בשביל מי כל הדיון הזה?

לפני כשנה, בלוג חדש בשם Students 2.0 הופיע בבלוגוספירה החינוכית. עד אז, הבלוגוספירה החינוכית היתה מאוכלסת באופן בלעדי בבלוגים של מורים, או מבוגרים אחרים. זה היה נכון באופן כללי, וגם באותו חלק שבו דנו על השימוש בכלי Web 2.0 בתהליך הלמידה. אבל Students 2.0 היה שונה. בעלי הבלוג היו קבוצה של שמונה תלמידי תיכון שהצהירו שהם מתכוונים לדון גם הם בשאלות הקשורות ל-Web 2.0 בחינוך. הצטרפותם של תלמידים לתוך הזירה מסבירה את ההתרגשות הרבה של המבוגרים כלפי הבלוג החדש. התחושה היתה של “הנה, התלמידים מצטרפים לדיון שלנו!”. כפי שכתבתי אז, ביומיים הראשונים שבהם הופיע הבלוג מעל 400 אנשים סימנו את הבלוג החדש בחשבונות הדלישס שלהם – הציפייה היתה גדולה.

במשך השנה האחרונה מספר מאמרונים מעניינים התפרסמו ב-Students 2.0, אבל הציפייה היתה גדולה בהרבה מהמציאות. רוב המשתתפים כתבו לבלוג מספר מצומצם של פעמים, ובמשך כארבעה חודשים הוא כמעט רדום לחלוטין. כאילו להסביר את השתיקה הממושכת הזאת, אחת המשתתפות, Lindsea, פרסמה השבוע מאמרון בשם: Where have all the students 2.0 gone?. במאמרון הזה היא שואלת:

Students come into the edublogosphere and then they leave it just as quickly.

So do students belong in the teacher eat teacher world of the edublogosphere? Can you really trust us to care for long enough?

אינני משוכנע שמדובר בבעיה של אימון, או באיכפתיות. אבל בכל זאת יש משהו בדבריה של Lindsea שכן מסביר את הדעיכה של הבלוג. מורים נדרשים להקדיש חלק גדול ממרצם לעבודה המקצועית שלהם, אבל אפילו אם בית הספר תופס חלק גדול מהיום של בני הנוער, אין זה אומר שבית הספר באמת מעסיק אותם. קליי בורל, שפעל מאחורי הקלעים כדי לדרבן את הקמת Students 2.0 קיווה שיימצאו תלמידים שירצו לעסוק בשאלות הנוגעות לדרכים ולאמצעים שבהם מנסים ללמד אתם. הרי, אם בני נוער משועממים בבית הספר, אבל כן מתלהבים מכלי אינטרנט, הגיוני לחשוב שהם ירצו לדון על כיצד אפשר להביא את הכלים האלה לתוך בית הספר, וכך ליצור עניין. אבל אחרי שנה הרושם הכללי הוא שמספר התלמידים שבאמת רוצים לכתוב על הנושא הזה די מצומצם.

דברי Lindsea בסיום המאמרון שלה רומזים על כך שהיא עדיין איננה מספידה את Students 2.0, אלא מנסה להחיות אותו שוב. היא שולחת הזמנה/בקשה לתלמידים שירצו להשתתף בבלוג, להצטרף לדיון. אין לי, כמובן, התנגדות שהבלוג יחיה. אני אפילו מעוניין מאד ללמוד מתלמידים מה הם חושבים שאפשר לעשות להפוך את חוויית בית הספר לחוויה מעניינת יותר. אבל אני חושש שכבר מתחילת הדרך Students 2.0 לא ניסה לענות על צרכים של תלמידים, אלא של צרכים, ועל תקוות, של מורים.

במידה מסויימת, צריכים לרחם על התלמידים שכתבו ל-Students 2.0. הקהל שלהם היה כל כך להוט לשמוע את קולם, שכמעט לפני שהם אמרו דבר הם כבר התקבלו כגיבורי תרבות. מדובר בתלמידים חכמים ומוכשרים, ולא פעם הם כתבו דברים מאד מעניינים. איננו חושב שהם סילפו את דעתם כאשר הם כתבו, אבל הרגשתי שהם יודעים מה הקהל שלהם רוצה לשמוע. לו הם היו כותבים לעמיתים שלהם, אני משוכנע שהם יכלו להיות חופשיים יותר, וגם מעניינים יותר.

חשוב לזכור שהתלמידים מ-Students 2.0 אינם היחידים שמשתמשים בכלי Web 2.0. עבור תלמידים רבים הכלים האלה הם חלק אינטגראלי מחייהם. אין זה אומר השימוש בכלי Web 2.0 לצרכים חברתיים דומה לשימוש בהם בתהליכי למידה (ואצל בני נוער מרבית השימוש הוא לצרכי תקשורת). אבל סביר להניח שחוגים לא מעטים של בני נוער דנים, בינם לבין עצמם, על השימוש בכלים האלה בבית הספר. התוכן של הדיונים האלה בוודאי מעניין מאד. אינני יודע כיצד מגיעים לדיונים כאלה (הרי להבדיל מ-Students 2.0 אני בכלל לא מוזמן), אבל אני נוטה לחשוב שמה שאפשר ללמוד מהנאמר בהם עשוי להיות משמעותי יותר מאשר הדברים שנאמרו בבלוג שקם, במידה לא קטנה, על מנת לתת הרגשה טובה למבוגרים.

תגובה אחת בנושא “בשביל מי כל הדיון הזה?”

להגיב על עמי סלנט לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *