אחרי 10 שנים

גם המאמרון הזה נכתב בנקודת ציון חשוב – המאמרון הראשון בבלוג הזה התפרסם לפני עשר שנים בדיוק. אם במאמרון ה-1000 ניסיתי לבדוק כיצד אני ממקם את הבלוג בתוך קהילה רחבה, הפעם אני מבקש לבדוק את השינויים שהתרחשו בנושאים שאליהם התייחסתי במהלך התקופה הזאת. ברור לי שהמיקוד של הבלוג הזה היום שונה מהמיקוד שלו לפני עשר שנים, וחשוב לנסות להבין למה.

אף אחד, כמובן, איננו עומד במקום במשך עשר שנים. לו הייתי עושה זאת לבלוג הזה היו, בוודאי, אפילו פחות קוראים מאשר המעטים שמגיעים אליו היום. זאת ועוד: שינוי במוקד ובדגשים הוא לא רק בלתי-נמנע, הוא גם דבר מבורך. לרוב, השינויים כאן נבעו משני גורמים המשולבים זה בזה. תחילה, אני השתניתי. נושאים שהעסיקו אותי בעבר פחות מעסיקים אותי היום. אבל במידה רבה השינוי במה שמעסיק אותי נובע מהשינוי שהתרחש בנוף התקשובי (הן בחינוך, והן בחברה בכללותה). יוצא שמה שפעם היה נראה לי כחשוב וראוי להתייחסות הפך למשני ואילו נושאים אחרים תפסו את מוקד ההתעניינות.

במשך שנותיו הראשונות הבלוג הזה עסק בעיקר בפוטנציאל של ה-WWW לפתוח את עולם המידע ללומדים שעד אז יכלו לינוק מידע כמעט באופן בלעדי מספרי הלימוד. בנוסף, התלהבתי מיכולתם של כלי Web 2.0 ליצור למידה פעילה שמעמידה את הלומד במרכז. פעמים רבות כתבתי על בלוגים ועל כלים שיתופיים למיניהם והדגשתי שכאשר כלים כאלה נמצאים בידיהם של הלומדים החינוך הופך לממוקד לומד. הדגשתי גם שהנגישות לעולם פתוח ובלתי-מוגבל של מידע מאפשרת סוג חדש של קשר בין מורה לתלמיד ומכרסמת בסמכות המסורתית של המורה. במהלך השנים אמירות כאלה הצליחו להשתרש בשיח החינוכי עד שהן נעשו לקלישאות, אבל על אף העובדה שמשמיעים אותן באופן תדיר, קשה להגיד שהן באמת התממשו, או הביאו לשינוי המיוחל.

עם הזמן ראיתי שהפוטנציאל של ה-WWW ושל כלי Web 2.0 איננו ממומש בחינוך, וראיתי גם שהכלים העוצמתיים האלה נדחקו הצידה כאשר את מקומם תפסו כלים נחמדים שבסך הכל אפשרו למורים לעורר עניין רגעי בשיעורים שעל פי רוב לא היו שונים ממה שהכרנו בכיתות לפני התקשוב. ראיתי גם שהשאיפה לכלי אישי לכל תלמיד, אם מחשב נייד, או טאבלט, או סמרטפון, הזמינו עיסוק נחמד בכיתה אבל כמעט ולא השפיעו על תהליכי ההוראה והלמידה שנשארו כפי שהיו. וגרוע מזה, ראיתי כיצד יזמים (שלרוב באו מחוץ לעולם החינוך) מצאו דרכים לאסוף נתונים אודות הלומדים על מנת לייעל את מלאכת מסירת הידע מהמורה, ומספר הלימוד, לתלמיד. לא לתינוק הזה פיללתי.

השינוי היה הדרגתי. יתכן שאפילו לא שמתי לב בעצמי לכך שפחות ופחות כתבתי על הדרכים שבהן התקשוב יכול להשפיע לטובה על החינוך, ויותר ויותר קוננתי על הכיוונים הבעייתיים שבהם התקשוב בחינוך פנה. אבל בשלב מסויים נעשה לי מאד ברור שהתקשוב שבו תליתי תקוות גדולות כבר איננו משרת את השינוי בתפיסות חינוכיות לו ייחלתי, ובמקום זה הוא התחיל לשרת את ה-“שיבוש” שבינו לבין למידה של ממש יש קשר רופף בלבד.

אני מתאר לעצמי שאי-שם במהלך השינוי הזה במיקוד של הבלוג חלק מהקוראים הפסיקו לקרוא אותו. אני יכול להבין את מי שאולי עשה זאת. הרי נעשיתי נרגן ופעם אחר פעם התלוננתי על הכיוון הרווח שבו התקשוב מתפתח. אפשר אולי להגיד שמצאתי את עצמי במין היפוך של בלעם – תחילה רציתי לברך על התקשוב, אבל במקום זה במהלך הזמן יצאתי מקלל. אך מה לעשות, נדמה לי שזה היה, ועודנו, צו השעה.

במהלך השנים האלו ראיתי כיצד בלוגים תפסו מקום של כבוד בדיון החינוכי, אבל גם כיצד הן נדחקו הצידה, וכמעט נעשו לקוריוז שמזכירים תקופה שחלפה. לפני כחודשיים מרטין וולר, שגם הבלוג שלו בערך בן 10 ועוסק בנושאים דומים לבלוג הזה, כתב על הנסיון שלו כבלוגר. וולר הדגיש שהמרחב של הבלוגוספירה החינוכית השתנתה מאד במהלך השנים, והשינויים שהתרחשו השפיעו מאד על כיצד הוא רואה את הכתיבה לבלוג:

I think there is a mixture of feelings about blogging, and edublogging in particular. These include nostalgia (it’s not as good as it used to be), disappointment (it didn’t revolutionise the world like we thought it would), fatigue (this austerity, work hard all the time, continually monitored stuff has just taken it all out of me), and embarrassment (who does blogging now, Grandad?).

So, no the edublogosphere isn’t what it was. And that’s just great. Becoming a blogger is still the best academic decision I ever made.