דור בא ודור … מספר הרהורי המשך

אם יש קוראים שעוקבים אחר הדברים שאני כותב כאן, הם בוודאי יודעים שעל פי רוב אינני נוהג להגיב לתגובות. נדמה לי שכבר מספר פעמים הסברתי את עצמי בנוגע ל-“מנהג” הזה. אני מכבד את הדעות של אלה שרואים בכך פגם, ואני מתנצל בפניהם. אין לי הרבה להגיד להגנתי, מלבד לציין שמפני שהבלוג הזה מסייע לי להבהיר את המחשבות שלי לעצמי, אני בדרך כלל חש שאחרי שאני מפרסם כאן משהו, אין לי עוד מה להגיד על אותו נושא. זה כמובן לא נכון – הרי יש נושאים שאליהם אני חוזר כאן שוב ושוב. אבל אני מקווה שה-“חזרות” האלו מאירות זוויות חדשות ושונות של הנושא ולא רק חוזרות על מה שכבר נכתב. ואפשר גם לטעון שבעצם יש לבלוג הזה רק “נושא” אחד – התקשוב בחינוך – ושכל מאמרון שמתפרסם כאן אינו אלא ואריאציה על הנושא הזה, ואריאציה שמאפשרת לי לבחון את העושר הטמון בו.

נדמה לי שהסברתי גם (או לפחות ניסיתי להסביר) שהתגובות שמופיעות כאן, חשובות ומעניינות ככל שיהיו, מעניינות אותי פחות מאשר ה-“תגובות” שנוצרות כאשר אחרים בוחנים את הנושאים שעולים כאן בבלוגים שלהם, ובמסגרות אחרות, וכמובן, גם בעבודה החינוכית היום-יומית שלהם. זהו סוג התגובה שאני רואה כבעל הערך הגדול ביותר. הבלוג הזה איננו מתיימר להיות ציר שסביבו מתנהל דיון, אלא צומת ברשת ענפה של התייחסויות מגוונות. ובכל זאת, לפעמים, אני חש שלא יהיה זה נכון מצידי להשאיר נושא תלוי כאן ללא תגובה נוספת משלי. כך אני חש כלפי המאמרון האחרון שפרסמתי כאן, על המאמר של אברום רותם ושל עידית אבני, והתגובות שהוא עורר.

התלבטתי אם להמשיך לדון בנושא. קרה, שמספר אירועים, חלקם אישיים וחלקים פרנסתיים, גרמו לכך שבמשך תקופה יחסית ארוכה (לפחות בשביל הבלוג הזה) לא כתבתי כאן בכלל. במשך ההפוגה הזאת היה לי זמן לשקול האם להגיב, ולבחון את עצמי. הרי אם הסיבה שאני רוצה להגיב הוא פשוט להמשיך ויכוח, אזי התגובה הזאת מיותרת. מצאתי טעם להגיב רק אם דרך התגובה הזאת אוכל לקדם את הנושא. אינני בטוח שהדברים שאני כותב כאן אכן עושים את זה, אבל בכל זאת, החלטתי לנסות.

אז מהו הנושא? תחילה, אחרי קריאת המאמר המקורי, הבנתי שהנושא הוא היכן כדאי או רצוי להשקיע משאבים, תקציביים ואנושיים, על מנת להכשיר מורים שיהיו מסוגלים לשלב את התקשוב בצורה מוצלחת לתוך העבודה החינוכית שלהם. אברום ועידית מזהים שלושה דורות של מורים במערכת החינוכית היום, והם מסיקים שהתקווה הגדולה, ואולי היחידה, להכשיר את המורים הרצויים היא להתמקד בילידי דור ה-IY. אברום, בתגובה שלו כאן, מחדד את הנקודה הזאת. אחרי מספר משפטים שבהם הוא מצהיר שהמורים הוותיקים אינם מעוניינים להשתלם אלא רוצים רק לקבל גמול מבלי לעשות דבר, הוא כותב:

