בעיניו הבעיה איננה האיום שכלי שיכול לכתוב עבודות מהווה, אלא המערכת החינוכית שרואה בכתיבת עבודות סתמיות “למידה”. בבלוג שלו הוא מגיב לכתבה הראשונה:

The goal of education is to meet the outcome of 5000 words right? Who cares how you get there? The fact that someone can give a chatbot a writing prompt and get an acceptable essay (in some cases) just means that teaching is really broken right now. We have commodified teaching and learning to such an extent that anything that can produce something can “get” a grade.

ג’ון וורנר (John Warner) מגיב בצורה דומה. וורנר הוא ללא ספק מומחה בהוראת הכתיבה. (מומלץ מאד לקרוא את ספרו Why They Can’t Write: Killing the Five-Paragraph Essay and Other Necessities, שמשם הספר בלבד אפשר להבין את דעתו על הוראת הכתיבה היום באקדמיה.) כבר הרבה לפני יציאתו של ChatGPT וורנר כתב על מחוללי טקסט. היכולות ההולכות ומתגברות של הכלים האלה אינן משנות את גישתו שבאה לביטוי בכותרת של כתבה שהוא פרסם החודש:

ChatGPT Can’t Kill Anything Worth Preserving

למייק שרפלס (Mike Sharples), פרופסור לטכנולוגיות חינוכיות באוניברסיטה הפתוחה של אנגליה, גישה דומה. עוד בחודש מאי הוא סקר את היכולות של GPT-3 וצפה את הבעיות שעכשיו צצות:

Students will employ AI to write assignments. Teachers will use AI to assess them. Nobody learns, nobody gains. If ever there were a time to rethink assessment, it’s now. Instead of educators trying to outwit AI Transformers, let’s harness them for learning.

הקהילה החינוכית בארץ עדיין לא פרסמה הרבה על הכלי, אבל בבלוג שלה השבוע לימור ליבוביץ פרסמה מאמרון חשוב. ליבוביץ מזהה את אותן הבעיות שעליהן כותבים וורנר ושרפלס ומציינת שכל החששות האלו היו צפויות מפני שבעצם המערכת החינוכית איננה מעוניינת ביצירתיות:

כל הדאגות הללו מובנות לגמרי, בהינתן שאנחנו ממשיכים בחינוך “עסקים כרגיל”, ומלמדים תלמידים לשנן ולהבחן מבלי שהם מגלים סקרנות או תשוקה ללמוד את הנושאים, ומבלי שהם מוצאים בהם משהו רלוונטי לחייהם היום ולעתידם.

בכמעט כל הכתבות בנושא ChatGPT נוהגים לבקש מהכלי לחולל לפחות חלק מהטקסט. זה כמובן נחמד, אבל למען האמת די מהר המקורי הופך נדוש. דילגתי על התענוג הזה כאן. ממילא, אם הייתי מבקש מ-ChatGPT טקסט בשביל המאמרון הזה היה עלי גם לתרגם אותו (בוודאי דרך Google Translate) ואז הייתי מסגנן אותו עד שכבר לא היה באמת הטקסט של הכלי. מה לעשות, זה כבר לא במיוחד מעניין. אני כן יכול לציין שלפני מספר שנים כאשר הצגתי קצת על מחוללי טקסט אוטומטיים נהגתי לנבא שבעתיד הלא רחוק סטודנטים יגישו עבודות שהוכנו על ידי הכלים האלה ובמקום לקרוא אותן המרצים יכניסו את העבודות ישירות לתוך כלי לבדיקה אוטומטית, וכולם יהיו מרוצים. כשנתיים אחרי כן שמחתי לקרוא בספרו המצוין של ג’וסטין רייך (Justin Reich) משנת 2020 – Failure to Disrupt – את אותו הרעיון, אבל עם תוספת מצוינת (עמ’ 189):

When I read about autowriters and autograders, I like to imagine students downloading and running computer programs that automatically write essays while instructors use computers to automatically grade those essays. While the computers instantaneously pass these essays and grades back and forth, students and instructors can retire to a grassy quad, sitting together in the warm sun, holding forth on grand ideas and helping each other learn.

הרי כאשר נשתחרר מהצורך בציונים שמדרבן את הסטודנט לחפש כלים להכין עבודות ללא מאמץ מצידו, נוכל במקום זה לנהל שיחה פתוחה שבה העיקר יהיה הלמידה. וכאשר זה יקרה נוכל להגיד תודה לכלים כמו ChatGPT שלקחו על עצמם את מלאכת הכנת העבודות. אבל עד אז בוודאי יהיו לא מעט “דברים גדולים באים” שימציאו מחדש את החינוך … שבכל זאת יישאר כמו שהיה.

3 תגובות בנושא “באמת גדול, וכבר כאן”

  1. תודה רבה,
    אני נע בין שתי קצוות, האחת, תמשיך את חלק מטענותיו של רייך (2020) על מה שקרה על האקדמיה של קאהן. הרי שם (הדבר הגדול ההוא) שולבה המערכת בתוך תמיכה במערכת הלמידה הקיימת. במקום מהפכה שולב הרעיון בתור איזה אפשרות צדדית לדקדוק הרגיל. ואולי גם כאן יהיה כך. ילדים/ות ילמדו לכתוב בעזרת המערכות האוטומטיות, לנסח, להגדיר, לערוך – כשיעור אחד בשבוע ובשאר הזמן יבחנו ללא הבדל.
    ואולי (וזו הדרך השניה) זו עוד לבנה בחומה, עוד שלב, בו כמו התחזיות לביטול מקצועות מסויימים, יבוטל מקצוע התלמיד.

  2. תודה ג’יי, חיכיתי לפוסט מצדך בעניין : )
    אני מודה שאני מתלהבת מאוד מהרעיון והמשחק עם הכלי הזה.
    בהתחלה גם ניסיתי לחשוב, מה עליי לשנות במשימות שאני נותנת לסטודנטים בעקבות האפשרות שהכל יכול להיכתב ללא מאמץ. התשובה שלי כרגע היא שבכל מקרה ה ChatGPT לא יכול לקלקל לי הרבה אלא בעיקר לדייק. גם קודם השתדלתי שהמשימות תהיינה כאלה שלא ניתן להעתיק, תהליכית יותר.
    מבחינתם, גם קודם אפשר היה לקנות עבודה, עכשיו זה, בחינם…
    אבל כעת, אני חושבת שממש אלמד אותם להעריך את התשובות שמתקבלות עם היישום ולשפר אותן.
    אולי גם אפשר לשלב יותר מטלות של עיבוד מידע מילולי לחזותי ולהפך…
    יותר מטלות של לעשות דברים בחיים האמיתיים ולחזור עם הנסיון.
    וגם, אני מהרהרת במשמעויות של הכלי בהקשר מחקרי, האם יש עוד צורך להמשיך ולפרסם מאמרים בכתבי עת יוקרתיים…?

  3. מה שהכלי הזה חושף, בעיקר, הוא את הרצון לעשות הכל בדרך הקלה ונטולת מאמץ. הסטודנט, אם כך, אינו מעוניין בלמידה אלא בציון. מה זה אומר על המערכת? האם ערך הציון עולה על ערך הלמידה? האם, כפי שנאמר לא פעם, זה פשוט עד כדי כך “לרצות” את המרצים/מורים ע”י שליפת תשובות מכובע הקסמים? כאשר נענה על שאלות אלה, נוכל להחליט האם הפאניקה שלנו מחד וההתלהבות מפני הכלי מאידך היא מוצדקת או לא.
    תודה, ג’יי, על הסקירה המשכילה!

להגיב על Jennie Goldenberg לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *