לפני כשבוע הבאתי כאן את דבריו של איריא סוקול שכתב על האפשרות “לכתוב” באמצעות דיבור לתוך מיקרופון. ציינתי שקשה לי להזדהות לחלוטין עם הגישה של סוקול כלפי טכנולוגיות העזר שהוא תיאר. על אף העובדה שאני מוצא ערך רב באמצעים/כלים שמקלים על מלאכת הכתיבה, במקרה הספציפי של הכלי שסוקול הביא, אני חושש שטכנולוגיה שהופכת את הכתיבה ללא יותר מאשר דיבור על גבי נייר פוגעת בערך האמיתי של הכתיבה. עם זאת, אני כן מזדהה עם גישתו הכללית של סוקול כלפי טכנולוגיות עזר. הגישה הזאת באה לביטוי במאמרון שעליו רציתי לכתוב כבר לפני חודש, אך משום מה תמיד נדחף לתחתית הרשימה.
במאמרון הזה סוקול מזכיר לנו שפחות או יותר כל מה שאנחנו עושים היום מתבצע באמצעות הטכנולוגיה ובעזרתו:
The “default” methods of human movement are, I suppose, “bipedal locomotion,” crawling, climbing, and perhaps swimming. The default method of moving “goods” is to carry them. The default methods of storing and transmitting knowledge are face-to-face speech and memory. The default methods of learning are trial and error and memory.Anything beyond those “biologic basics” involve technology which increases human capacity and capability.
אולי פשוט מפני שאנחנו תופסים את המוכר כמובן מאליו, ולא כדבר שפעם גם הוא היה חדש, קל לשכוח שזאת אמת. כפי שאלן קיי אמר (באמירה שאני מצטט לעתים די קרובות):
Technology is anything that wasn’t around when you were born.
סוקול שואל למה בתי ספר מזדרזים לראות בפנייה לטכנולוגיות עזר סוג של רמאות. הוא מזכיר לנו שאפילו ניתן לראות את הקריאה כאמצעי טכנולוגי שמרחיבה את היכולת ה-“טבעית” שלנו לזכור:
Schools have long accepted print literacy, for example, which Socrates derided as a symbol of learning’s descent into laziness, though that technology dramatically – and artificially (there is no “reading center” of the human brain) – enhances human capability. They have also come to accept eyeglasses, pens, artificial lighting, they have even accepted – well, demanded – math on paper, distrusting those who do it “naturally” – in their heads.
הוא תוהה למה בתי הספר מוכנים להרשות “רמאות” טכנולוגי כמו שימוש בספרים, אבל פוסלים את הפנייה לאינטרנט למצוא מידע.
יתכן וכבר הפנמנו את הטענה המרכזית של סוקול ושדבריו מובנים מאליהם. (כזכור, עיקר הפעילות החינוכית של סוקול בחינוך המיוחד והוא תומך בנחישות בשוויון בגישה למשאבי למידה. בשני אלה לשאלה של נגישות טכנולוגית חשיבות גדולה.) אם בפעם הקודמת שכתבתי על סוקול הרמתי גבה בנוגע לכדאיות של טכנולוגיית עזר מסויימת, חשוב לי להבהיר, לפחות בטיפה, את גישתו הרחבה יותר כלפי הנושא, גישה שנראית לי לרוב בריאה ונכונה.
אני מאוד תומכת בשימוש בטכנולוגיות מסייעות כגון זו שדיברת עליה בתחילת הפוסט, כתיבה באמצעות הקראה למקרופון. טכנולוגיות אלו משמשות היום בעיקר אנשים בעלי מוגבלויות בשימושם במחשב, ובאמת מבורכות בכך שהן מאפשרות להם נגישות (לפחות פוטנציאלית, עד שתהיה תמיכה מלאה בטכנולוגיות אלו מבחינת תוכנות המחשב ואתרי האינטרנט עצמם). אבל כדאי לחשוב על כך שבמובן כזה או אחר כולנו בעלי יכולות מוגבלות, וטכנולוגיות מסייעות יכולות לתרום לכולנו. יש את אלו שצריכים להתשמש בטכנולוגיות האלו לצורך ביצוע הפעולה עצמה, ויש כאלו שיכולים להסתייע בה כדי לאפשר את ניצול המשאבים המוגבל שלנו באופן יעיל יותר.
אני יכולה להבין למה מערכת החינוך רואה בשימוש בטכנולוגיה מסייעת כביכול “רמאות”. אבל חשוב להבין שהתעקשות לדבוק בדרך הישנה והמוכרת מושכת את כלל המערכת אחורה, שכן היא חייבת להדביק את קצב החשיבה והנורמות של הצעירים שמאכלסים אותה.