העובדות הן שאין מה ל’שות, הפוטנציאל לשינוי משמעותי בהוראה לא יבוא מגישות כאלה, אלא מאוכלוסיה צעירה ורעננה, מודעת היטב לסביבה מקוונת ולחידושים, גמישים יותר בחשיבה (אני זה חשוב, אבל גם אתה IY, ואיך ניתן להתעצם ביחד, לא כל אחד בעצמו), ופחות “מציאותיים” שמראש אומרים למה אי אפשר.
במאמרון המקורי שלי הצגתי את ההתרשמות האישית שלי – שפרחי הוראה בני דור ה-IY (אוכליסיה שאיתה יש לי לא מעט קשר) אינם מתוקשבים כפי שאברום ועידית טוענים. (בחרתי לא להתייחס למספר מאפיינים אחרים של הדור הזה שאברום ועידית מונים. לגבי אלה, יפים ומעוררי השראה ככל שיהיו, אני רחוק מלהיות משוכנע שהם אכן מאפיינים את הדור.) אבל בעיני לא רק התיאור של דור ה-IY איננו נכון. התיאור של הדורות שקודמים לו, כפי שהוא בא לביטוי בתגובה של אברום, מטעה, ואף פוגע. האם יש מורים שלא עושים דבר מלבד לספור את הימים עד לפנסיה בתקווה שהם לא יצטרכו ללמוד שום דבר חדש? אין לי ספק שיש. האם המורים האלה מאפיינים דור שלם של מורים? בוודאי שלא. והעיקר, גם אם יש הצדקה בנסיון לבחון במי כדאי להשקיע משאבים, ביטול והכפשה של דור שלם של מורים אינם יכולים להועיל לקידום נושא התקשוב בחינוך.

אני חושש שהנתונים שאברום ועידית מביאים במאמר שלהם, נתונים שכפי שציינתי לא נראים לי מבוססים במחקרים או בסקרים, רק משרתים את ביטול הדורות שקודמים לדור ה-IY. מעניין שלא מעט בלוגרים בבלוגוספירה החינוכית (באנגלית) מנסים לבחון למה יש התנגדות לתקשוב אצל מורים ותיקים. כמה מאלה אכן מצביעים על החשש, ואפילו על ההתנגדות, לכל דבר חדש. אבל רבים אחרים מדגישים שבמערכת חינוכית כפי שהיא מאורגנת היום, מורים רבים פשוט אינם מרגישים שהתקשוב (ובמיוחד כלי Web 2.0) מסייע להשיג את היעדים החינוכיים שלהם. הבלוגרים האלה מדגישים שאלה מאיתנו שכן משוכנעים שלכלים האלה מקום חשוב בעבודה חינוכית צריכים להסביר טוב יותר כיצד הם יכולים להועיל, ולהכיר בכך שהדרכים שבהן ניתן לשלב את הכלים האלה בבית הספר אינן תמיד חלקות ומובנות מאליהן.

אבל לפני מספר פיסקות שאלתי “מה הנושא?”, ואולי התשובה שלי לא היתה התשובה הנכונה. הרי עידית, בתגובה שלה, מעלה נושא אחר. עידית אמנם מונה מספר תכונות שהיא מייחסת לדור ה-IY, אבל נדמה לי שהיא בעצם מבטאת את המטרות של החינוך באופן כללי. היא כותבת שהיא “מבקשת להחזיר את המסר”, והמסר הוא רשימה של תכונות:

מודעות אישית, הערכה עצמית, ייחודיות ויכולת ביטוי, פתיחות לחברה פלורליסטית, יכולות של שיתוף פעולה, הקשבה, נתינה, קבלה, חמלה, אמפטיה לאחר, אחריות ומחוייבות חברתית, מודעות אתית ותחושת מימוש עצמי.
אלה, אכן, תכונות שאיתן כל איש חינוך אמיתי יזדהה. וכמו עידית, אני משוכנע שיש בכוחו של התקשוב לקרב אותנו אליהן. נדמה לי שאם נצליח לפתח “אמפטיה לאחר”, לא נתייחס לדור שלם של מורים במונחים של “חבורת המורים/מורות שיתקעו כל מקל אפשרי לגלגל שינוי ותנופה”. די להזכיר שלא מעט אנשי חינוך מכובדים חוששים שהתקשוב שולל את האנושיות, שהוא מבטל את המגע האישי, שהוא מרחיק איש מרעהו, ומנתק אותנו מהטבע. ראוי שאלה מאיתנו שיודעים שאין זאת האמת, אלא מבינים שהתקשוב יכול לתרום רבות לפיתוח אותן התכונות שעליהן עידית כותבת, יבטאו את זה בהתנהגות שלנו.

3 תגובות בנושא “דור בא ודור … מספר הרהורי המשך”

  1. תודה ג’יי. תודה שהשארת לי פתח לנימה מחוייכת: את ה- 3 נקודות בכותרת הפוסט. הן איפשרו לי “לשחק” עם ורסיות שונות כמו:דור בא ודור מזדחל לאיטו/מקרטעאודור בא ודור נבעט דרך החלוןוכאן נגמרה לי בבת אחת הנימה המחוייכת. כי המשחקים הלשוניים האלה הובילו אותי לשיר “דור” ולשורות:“ידיים שלחאך אל תבטחבאלה הקוראים לשוא.אל תשתוק – עמוד מוליאל תסמוך – על הדור שלי!”אם כבר כדאי גם להאזין:http://www.youtube.com/watch?v=TZCyqYhzioIאני מאוד מאמינה בשורות האלה. אני מאמינה בחשיבה עצמאית וביקורתית אצל ילדים.אין מה לסמוך עלינו – זה נכון. (כשאני אומרת עלינו אינני מתכוונת אליך כמובן).ב- 15 השנים בהן אני מורה לא האמינו ביכולת שלי (בפרט כמי שאינה רכזת) להבין משהו בטכנולוגיה. וממילא לא דאגו להעצים אותי בתחום המחשבים – ההיפך, מישהו בחר בדרך הקצרה, בתוצאות מהירות והעדיף לקנות שירותי חוץ דרך קרן קר”ב. הם “לימדו” את הילדים מחשבים. והטלטלנו בין פלטפורמות: מכוורת ותיק-תק ולי-נט ואלוהים יודע מי עוד היה בדרך. וכולן הציעו לי את השבלונות שלהן. ורק איש אחד נתן לי דף ריק והאמין ביכולת שלי למלא אותו. מישהו בחר בדרך הקצרה ועכשיו אחרון החיילים – המורה – מוצג כעצל. זה יפה. בגילי יש בזה אפילו משהו פוקח-עיניים.תודה שנתת את המשקל הראוי למילה חינוך. בשוק הזה של יישומים טכנולוגיים קל “לאבד את הצפון”, קל ללכת שבי אחרי “אלה הקוראים לשוא”. אבל החינוך – עקשן שכמותו – הוא תמיד מצפן נכון. איריס

  2. בתגובה שלה, איריס כותבת: “רק איש אחד נתן לי דף ריק והאמין ביכולת שלי למלא אותו”. בצנעה, היא לא נקטה בשם. אבל במקרה הזה אני משוכנע שהפומביות עדיפה על ההצנעה, ולחלוק כבוד היכן שמגיע. הכוונה של איריס היא לאלישע בביוף ומערכות אוריינית.

  3. ג’יי,בכל זאת עוד כמה מילים. הנושא כולו ובפרט הפוסט שלך (תודה שחרגת ממנהגך וצירפת הרהורי המשך) פתח אצלי איזה סכר והתגובה הקודמת שלי בטח תירשם בספר גינס כארוכה ביותר שכתבתי אי פעם.לאלישע, האדם והמורה, וליישום הבלוגים שהוא בנה באוריינית אני חבה גם את ההיכרות אתך. זה רווח ישיר שלי מה- web-2.0 .אני מודה לך על היושר האינטלקטואלי, על החשיבה הביקורתית ועל יכולת ההקשבה למילים ולמה שביניהם.איריס

להגיב על אנונימי לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *