אני חייב להודות שאינני יודע כיצד להשיב לזה

במאמרון הקודם שהתפרסם כאן הבאתי ציטוטים שתיארו את ההתייחסות של עולם העסקים כלפי מערכת החינוך. בקיצור, רבים ממובילי עולם העסקים רואים במערכת החינוך פס ייצור של העובדים העתידיים של העסקים שלהם. הציטוטים שהבאתי הם מימינו, אבל אין קושי למצוא ציטוטים דומים מלפני חמישים ומאה שנים. ציינתי גם שללא ספק אחד התפקידים שהחברה בכללותה מטילה על החינוך הוא ההכשרה לעולם העבודה – לא בהכרח כדי לשרת את המעסיקים, אלא באופן כללי כדי שהאדם הבוגר יוכל להתפרנס. למערכת החינוך מספר תפקידים, והבעיה עם הציטוטים שהבאתי איננה שהם נאמרו בכלל – הם הרי בסך הכל די צפויים – אלא שהגישה שהם מבטאים היא הרווחת היום, הגישה שנותנת את הטון למערכת החינוך באופן כללי.

זמן קצר אחרי פרסום אותו מאמרון קראתי מאמרון חדש בבלוג של לארי קובן. מידי פעם קובן מביא כתבות של אנשי חינוך אחרים, וכך היה הפעם. הוא פרסם כתבה של ליי מקגויגן (Leigh McGuigan), המנהל של Vertus High School במדינת ניו יורק, בית ספר שמקדם, כנראה בהצלחה רבה, בני נוער שנפלטו ממסגרות חינוכיות אחרות.

במאמרון הקודם לא הזכרתי “למידה מותאמת אישית”, אבל בציטוטים שהבאתי אפשר היה למצוא הזדהות עם פירוש אחד של המונח – התאמת התלמיד למערכת באמצעות כלים שיאפשרו להקנות לו את מה שהמערכת מבקשת להקנות ביעילות המירבית. כידוע, לפי דעתי הפירוש הרצוי של המונח שונה מאד. לטעמי, כדי להיקרא “אישי”, המצב הרצוי הוא התאמת המערכת לצרכי התלמיד ולמה שמעניין אותו. מקגויגן ניצב, בצורה די ברורה, לצד הפירוש הראשון, שהוא, כידוע, הרווח ביותר בקרב המובילים בתחום התקשוב החינוכי היום.

מקגויגן מסביר שחלק נכבד מהלימודים בבית הספר שלו מתנהלים כלמידה מותאמת אישית – במובן ההקנייתי של המונח. במשך שעות ארוכות התלמידים יושבים מול מחשבים כאשר האלגוריתמים של תוכנות ה-“הוראה” קובעות את קצב ההקנייה. מקגויגן מצדיק את הסידור הזה עם הסבר שבעיני די בעייתי, אבל במידה לא קטנה גם הגיוני. הוא מסביר שבחייהם כבוגרים הרוב המכריע של התלמידים שלו יעבדו במשרות שדורשות מהן למלא הוראות, ויהיו להם אפשרויות מצומצמות ביותר לבטא יצירתיות או לעסוק במה שמעניין אותם. בעיניו, לפחות עבור התלמידים בבית הספר שלו, ה-“התאמה האישית” האחרת, זאת שמאפשרת לתלמידים לקבוע מה מעניין אותם, איננה מכינה אותם למציאות שהם יפגשו אחרי בית הספר. הוא כותב:

An undue focus on “engagement” personalization risks students not building the broad body of secure, automatic knowledge and skills they’ll need to succeed in college, and that they may not develop the self-control and grit to independently weather challenges, setbacks, and annoyances. Our students need a great deal of practice in that stuff which we might call “the basics.” We’ve found that we can’t let them just rely on their strengths or follow their preferences if we’re going to help them master those.

החינוך שמקגויגן מתאר שונה מאד מזה שאני רוצה לקדם. עם זאת, קשה להתווכח עם העובדה שהוא מעוגן במציאות – עגומה ככל שתהיה. (ואני מודה שהדגש הפופולארי היום על פיתוח חשיבה יזמית מתעלם מהעובדה הפשוטה שאחוז נכבד ביותר של יזמי העתיד יגלו שהיזמויות שלהם ייכשלו ושאם הם ירצו להתפרנס הם יצטרכו למצוא עבודות דומות יותר לאלה שלקראתם מקגויגן מכשיר.)

מקגויגן מסיים את המאמרון שלו עם קביעה שכצפוי די צורמת לי:

Personalization done right can help cultivate self-control and self-motivation, the characteristics that students will need in the real world. But personalization done wrong risks graduating students who are ill-equipped to succeed in the real world, lack important knowledge and skills—and of doing all this because it’s trying to answer the wrong question. I hope we’re not experimenting on our students to satisfy our theologies, as they won’t get many second chances.

אני בטוח שמקגויגן פועל מתוך דאגה אמיתית לתלמידים שלו. הוא רוצה שהם יוכלו להתפרנס ולדאוג למשפחות שהם יקימו. קשה להתווכח עם הדאגה הזאת. זאת ועוד: הוא בהחלט יכול לטעון שהחינוך שאליו אני שואף מבוסס על שקר מפני שהוא איננו מכין תלמידים לעולם שהם עתידים לפגוש אחרי לימודיהם.

לא בכדי הבלוג הזה משתדל להתמקד בסוגיות הקשורות לתקשוב בחינוך. מן הסתם הוא גם גולש לסוגיות חברתיות רחבות יותר (ואינני מסתיר את העובדה שיש לי דעות “חברתיות” מאד מוצקות). על אף הדעות האלו אני מעדיף להצמד לנושאים שבהם אני יותר בקי ומשתדל לא לגלוש מעבר להם. לטוב או לרע, את המלאכה הזאת אני משאיר למוצלחים יותר ממני. ונדמה לי שהווידוי הזה מוביל לשאלה: כיצד זה קשור לבעיה שלי עם דבריו של מקגויגן?

ברור לי שכל עוד החברה תמשיך להתנהל כפי שהיא מתנהלת היום, יש מידה גדולה מאד של צדק בגישה של מקגויגן. הרי אנשים צריכים לאכול, וכדי לאכול הם צריכים להרוויח כסף. הטענה של מקגויגן היא שצורת ההוראה שבה הוא נוקט תאפשר לתלמידים שלו לעשות זאת כשיתבגרו. לעומת זאת, ממש לא ברור שצורת ההוראה (וכאן אפשר לכתוב “החינוך”) שבה אני דוגל מיטיבה עם אותם תלמידים שעשויים למצוא את עצמם בתחתית הסולם החברתי. (למען האמת, גם כך וגם כך הם יהיו בתחתית.) להגנתי אני יכול לטעון שאני גם קורא לשינוי חברתי מקיף שישנה את המצב שבו מישהו צריך להשאר אי-שם בתחתית. אבל אינני יכול להגיד ביושר שהעתיד שאני מאחל לו באמת מתקרב. ולכן בצער עלי להודות שקשה לי להתווכח עם הטענה של מקגויגן.

3 תגובות בנושא “אני חייב להודות שאינני יודע כיצד להשיב לזה”

  1. אולי הטיעון כל כך הדהים אותך שקיבלת שוק אינטלקטואלי. כביכול סתרו פה את האמונה וההנחה שפיתוח עצמי המותאם ללומד “כפי שהלומד מבין אותו” (שזה משהו כשלעצמו לא חד, כמה מאיתנו יודעים מה בדיוק אנחנו רוצים ומתאים לנו) סותר את עולם העבודה הנוכחי. ולא רק זאת אלא הגדילו וטענו וגרסו שתרגול והתאמה צמודה, סקינריאנית באופייה הוא זה שמאמן את הלומד לעולם העבודה. למה? מאיפה? על פי מחקרים? אינטואיציה גאונית?. לא מצליח לחבר שום דבר לשום דבר.
    א. יזמות זה לא רק יזמי הייטק. כל פקיד ופקידה היום נדרשים ליותר יוזמה בעשרות מונים מפסי הייצור של מאה שנה לפני וגם אם לא כולנו אמורים להיות ממציאים עדיין חלק המשרות הדורשות ראש לא קטן, דינמיות, יוזמה מקומית, וכו וכו הוא נתח גדול מאוד
    ב. תרגול בהחלט עשוי להיות יעיל לרכישת מיומנויות שונות, אבל הטענה שההתאמנות באימון צמוד ונוקשה מסוג מסויים הוא הדרך הנכונה להכשרה לעבודה היא מוגזמת אם לא שגויה. להפוך את זה ליסוד מרכזי באידיאולוגיה זה מופרך לגמרי.

  2. תודה שבטאת כל כך יפה את המחשבות שהיו לי לאחרונה לגבי המושג של פרסונליזציה. בעיקרון אני מנסה ליישב את הסתירות הללו בכך שאני מציעה להבחין בין דיסציפלינות שונות ורמות ידע. למשל, נראה לי שמקצועות כמו אנגלית או מתמטיקה אינם דומים להיסטוריה או מדעים. לא שבמתמטיקה ואנגלית לא צריך לחפש משמעות או לשמוע מה מעניין את הלומד לדעת, ובכל זאת, כנראה יש מקום לחשיבה לפחות לגבי ארגון תכנים ברצף מסויים, שבו התפקיד של המדינה והמורה הוא לאתר קשיים, חורים בידע בסיסי ולהשלים אותם. לפחות בגילאי היסודי. לאחר מכן, אני לחלוטין מסכימה שאפשר לאמץ גישה פוסט מודרניסטית, רב תחומית, גמישה ויצירתית, בכל המקצועות והגילאים.
    לגבי ההערה שלך גיל בנושא אימון צמוד, אני תמיד נזכרת בספר מצויין ‘המנון הקרב של אמא נמרה”/איימי צ’ואה, זהו ספר מעורר מחשבה! מומלץ לאוהבים להטיל ספק…

להגיב על גיל עמית לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *