נוצר מצב שבו קראתי מאמרונים שעליהם רציתי לכתוב, אבל והסתפקתי בקריאה בלבד. שוב, אין בכך שום פסול. אני הרי קורא כדי לגבש את התובנות של עצמי. אבל בימים “רגילים” קריאת המאמרונים האלה דרבנה אותי להתיישב ולכתוב עליהם – גם על מנת ליידע אחרים, וגם כדי לעשות סדר בראש שלי עצמי – והנה, לא רק נתקלתי בקושי לכתוב, אלא גם גיליתי ששום דבר לא קרה כתוצאה מכך שלא כתבתי. אפשר להגיד שגיליתי שאין צורך לכתוב.
מה המשמעות של “אין צורך”? גיליתי (אם לא ידעתי זאת לפני-כן) שהתקשוב החינוכי ממשיך להתקדם (או לדשדש) לאיטו, ללא כל קשר להרהורים שאני מעלה כאן. אפילו כאשר אינני נובח, השיירה ממשיכה לעבור. אולי טיפה מוזר לציין זאת, אבל המציאות הזאת עוררה בי שאלות “קיומיות”.
שנים רבות מלווה אותי אמירה משנאית (מסכת מגילה, פרק א’, משנה ג’):
איזו היא עיר גדולה? כל שיש בה עשרה בטלנים. פחות מכאן הרי זה כפר.
שוב, ההרהורים האלה אינם חדשים לבלוג הזה. לא פעם אני שואל לגבי המטרות החינוכיות השונות של גישות שונות לתקשוב. כמו-כן, אני מקווה שאני מרבה להצביע על הקשיים השונים הניצבים בפני הטמעה מוצלחת של התקשוב לתוך המערכת. אבל בערבים החמים של הקיץ, כאשר קשה להתרכז בכתיבה, הקשיים והשאלות האלו נעשות למשהו “רציני” יותר מאשר שאלות על טקטיקה או אסטרטגיה, או אפילו שאלות על מידת ההתאמה של כלי זה או אחר למטרה חינוכית זאת או אחרת. הרי כאשר אני מגלה שאפשר לחיות בלי להתיישב כל לילה ולרדוף אחר הניסוי ה-“מדוייק” שרק מידי פעם מצליח להביע את הרעיון המעורפל שבראש, אני שואל את עצמי עד כמה כל זה כדאי.
אבל אחרי כל הכתיבה הדכאונית הזאת, אין מה לחשוש. כאשר יהיה קצת קריר יותר אני בטוח שאחזור לכתיבה., גם אם אף אחד מלבדי באמת זקוק למה שמתפרסם כאן.
ובכן, הכל תלוי באם מישהו מעוניין לשמוע מה שיש לך להגיד.
ובמקרה שלך, אני מעוניין.
ואני חשבתי שיצאת לחופשה ארוכה ואתה נח.
ברוך השב