בדומה לאקדח הצ’קובי שאם הוא מופיע במערכה הראשונה הוא חייב לירות במערכה השלישית, נדמה שטכנולוגיות שפותחו לצורך כלשהו עתידות, במוקדם או במאוחר, לחדור לתוך החינוך – אם צריכים אותן או לא. חשוב לי להדגיש: אינני מתנגד לשילובן של טכנולוגיות חדישות לתוך החינוך. אני דווקא רואה בכך תהליך הגיוני, אולי אפילו טבעי. החינוך, כמו כל דבר אחר, הוא חלק מהסביבה הכלל תרבותית של חברה, ובשל כך הוא משקף את המציאות הטכנולוגית של החברה שבה הוא נמצא. בחברה שמשתמשת בחרט וכלי חרס הגיוני שתלמידים בבתי הספר (אם יש בה בתי ספר, כמובן) גם יכתבו עם חרט. בחברה עם ספרים סביר להניח שהמידע שתלמידים וסטודנטים זקוקים לו יופיע בספרים. כלי הכתיבה בבתי הספר יהיו אלה של אותה חברה – עפרונות ועטים (או נוצה וקסת דיו), מכונות כתיבה, תמלילנים ומה שיופיע אחריהם.
לפי אותו הגיון (ואכן, לדעתי מדובר בהגיון) בחברה דיגיטלית אין להתנגד לכלים דיגיטליים בכיתה, אלא ללמוד כיצד לנצל אותם בצורה יעילה כך שהם יקדמו את הלמידה. ובכל זאת, לפעמים מרגישים שיש גבול, או ליתר דיוק, צריכים לשאול אם כלי דיגיטלי זה או אחר באמת ממלא תפקיד חיוני בסביבה החינוכית. ולטעמי את השאלה הזאת צריכים לשאול בנוגע ל-EduSense.
הודעה לעיתונות של אוניברסיטת קרנגי מלון מלפני בערך שבועיים מסרה על מוצר שפותח על ידי קבוצה של אנשי מחקר שם. ההודעה מוסרת שנכון להיום בהשכלה הגבוהה הדרך היעילה ביותר לקדם את הפיתוח המקצועי של המרצים היא שמומחה יצפה במרצה בעת הרצאה ובהמשך ימסור משוב מותאם אישי שמכוון את המרצה להוראה טובה יותר. אבל ההודעה קובעת שיש בכך בעיה: קשה למצוא את המומחים שיצפו בכל המרצים, ובנוסף, אולמות ההרצאה נעשים יותר ויותר גדולים כך שקשה לבחון את קשת התגובות של כל הסטודנטים. ולשם כך הפיתוח של החוקרים:
The system, called EduSense, analyzes a variety of visual and audio features that correlate with effective instruction.
מערכות כאלה כבר די נפוצות. אם נרצה או לא אנחנו כבר התרגלנו למערכות לזיהוי פנים, ויש גם מערכות שלפי מפתחיהם מסוגלות לפענח הבעות פנים כך שאפשר לזהות את מצב רוחו של אדם, או אם הוא מסתיר משהו. לכן זה איננו מפתיע שמערכות כאלו חודרות גם לחינוך. כבר מבקשים לשווק מערכות שמזהות אם הסטודנט מרוכז … על מנת להעיר אותו, כמובן. המערכת של קרנגי מלון צופה הן במרצה והן בסטודנטים כך שאפשר לבחון כיצד הסטודנטים מגיבים לפעולות מאד ספציפיות של המרצה (ולהפך). ההודעה לעיתונות מסבירה:
A single off-the-shelf camera can view everyone in the classroom and automatically identify information such as where students are looking, how often they’re raising their hands and if the instructor moves through the space instead of staying behind a podium.
המפתחים מסבירים שבנוגע למרצה היכולת של המערכת לעקוב אחריו יוצרת מצב כאילו הוא לובש חליפה עם מדי תאוצה כך שאפשר לדעת עד כמה הוא מזיז או מפנה את ראשו או משתמש בידיים. אחד המפתחים מסביר:
It’s like you’re wearing a virtual motion-capture system while you’re teaching.
מוסרים לנו שהמערכת איננה אוספת מידע אישי על הסטודנטים כך שאין סכנה של חדירה לפרטיות. ואכן, לעומת מערכות של זיהוי פנים שנעשות נפוצות כמעט בכל מקום נדמה שהמערכת הזאת איננה פולשנית. ובכל זאת, יש בה משהו מעורר חשש, אפילו צורם. נוכחותם של מערכות כאלו בסביבת הלמידה מרגילה את הסטודנט למציאות שבה כמעט אין רגע או מקום שבו לא צופים בו. אני מניח שאם סטודנט ירים גבה וישאל למה יש מצלמה בשיעור יסבירו לו שזה על מנת לעזור למרצה לשפר את ההוראה שלו. על פניו זה נראה כמטרה ראויה, אבל ראויה או לא, הסטודנט עדיין נמצא תחת עין המצלמה.
באופן כללי מדובר בהודעה לעיתונות די סתמית שמדווחת בגאווה על מוצר חדש. אבל מספר משפטים שמופיעים לקראת הסוף מאירים אותה באור קצת שונה מאשר זה שבא לביטוי בהתחלה. אם בהתחלה אנחנו קוראים על פיתוח מוצלח, לקראת הסוף אנחנו קוראים:
Now that the team has demonstrated that they can capture the data, HCII (המכון לאינטראקציה בין האדם והמחשב) faculty member Amy Ogan said their current challenge is wrapping it up and presenting it in a way that’s educationally effective. The team will continue working on instructor-facing apps to see if professors can integrate the feedback into practice.
במילים אחרות, אם בפתיחת ההודעה מוסרים לנו שהמערכת פועלת, בשלב המאוחר הזה אנחנו מגלים שנכון לעכשיו מה שקיים הוא איסוף הנתונים בלבד, ואילו המפתחים עדיין אינם יודעים כיצד לנתח את הנתונים האלה כך שהם באמת יעזרו למרצים. זה אולי מאכזב, אבל הוא איננו מפתיע. הרי אנשי קרנגי מלון לא באמת הבטיחו לנו כלי חינוכי. במילים שלהם מדובר ב-“comprehensive classroom sensing system” – מערכת חישה מקיפה לכיתה. אמנם אפשר להניח שהמפתחים באמת חושבים שעם הזמן הכלי שלהם יוכל לסייע למלאכת ההוראה אבל בשלב של ההודעה לעיתונות הם בסך הכל המציאו מערכת שעוד מחפשת שימוש.
האם המערכת תוכל למלא ייעוד חינוכי? סביר להניח שכן. המחקר מראה שה-microteaching אכן תורמת לפיתוח כישורי הוראה, וכפי שה-EduSense מתואר הוא מהווה הרחבה טכנולוגית של הרעיון שמאחורי ה-microteaching. אין סיבה שלא יפותחו טכנולוגיות חדישות שישכללו את הצורך הזה. אבל אין זה אומר שהמערכת החדשה באמת נחוצה בחינוך. אם יש צורך שמרצים יידעו כיצד לעורר ענין בשיעורים שלהם, אולי סדנאות על דידקטיקה יוכלו למלא את אותו הצורך בצורה מוצלחת, ובמחיר זול, יותר. אם אולמות ההרצאות גדולים כך שהמרצה איננו רואה את תגובות הסטודנטים, אולי צריכים לשקול ברצינות כיתות קטנות יותר. ואולי ה-EduSense הוא באמת פתרון מוצלח. אם כן, לא תהיה לי סיבה להתנגד לו. אבל נדמה לי שעצם הפיתוח שלו משקף את תפיסת ה-Technological Solutionism שעליו כותב אבגני מורוזוב – ההנחה שהטכנולוגיה תפתור את כל הבעיות. לא היה מזיק אם לפני הפיתוח היקר היינו בודקים אם יש פתרונות זולים, וטובים, יותר.
)-: )-: )………
אני מרגיש שאנחנו הולכים ונדמים לקאטו הזקן שחזר ושנה על אמירתו – “..חוץ מזה, צריך להרוס את קרתגו” – שוב ושוב ושוב. אולי מתאים לנו יותר הסיפור על האזרח האמריקאי שעמד מול הבית הלבן עשרות שנים כמחאה על משהו ונשאל אם הוא חושב שהוא יצליח לשנות אצלם משהו. ותשובתו היתה: “אני פה כדי שהם לא יצליחו לשנות אותי”.
ובאשר לעניין עצמו. בפשטנות חלק מרכזי בבינה המלאכותית מוקדש לזיהוי המצב, לאבחון משניתן אבחון מדיוק וחד כתער אפשר לכאורה להגיב ולתת מענה חד כתער ויעיל להפליא. זה יעיל כאשר יש מרחב המענים ענק למשל- מליוני ספרים להציע לך. שם ההתאמה בין האבחון – מה אתה אוהב, מתעניין – למענה – כדאי לך לקרוא את הספר החדש הזה – הוא נהדר. האתגר בחינוך הוא המענה, אין מרחב מספק שך מענים יעילים אפשריים. מה שנותר הוא לנסות לבצע שינויים מזערים ולא משמעותיים במענים הקיימים. למשל דבר לאט ולא מהר, חייך מידי פעם, שלב תמונה…לא משנה כמה יהיה האבחון מדויק, חד, חכם, מהיר בלא מענה ראוי האבחון חסר ערך. לכן אנו ספקניים לגבי הנסיון של קרנגי מלון, קשה לראות כיצד אופטימיזציה של דברים קיימים בהתנהגות המרצה תביא לשינוי משמעותי. היינו הרבה יותר אופטימיים אם המאמץ היה מושקע בשלב היישום. כלומר נתון אבחון מדויק של כשלי המרצה (אבחון שבוצע על ידי מומחה עולמי) בוא נבנה מערכת חצי אוטומטית (המבוססת על אינטראקציה בין המרצה למערכת, קרי: מערכת מומחה) שאכן תשכיל לסייע למרצה ולשנות את דרך הרצאתו. משהיתכנות הזו תוכח, יהיה לנו קל בהרבה לפרגן למאמצי האבחון מבוסס הבינה מלאכותית, מצלמות ומה לא.
גיל, המון תודה. הניסוח שלך חד וברור. אם בכתיבה שלי חיפשתי את המיקוד כדי לברר לעצמי מה מפריע לי בפיתוח של קרנגי מלון, אתה התביית היטב על הנקודה.
ואם תסלח לי, היכולת הזאת שלך משכנעת לי שאתה צריך לפרסם יותר. מה שלום הבלוג שלך? אני, לפחות, אהיה בין הקוראים הנאמנים.
תודה רבה ג’יי. משוב מפרגן וכיפי. הבלוג שלך מספק לי את האפשרות ומרחב התגובה הנדרש לי. הלוואי ועוד אנשים יחברו לפוסט ויעלו את תגובותיהם.