איך שגלגל מסתובב

כזכור, בסיום השנה האזרחית הקודמת, השבועון הפופולארי Time בחרה בכל אלה המעלים חומרים לאינטרנט כ-איש השנה. הכבוד, כמובן, היה גדול, אם כי קשה היה להתייחס אליו ברצינות רבה מדי. נעים לקרוא, כפי שציטטי כבר אז:

You control the information age.

אבל קשה היה לא לשאול לפחות שתי שאלות – האם מספר האנשים שמעלים חומרים לאינטרנט באמת גדול כל כך? ולא פחות חשוב, האם הדברים שאותם אנשים מעלים הוא בעל ערך? והנה, בכתבה חדשה ב-Time אפשר להרגיש שכבר חלה נסיגה מהתיאור הכל כך מרשים הזה. בכתבה בשם Who’s Really Participating in Web 2.0 כותב ביל טנסר:

But the latest data on Internet participation reveals that only a very small percentage of Internet activity is related to users creating and publishing content. … Far less than 1% of visits to most sites that thrive on user-created materials are attributable as participatory, the remaining 99% are passive visits.

כמובן שזה לא צריך להפתיע. כבר מספר פעמים בדפים האלה הזכרתי את נוסחת ה-90-9-1 שבעצם מנבאת את הפסיביות שטנסר חושף. (אזהרה לקוראים – אני מבטיח לחזור לנושא הנוסחה הזאת פעמים רבות. הנוסחה, והשתמעויותיה, היא אחד הנושאים האהובים עלי.) אבל תמיד אפשר לקוות. כבר לפני בערך משלושה עשורים אלווין טופלר כתב על ה-Prosumer, ה-יצרכן בעברית. כאשר טופלר השתמש במונח הוא התכוון למצב שבו הצרכן משתתף באופן פעיל ביצירת המוצר שהוא קונה. בכך הוא נתן ביטוי לעידן הפוסט תעשייתי שבו היחיד לא יהיה תלוי ביצור המוני. באופן דומה, ב-“להיות דיגיטלי” ניקולס נגרופונטה חזה את דעיכת תכניות בידור המכוונות לטעם של קהל המוני בלתי-מוגדר. הוא צפה שצופים יוכלו לקבוע עבור עצמם מה הם רוצים לראות בטלוויזיה, ומתי. אבל נדמה לי שלא טופלר, ולא נגרופונטה, חזו מצב שבו המוני אנשים יוכלו להעלות קטעי וידיאו של החתולים שלהם ל-WWW, או שהמוני אנשים ירצו לצפות בהם. אז אולי אנחנו פשוט עדיין לא שם, אך בכל זאת בקרוב נגיע למצב שבו כל אחד יוכל ליצור את המידע של עצמו?

אשר עידן רומז על כך בכתבה במרושתים. הוא מכריז שבעתיד “כל גולש יהפוך למתכנת“, ומצביע על הכלים שכבר קיימים שמאפשרים את זה. אין ספק שכמעט מדי יום נעשה יותר ויותר קל לבנות יישום קטן שיבצע איזושהי פעולה במחשב או באינטרנט, וכבר הסכמתי שאין לשלול את ההסברה שקו ישר מוביל מטופלר ומנגרופונטה ל-YouTube. ואם כן, למה לא?

נדמה לי שיש מספר סיבות שזה לא יקרה. נכון לעכשיו, מתקבל הרושם שרוב בני האדם מעדיפים להיות צרכנים פסיביים. (כזכור, למרות הכלים שמאפשרים זאת באינטרנט, אנחנו עוד רחוקים מאד מהיום שבו יותר מאפילו אחוז אחד של גולשים הופכים ליוצרים.) אם אנחנו נמצאים בעידן של “עשה זאת בעצמך”, כיצד נסביר את המוני האנשים שמעדיפים לקנות את הארוחות שלהם במקדולנדס? (ונדמה לי שלפחות לגבי העתיד הלא כל כך רחוק, יהיה עדיין קל יותר להכין ארוחה מאשר להרכיב ישום במחשב.) אחוז לא קטן מבין הבלוגים שנפתחו עד היום בקושי זכו לחופן רשימות לפני שבעליהם שכחו מהם ועברו לעיסוק אחר. מה אפשר לעשות, קל יותר להיות צרכן, ובעצם, אין שום דבר פסול בזה. אם כולנו נהיה עסוקים בכתיבת הבלוגים שלנו, למי יהיה זמן לקרוא אותם? (כתבתי על הנושא הזה, באנגלית, לפני כמעט שנתיים.)

אין ברירה מאשר להתייחס גם לשאלת האיכות. יתכן שאלה שהשתתפו בכתיבת הספר A Million Penguins חוו חוויה מרגשת, אבל ספק רב אם רבים קראו את הספר מעבר לעמודים הראשונים. לא אופתע עם הרבה יותר אנשים קראו את הבלוג שליווה את הפרויקט מאשר קראו את הספר עצמו. (מעניין לבדוק, אם הדבר אפשרי, אם אחרי נעילת הפרויקט וחתימת הספר, אלה שהשתתפו בכתיבתו בכלל קראו אותו.) לצערי, בדרך כלל יש צורך במנה גדושה של אמונה כדי למצוא איכות של ממש בפרויקטים מהסוג הזה, או לחשוב שיותר מאחוז קטן מאד מהתכולה של YouTube באמת מצדיק צפייה.

מערכת חינוכית שואפת להעניק לתלמידיה את הרצון ליצור, ואת התחושה שהם מסוגלים ליצור. האפשרות להראות לתלמידים שהם לא צריכים להיות צרכנים פסיביים היא במרכז הקסם של כלי Web 2.0 בחינוך. כלים כאלה מהווים את התשתית שעליה הקונסטרוקטיביזם יכול לבוא לביטוי באופן ממשי. אבל זה לא יקרה אם לאור כל הגיג תפל נרים את הדגל של “חוכמת ההמונים”, או אם נשלה את עצמנו שכל גולש אפילו יידע למה הוא עשוי לרצות לתכנת משהו. היה צפוי שאחרי שראינו את עצמנו במראה של Time, וקיבלנו את הפרס עבור איש השנה, נוריד קצת פרופיל. ואם אנחנו בכל זאת מחפשים דרך לתרום ליצירה האינטרנטית האדירה, מה יכול להיות מתאים יותר מלצפות בכוכב נולד, ולהצביע דרך הרשת עבור מי שמוצא חן בעינינו!

3 תגובות בנושא “איך שגלגל מסתובב”

  1. לפני 10 שנים עשיתי מחקר קטן לעבודה סמינריונית על מידת השימוש ב -listserv של ספריות המשרתות ילדים ונוער. היתה גישה לרשימת החברים, כך שידעתי בדיוק כמה אנשים מנויים ועקבתי אחרי האנשים שתרמו ל-listservגם אז הנוסחה שלך היתה נכונה. אחוז קטן של מנויים תרם את רוב החומר.

להגיב על ביילע לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *