הקיץ התחיל, וכל הסיכויים הם שבמשך חודש או יותר לא אצליח להעלות משהו חדש לבלוג. יהיה כאן שקט. סביר להניח שהשקט יורגש פחות או יותר כמו שהרעש היחסי שנוצר כאן מורגש, כך שספק אם יש סיבה להודיע על השינוי. אבל יותר מאשר הכותרת של המאמרון הזה מתייחסת לפגרת השקט, היא נותנת ביטוי לאוסף של מאמרונים שהתפרסמו בשבועות האחרונים בבלוגוספירה החינוכית. המאמרונים האלה, רובם של פעילים ותיקים ומוערכים בתחום התקשוב החינוכי, מביעים אכזבה מרה מאד ממצבו של התחום היום.
לפני כמעט חודש ליסה ליין הכריזה:
ליין מציינת שבמהלך עשרים השנים שבהן היא מלמדת בצורה מקוונת היא נעזרה בכלים רבים ומגוונים, עם הדגש על כלים ברשת שמאפשרים שיתוף פעולה פתוח בין לומדים. אבל לאחרונה הדאגה לשמירה על הפרטיות של הסטודנטים שלה גוברת. היא אמנם נזהרה לא להכנע במגבלות של ה-LMS, אבל מצד שני היא לא היתה ערנית מספיק לבעיות הגדולות שהגיעו מהכלים שהבטיחו חופש:
So whatever else Facebook and Google have done (and none of it struck me as exceptional or unusual), they have underlined my concerns about students working openly, and undermined public confidence in living portions of our lives on the web. We were so concerned about not being sold by Learning Management Systems that we were sold by the very providers who gave us freedom.
היא חשה שהיא כבר איננה יכולה להצדיק את השימוש בכלים שפעם היא אהבה. מה שנשאר לה לעשות הוא לנסות ליצור סביבה שמעודדת למידה תוך יצירת מטלות משמעותיות במסגרת של ה-LMS שהמוסד שלה כופה עליה.
בערך באותו הזמן ג’ון ורנר, במדור שלו ב-Inside Higher Ed, כתב על:
ורנר קובל על כך שההצמדות לסטנדרטים והדרישות כלפי המורים “ללמד” לפי תבניות מוצקות יוצרות מצב שבו בתי הספר אינם מאפשרים לתלמידים לפתח את האוטונומיה הדרושה ללמידה אמיתית:
One of the great projects of childhood is to become an autonomous person. School can and should be one of the places where we’re simultaneously most encouraged and most protected when it comes to developing this autonomy, working on our skills of self-regulation as we figure out who we are and what we believe. It is hours together with other small humans, interacting in a cooperative space under adult supervision, where ideally we are encouraged to identify and explore our curiosities.
Sometimes that means we need to just be left alone.
אבל בבתי הספר של היום לתלמידים פחות ופחות הזדמנויות להיות עם עצמם. ורנר מזכיר לנו שהיום יש כלים תקשוביים שעוקבים אחרי ההקלדות של התלמידים, ואחרי ההתנהגות שלהם לא רק בכיתה אלא גם במסדרונות בית הספר ובנסיעה באוטובוס, ויש גם מצלמות שבודקות, באמצעות אלגוריתמים, את הבעות הפנים של התלמידים כדי להבחין במידת הריכוז שלהם. כתבתי כאן בעבר על מספר כלים כאלה. ורנר מתאר כלי חדש, FaceMetrics, שכצפוי נעזר ב-“בינה מלאכותית” כדי “לשפר” את הלמידה. ורנר כותב:
Utilizing video working in concert with AI, FaceMetrics monitors the child’s behavior as they read, tracking eye movement to see how carefully or closely they might be reading, possibly saying, “You missed some paragraphs,” if it suspects skimming.
כלים “חינוכיים” כאלה שהיום נעשים יותר ויותר נפוצים בבתי הספר פועלים מתוך גישה שקובעת שחשוב לנצל כל רגע של נוכחות התלמיד בבית הספר כדי שהוא יקלוט כמה שיותר “ידע”.
מספר ימים אחרי שוורנר פרסם את המאמרון שלו ויל ריצ’רדסון הצטרף לאווירה הקודרת. הוא כתב:
There’s a growing sense that we’ve reached a breaking point with technologies in the classroom.
בין היתר ריצ’רדסון מתייחס למאמרון של ורנר (וגם, כמו ורנר, לכתבה ארוכה של בנימין הרולד ב-Education Week שסוקרת אוסף די מדכא של טכנולוגיות מעקב שמתיימרות להיות טכנולוגיות למידה). הוא מדגיש שבמשך שנים רבות הוא נשאר נאמן לרעיון שבני אדם וטכנולוגיות יכולים ללכת יד ביד כדי לקדם את הלמידה. אבל משהו בתקשוב החינוכי השתנה, והדגש שלו איננו מה שהיה פעם. היום:
More often than not, ed tech is something done to the student rather than done in service of the student.
כל אלה בוודאי מספיקים להכניס את הקורא (טוב, אולי “הקורא האובססיבי”) למצב רוח, אבל הם עדיין לא הכל. לפני שבוע מייק קראולי (Crowley) דיווח מכנס ה-ISTE, אחד הכנסים, והתערוכות, החשובים בתחום טכנולוגיות וחינוך. קראולי תיאר את אווירת הציפיה וההתרגשות בכנס לקראת הכרזה של חברת גוגל בדבר מרכיב חשוב חדש ב-Google Classroom. עם ההכרזה הוא באמת נדהם, אבל לא מפני שמדובר בכלי שמחולל שינוי חינוכי:
When the launch was announced, I was aghast. The big news was “locked mode” in Google Forms and, bizarrely, this news created quite an excited stir. The locked function permits teachers to eliminate distractions while students are taking an online quiz or test by preventing them from opening other windows and tabs. It also prevents students from performing an internet search. So much for empowerment. What, one must ask, is the tough problem being solved here that inspires innovation? Prohibiting students from cheating on traditional assessments using expensive tech tools to perform very basic 20th century tasks is the new transformation.
כמו רבים אחרים שמלווים את התקשוב בחינוך שנים רבות גם אני השתמשתי בכלים של גוגל, ומצאתי בהם ערך חינוכי משמעותי, אם כי כבר מספר שנים לא הרגשתי שהכלים החדשים שלה, או התוספות החדשים לכלים הישנים, באמת מקדמים את הלמידה. אבל קשה לי להבין כיצד האפשרות של נעילת החלונות של תלמידים בשעת מבחן יכולה לגרום להתלהבות. אינני בקיא ברזי הפיתוח כדי לקבוע אם יש כאן הישג טכנולוגי, אבל ברור לי שאין כאן הישג לימודי או חינוכי. קראולי רואה בסיפור הזה מטפורה למצב התקשוב החינוכי היום: השאיפות החינוכיות הגדולות של העבר מסתכמות היום בלהפוך את המוכר המסורתי ליותר יעיל. הוא איננו טוען שעלינו לנטוש את הדיגיטאליות בחינוך. הוא עדיין בדעה שאפשר, וצריך, לנצל כלים דיגיטאליים לקדם את הלמידה. אבל הוא איננו אופטימי:
Make no mistake about it. EdTech as we currently know it is dead, it’s over. We should retire the phrase right now. If education is to be the target of an industry that has grown increasingly obsessed with standardization, control, automation, and delivery efficiencies, then we must opt out.
ליין, ורנר, ריצ’רדסון, קראולי, ולא מעט אחרים שלא כתבו בשבועות האחרונים לא היו צריכים לשכנע אותי. כבר זמן רב מדי אני קובל כאן על הכיוון המוטעה, הלא חינוכי בעיני, שאליו התקשוב החינוכי פנה. דפי עבודה דיגיטאליים ומבחנים מקוונים הם עדיין דפי עבודה ומבחנים. מעקב אלגוריתמי אחר מידת הריכוז של תלמיד הוא אולי הישג טכנולוגי, אבל הוא איננו חינוך. יתכן מאד שקשה להרוויח מכלים נחמדים שמעצימים את הלמידה העצמית של התלמיד, ולכן מי שרוצה להרוויח צריך להמציא כלי חדש, ויקר, שיכול להבטיח שתלמידים יישארו ממוקדי משימה על מנת שהציונים שלהם ישתפרו. יתכן, אבל למה אנשי חינוך ירצו לקנות כלים כאלה?
ואם התקשוב החינוכי אכן מת, מה יעשה מי שבכל זאת חושב שהתקשוב צריך לשרת את הלמידה? אני מקווה שעל אף העובדה שאני שותף לדעות הדי מדכאות שהבאתי כאן, עדיין לא הרמנו דגל לבן. לחודש הקרוב יהיה כאן שקט, אבל אולי אי שם בעתיד הלא רחוק (אחרי הקיץ?) נגלה שעדיין יש תקווה.
נהדר!
נחכה באופטימיות לסוף הקיץ