אל מעבר להעתקה והדבקה

נדמה לי שיותר מכל ביקורת אחרת המופנית כלפי חדירת האינטרנט לתוך בית הספר, מושמעת הטענה שכל מה שהתלמידים יודעים לעשות היום הוא להעתיק ולהדביק, ולהגיש עבודה מוכנה. חלק בלתי-נפרד מאותה ביקורת, כמובן, היא הטענה שהתלמידים אפילו לא קוראים את מה שהם מגישים למורה. כאחד שעובד בחינוך עוד מלפני תקופת ההעתקה וההדבקה הדיגיטלית, אני יכול להעיד (וכבר עשיתי זאת מספר פעמים בעבר) שהדיגיטליות אמנם הקלה על ההעתקה וההדבקה, אבל היא בוודאי לא המציאה אותה. עוד בתקופה שבה תלמידים הגישו עבודות בכתב יד הם הרבו להעתיק קטעים שלמים ממקורות שונים, להכין כריכה יפה, ולהגיש את מה שהם הכינו. אבל יש בכל זאת הבדל די גדול בין אז והיום, וחלק גדול מההבדל הזה נמצא בדרך שבה החברה שלנו תופסת את המצב הזה. בימים ההם, אם בכלל למישהו היה איכפת שמעתיקים, טענו שתלמידים מעתיקים מפני שהם לא ידעו לכתוב עבודות כמו שצריך. לעומת זאת, היום כולם משוכנעים שתלמידים מעתיקים כי הם לא רוצים להשקיע בהכנת העבודות שלהם, ומעדיפים לנסות לעבוד על המורה שמתקשה להבין מה בעצם מתרחש כאן.

כמובן שגם בימים ההם, כאשר ההעתקה התבצעה בכתב יד, ודרשה מאמץ גדול יותר מאשר היום, מורים נהגו לתת הנחיות נוסח “הביעו את זה במילים שלכם”. ובמקרה הטוב, זה מה שהתלמידים ניסו לעשות. אבל המורים לא היטיבו להבין עד כמה קשה היה לעמוד בהנחייה הזאת. כאשר תלמידים נדרשים להכין עבודות, ומשתדלים “לחקור” נושא מסויים, הם פונים למקורות מוסמכים. ובאופן די טבעי, אותם מקורות הוכנו על ידי אנשים שיודעים לכתוב. אותם מקורות בדרך כלל גם עברו עריכה של עורכים מקצועיים. מה לעשות, והרוב הגדול מאיתנו, ילדים ומבוגרים כאחד, מתקשים מאד “לנסח” מחדש, “במילים שלנו” את הדברים שכבר נוסחו באופן ברור ומקצועי במקורות שמצאנו. במקרה הטוב עלינו להשקיע מאמץ רב על מנת לשנות טיפה את סדר המילים במשפט, או להחליף מילה פה ושם עם מילה נרדפת. קשה להגיד שהתוצר הסופי שהתלמיד מגיש בסיום התהליך הזה הוא באמת “במילים שלו”. הרי הוא בקושי שינה דבר, וכלל לא בטוח שהוא קרא, או הצליח להבין, את מה שהוא מגיש.

נהוג לנסות “לפתור” את הבעיה הזאת על ידי מתן מטלות חקר שאינן מאפשרות העתקה בלבד, אלא התייחסות אישית לנושא. אני כמובן בעד, אבל יש גם גישה אחרת, גישה שדייוויד וילי, בבלוג שלו השבוע, מתאר. וילי מתאר את המשימות שהוא נתן לסטודנטים שלו (כנראה במכללה ב-Utah):

The twist (there always is one) is that they were to write as little of the paper as possible. You see, wholesale plagiarism is discouraged, but weaving together a coherent piece from ten or fifteen different extant sources is tough and an excellent chance to get some first hand experience with reuse.

וילי מקשר לחמש עבודות של סטודנטים (כולן, אגב, על גבי תשתית של ויקי, אם כי מדובר כנראה בויקי “אישי”) שממחישות את המטלה. בכמה מהעבודות אפשר לחוש שהתוצר הסופי מורכב מטלאים של ציטטות נפרדות שאינן מתחברות מספיק, ואילו באחרות יש תחושה של זרימה קוהרנטית. יכול להיות שאין באלה יותר מאשר אוסף של ציטטות, אבל קשה לא להרגיש שהסטודנט מבין על מה הוא “כותב”. וילי מסכם את המאמרון שלו:

This kind of re-writing seems to be the academic equivalent of a mix tape… pulling together the greatest hits / greatest quotes from a certain genre or area to produce the desired effect. As I’ve said before, DJs are a metaphor for life…

קשה לא להסכים. אינני שולל לרגע את מיומנות הניסוח האישי, כולל ההתייחסות האישית שאיננה ניתנת לביטוי אלא “במילים שלך”. אבל גם היכולת לטוות שלם קוהרנטי מתוך חוטים נפרדים היא ללא ספק מיומנות חשובה.

תגובה אחת בנושא “אל מעבר להעתקה והדבקה”

  1. בשבת הכינה ביתי מצגת בנושא “מאפייני הסתיו”. הטקסטים היו מועתקים מאתר שהציג את המאפיינים הללו בלשון יפה. חבל היה לקלקל.כששאלתי “והמורה תסכים לקבל את זה?” התשובה היתה “היא אמרה שמותר להעתיק, בתנאי שאנחנו מבינים”.כמה שמחתי.

להגיב על Yochay לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *