מהעשיר תיפתח הבשורה?

לפי כשבוע אתר Forbes פרסם כתבה על הקשיים שממשיכים לפקוד את המיזם AltSchool. כתבתי כאן על AltSchool מספר פעמים, כאשר הפעם הראשונה היתה לפני כבר ארבע שנים. לא התלהבתי ממנו אז, וגם עד היום דעתי לא השתנתה. אני צריך גם להודות שיש מידה מסויימת של שמחה לאיד כלפי הצרות של המיזם. הרי קשה לרחם על מיזם שהתיימר לחולל מהפכה בחינוך וקיבל בערך $175 מיליון מכמה מהכוכבים הנוצצים ביותר בעמק הסיליקון ועכשיו נמצא בקשיים שמאיימים על קיומו.

נדמה לי שבערך כל חצי שנה מופיעה כתבה על AltSchool, אם בעיתונות העסקית או החינוכית, והאמת חייבת להיאמר – כאשר מיזם מצליח לגייס כל כך הרבה כסף הגיוני שיש סקרנות לדעת מה קורה ואיך הדברים מתקדמים … או לא. ונכון לעכשיו, המציאות הרבה יותר קרוב ל-“או לא”. עם זאת, אין לי סיבה להיטפל דווקא ל-AltSchool. הוא איננו הדוגמה היחידה של מיזם שביקש לחולל מהפכה בחינוך וזכה בהשקעות אדירות, אך מצא את עצמו דועך, ומנסה להגדיר את עצמו מחדש בתקווה שהגרסה המחודשת תצליח לשרוד.

במקרה של AltSchool הכוונה המקורית היתה לפתוח רשת של בתי ספר שיחברו מספר מרכיבים – תפיסה חינוכית דומה לזאת של מונטסורי או של רג’ו-אמיליה, כיתות מאד קטנות כדי לאפשר קשר אישי בין מורה לתלמיד, ותשתית טכנולוגית שתאפשר להתאים תכנית לימודית/חינוכית אישית לכל תלמיד. בנוסף לכסף האדיר שהמיזם קיבל ממשקיעים הוא גם עלה כ-$25,000 לשנה עבור כל תלמיד. ברגעי השיא נפתחו תשעה קמפוסים בסן פרנסיסקו, בפאלו אלטו, ובניו יורק, אבל חמישה מאלה נסגרו בסוף השנה הקודמת. כעת התקווה הגדולה (ואולי האחרונה) היא הפצת התשתית הטכנולוגית למחוזות חינוך שירצו לאמץ אותה. מובילי המיזם עובדים קשה להפיץ את התוכנה שלהם. כעת היא יקרה – כ-$150 עבור כל תלמיד, אבל אם עוד ועוד מחוזות ירכשו אותה המחיר עשוי לרדת. אבל על אף העובדה שהפן הטכנולוגי נמצא במרכז המיזם שצמח מתוך עמק הסיליקון, ספק אם הוא המרכיב החינוכי החשוב. תפיסות חינוכיות כמו מונטסורי ורג’ו-אמיליה מצליחות ללא טכנולוגיה יקרה, וכיתות קטנות עם מורים שמאמינים בשיטה שבה הם עובדים כמעט תמיד מובילות להישגים לימודיים מרשימים. זאת ועוד: הביקורת המושמעת היום על חברות כמו גוגל ופייסבוק גורמת לכך שאמצעים טכנולוגיים המיועדים לקדם את הלמידה האישית נתפסים כחדירה לתחום הפרט והורים אינם מעוניינים שילדיהם יהיו תחת עין המצלמה והמחשב במהלך יום הלימודים.

כל זה מביא למצב שבו מיזם שלפני כארבע שנים זכה לכותרות כפניה החדשות של החינוך, וקיבל את הכסף לממש את ההבטחה הזאת, כעת מנסה לשרוד. אבל אפילו אם הנטייה לשמחה לאיד שכבר ציינתי, לא ברור שהכתבה ב-Forbes מצדיקה עוד מאמרון בבלוג הזה. הרי עבור לא מעטים מאיתנו מה שקורה ל-AltSchool היה צפוי, ורק ענין של זמן. הכתבה ב-Forbes מעניינת, אבל אין בה חדש של ממש. לצד הורים שעדיין מאמינים בדרך של AltSchool שמצוטטים בה, מובאים דבריהם של הורים שהוציאו את ילדיהם מבתי הספר. לא פעם מתרשמים שקיים מתכון לכתבות מהסוג הזה וקשה לחרוג ממנו. אבל זה רק מחזק את שאלה – למה בחרתי להתייחס אליה עכשיו?

מה שתפס אותי בכתבה הזאת היה משפט אחד על מייסד AltSchool, מאקס ונטייה (Max Ventilla). אנחנו קוראים עליו ש:

Before starting AltSchool, Ventilla says, he read two dozen books on education and emerged a fan of Sir Ken Robinson, a British TED Talk speaker known for lamenting the dearth of creativity in early education, and Angela Duckworth, a psychologist and the winner of a MacArthur “genius” grant who has written about the need for children to cultivate “grit.”

עם כל הכבוד לקן רובינסון, מה שהוא אומר נאמר על ידי רבים אחרים, באופן יותר מפורט, הרבה לפניו. בנוגע ל-Grit, מדובר בתכונה שיש עליה מחלוקת. הושמעה לא מעט ביקורת הטוענת שדגש על התכונה הזאת מעלימה עין מהקשיים האמיתיים שעומדים בפני תלמידים משכבות סוציו-אקונומיות נחלשות. מי שגדל בשכבה מבוססת יונק את הנכונות להתמודד עם בעיות מהמשפחה ומהסביבה, ולהגיד שתלמידים מסביבות נחלשות צריכים ללמוד להתמודד עם קשיים אינה אלא דרך של החברה להתחמק מלהתמודד עם חוסר שוויון מובנה. קשה להבין כיצד רובינסון ודאקוורת נעשו המניע אצל ונטייה לבניית מזים כמו AltSchool.

אבל יותר מאשר שני אלה, מה שמעניין אותי כאן הוא מספר הספרים אשר בווידוי של ונטייה. האם קריאה של 24 ספרים בנושא החינוך הופכת אדם למומחה בתחום כך שעכשיו הוא מבין כיצד בית ספר צריך לעבוד? האם זאת כמות מספקת כדי להוביל מהפכה בחינוך? אני חייב להודות שאני חושש שבכל תקופת הכשרתם יש פרחי הוראה רבים שקוראים פחות מ-24 ספרים על חינוך. ואם כך, למה לבקר את ונטייה שכנראה באמת ובתמים ניסה ללמוד משהו לפני שהוא החליט שביכולתו לחולל מהפכה? ובכל זאת, מוזר לי שהמשקיעים של ונטייה היו מוכנים להשקיע $175 מיליון בפרויקט של אדם שבסך הכל קרא 24 ספרים בתחום שבו הוא עתיד להביא בשורה חדשה. אני שמח שהוא כנראה קרא על מונטסורי ועל רג’ו-אמיליה, ואני מניח (או לפחות מקווה) שמפני שטכנולוגיות דיגיטליות היו מרכיב חשוב במיזם שלו הוא גם קרא Mindstorms של סימור פפרט. אבל הספרות על כיצד תלמידים לומדים, על תיאוריות חינוכיות שונות, ועוד, ענפה מאד, כך ש-24 ספרים נראה בקושי קצה הקרחון. בנוסף, אני מתרשם שהוא לא קרא בספרות הענפה של ההיסטוריה של רפורמות בבתי ספר. לו היה עושה כך אולי הוא היה לומד שבמהלך הדורות התרחשו שינויים רבים במערכות חינוך ובבתי הספר – שינויים שלפעמים זכו להאריך ימים, ושינויים אחרים שלא צלחו. הכרות עם ההיסטוריה הזאת היתה מלמדת אותו שהרעיונות שלו לשינוי אינם בהכרח כל כך חדשים או מקוריים, וההכרות הזאת בוודאי היתה גם נוטעת בו קצת צניעות, ואולי מכוונת את המיזם שלו לטווח הארוך ולא לשינוי מהפכני. אבל מצד שני, אם כך היה עושה, ספק אם היה מוצא עשירים שירצו להשקיע בו.

תגובה אחת בנושא “מהעשיר תיפתח הבשורה?”

  1. מענין מאוד!,
    אולי אנחנו מזהים כשל מובנה ברעיון של “התאמה לתלמיד” וכד’. אולי התלמיד לא כל כך רוצה שיתאימו לו כל הזמן. אולי הוא לא מעונין להיות במרכז אלא יותר כחלק מקבוצה או קהילה. בודאי שלולאות משוב מהירות ומתוחכמות אינן המזור לחוסר במוטיבציה וענין.
    ההתבססות על רובינסון היא שטחית גם לטעמי. הוא עושה יחסי ציבור נהדרים וגם מוצדקים ליצירתיות אבל מפה ליישום הדרך מאוד ארוכה. אני כן סבור שהגריט הוא מעניין. לא צריך להסתכל על זה כתרופת פלא ובודאי לא לתשובה לפערים סוציואקונומיים שמסבירים ב דרך כלל יותר מכל תכונה אישית זו או אחרת, אבל כן יש פה התיחסות מענינת לחלק הרגשי. דקוורס עצמה לא מתימרת לדעת איך מחזקים grit, היא מציעה שאולי תאורית המינדסט של דווק היא מפתח להעלאת הגריט. זוהי תאוריה מקסימה לדעתי שמסתכלת על האמונה הפנימית של האדם ביכולת האינטיליגנציה לצמוח. מצאתי אותה עובדת אפילו עלי. יש יישום בבתי ספר רבים של התיאוריה. מכאן ועד למהפכת חינוך ולגיוס 150 מליון דולר, הדרך לגמרי ארוכה.

להגיב על גיל עמית לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *