המורים הם רק בורג קטן

לא חסרים נסיונות לבחון את הסיבות לכך שהתקשוב חודר לאט מדי, ובמידה קטנה מדי, לתוך מערכת החינוך. יש, ללא ספק, לא מעט “איים של הצלחה” שמהווים חומר טוב לכתבות בעיתונות, אבל אם לשפוט לפי המחקר, מדובר בהצלחות זעירות וצנועות בלבד. לכן, שוב ושוב עולה השאלה: אם אנחנו משוכנעים שהתקשוב כל כך טוב, והאפשרויות הלימודיות שבו כל כך רבות, למה השפעתו איננה באה לביטוי במבחנים למיניהם, ולמה איננו רואים נהירה רבתי של מורים לאמץ את התקשוב בהוראה שלהם.

במאמר חדש בהד החינוך עוזי מלמד בוחן את הסוגיה הזאת. מלמד מציין שאפשר לבדוק את הנושא מהיבטים שונים, ובמאמר הזה הוא בוחר להתמקד במורים, ובשישה חסמים שלדעתו מעכבים את אימוץ התקשוב אצלם. החסמים האלה בהחלט מתקבלים על הדעת. תחילה, למשל, הוא מציין את בעיית התשתיות, ואת העדר השליטה של המורה בטכנולוגיה. די הגיוני שמלמד פותח עם החסמים האלה. הרי, אם אין מחשבים, או אם יש, אבל המורים אינם יודעים להפעיל אותם כראוי, ספק רב עם התקשוב יוכל לבוא לידי ביטוי חינוכי או פדגוגי. אבל מלמד מדגיש שהיום מורים רבים כן משתמשים במחשב, ולכן הבעיה היא אחרת – היישומים שהמורים מכירים אינם יישומים שיכולים לחולל שינוי בתהליכי ההוראה והלמידה:

שימוש במעבד תמלילים ובגיליון אלקטרוני מקל את הכתיבה, את ארגון המידע, את עיבוד הנתונים והצגתם, אך הוא אינו שונה במהותו מן השימוש במחברת, בעיפרון ובמחשבון; שימוש במצגות יכול לשפר במידה רבה את השיעור הפרונטלי, אך השיעור עדיין נותר פרונטלי.
במילים אחרות, אם יש כבר מחשבים, ואם המורים יודעים להשתמש בהם, עלינו למצוא סיבות אחרות שיסבירו את ההצלחה הקטנה יחסית של התקשוב בחינוך. וזה מביא אותנו לחסם נוסף. מלמד מונה שלושה חסמים נוספים די משכנעים, אם כי בעיני שלושתם מתרכזים לתוך חסם אחד כללי וגורף – המערכת החינוכית איננה ערוכה לעודד את השימוש הפדגוגי הרצוי (בעיני מלמד, וגם בעיני) של התקשוב. המטרות החינוכיות של המערכת והתרבות הבית ספרית (שלא לדבר על הציפיות של החברה בכללותה) מכתיבות שימוש מצומצם למדי בתקשוב. לאור המציאות הזאת, קשה לצפות שמורים, גם אם הם רוצים לנצל את התקשוב כדי ללמד בצורה יצירתית יותר מהנהוג היום, יוכלו לעשות זאת.

בחסם שישי והאחרון שלו מלמד חוזר למורים. הוא טוען שעל פי רוב תכניות התקשוב מופעלות מבלי לקחת את המורים בחשבון. הוא מדגיש שאי אפשר לצפות לשימוש פדגוגי חיובי של התקשוב בבית הספר אם תהליך ההטמעה מתרחש ללא שיתוף המורים. הוא מתאר מצב שבו המורים שרוצים לאמץ את התקשוב צריכים להשקיע מזמנם הפרטי, ולפלס לעצם דרך פדגוגית. נדמה לי שיש כאן תיאור די מהימן של המציאות. ובעצם, זה מחזיר אותנו למצב שבו הטוב ביותר שאליו אפשר לצפות הוא לאיים של הצלחה, איים שבהם המורה המשוגע לדבר, בכיתה ה-“פרטית” שלו, עורך ניסויים ובוחן את האפשרויות הטמונות בתקשוב, ומקווה שמורים אחרים ירצו ללמוד מהדוגמה שלו (גם מההצלחות, וגם מהכשלונות).

בתכניות תקשוב מוסדיות בארה”ב אפשר לזהות מגמה של ניטרול, ואפילו ביטול, של הנסיון ושל המומחיות של המורים. בארץ המצב יותר טוב, ואפשר לזהות רצון כן לקדם את השימוש בתקשוב אצל המורים, וגם ללמוד מהנסיון שלהם. אבל ללא קשר למורים, קשה לצפות שלתקשוב תהיה השפעה פדגוגית חיובית אם המערכת והחברה אינן מעודדות זאת, או אינן ערוכות לאמץ יעדים חינוכיים אחרים מהרווחים היום. אי לכך לא כל כך ברור לי למה עוזי מלמד, במאמר שלו, בוחר להתמקד במורים. למרבה הצער, החסמים שעליהם הוא כותב אינם כל כך קשורים במורים, על אף העובדה שדי ברור שהסיכוי להטמעה מהירה ומוצלחת של התקשוב היה גדול יותר אם זה כן היה המצב.

תגובה אחת בנושא “המורים הם רק בורג קטן”

  1. שלום ג'יי !

    תודה על הפוסט.

    גם אני חשבתי שיוזמות פרטיות (ויש לי מספר כאלו) יתקבלו בברכה ושהדוגמא שלי תהווה השראה למורים אחרים אך בפועל כאשר אין באמת רצון מערכתי אמיתי נותנים לך להרגיש כמטרד, בעיקר כאשר אתה מנסה להוביל אחרים.
    חשבתי בתחילה שמדובר בחוסר הבנה של היוזמה שלי אך גיליתי שאכן קיימת תופעה כזו:

    http://portal.macam.ac.il/ArticlePage.aspx?id=3303

    חבל…

להגיב על iTeacher לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *