בין הרהור להרהור, יש כאן גם חמישה דברים

לפני כשבוע ידיד שלח לי קישור לתגובה בבלוג שאינני מרבה לקרוא (אם כי אני מציץ בו מידי פעם). עד אז לא ידעתי שהמשחק “חמישה דברים שהקוראים שלי אינם יודעים עלי” מסתובב גם בעברית. באותו קישור שנשלח אלי אחד מבעלי הבלוג מנה את חמישה הדברים שהוא בחר לפרסם, ובאחת התגובות הרבות שהופיעו בהמשך, מישהי (מישהו?) בשם הבלונדינית הסודית ציינה שהיא היתה רוצה שאני (היא זיהתה אותי כ-“יענקל, מלמידה אינטרנט ומה שביניהם”) אפרסם את חמישה הדברים שלי.

כהרגלי, התלבטתי. קודם כל, שם המשחק (לפחות בגירסתו האנגלית) היא “חמישה דברים שהקוראים שלי אינם יודעים עלי”, וכבר כאן הדברים טיפה מסתבכים. עד שגיליתי שאותה בלונדינית סודית קוראת, לפחות מידי פעם, את הבלוג הזה, חשבתי שאני מכיר אישית את כל קומץ הקוראים שלי. ואם אני מכיר אותם, אז הם גם מכירים אותי. יש, כמובן, דרגות שונות של הכרות, אבל כיצד אוכל לכוון את חמישה הדברים שלי (שלא יודעים עלי, זוכרים?) לאנשים שכן מכירים אותי. האם אצטרך לחזור לימי הילדות הרחוקים כדי לדלות פרטים לא ידועים, או, חלילה, לחדור לתחומים “פרטיים” כדי לחשוף דברים שאינם נראים לעין?

יש עוד סיבה שיש לי אמביוולנטיות מסויימת כלפי המשחק הזה. עצם הכתיבה לבלוג היא תהליך של חשיפה, ברמה זו או אחרת. למה איננו מסתפקים בקריאת הבלוגים שאנחנו בוחרים לקרוא, ויצירת דימוי על אותו בלוגר בראש שלנו, לפי הנתונים שהוא בוחר לחשוף? האם אנחנו באמת זקוקים לפרטים “אישיים” יותר? אך למרות הרצון להגיד שזה מספיק, אינני יכול להכחיש שיש משהו במשחק הזה שמושך אותי. משום מה, למרות שאני בוחר “להכיר” את הבלוגרים שאת הבלוגים שלהם אני קורא רק לפי מה שהם כותבים, תמיד יש רצון להכיר אותם מהיבטים נוספים.

כהכנה לכתיבת המאמרון הזה (וכמובן גם פשוט מתוך סקרנות) קראתי את חמישה הדברים של מספר רב של בלוגרים, גם בעברית וגם באנגלית. חלקם הסתפקו בעובדות יבשות, חלקם סיפרו סיפורים ארוכים. היה מרתק (ואפשר בקלות לבזבז מספר ימי עבודה בדרך הזאת). ובכל זאת, קשה לי להגיד שבזכות אותם חמישה הדברים שהם בחרו לפרסם אני “מכיר” אותם יותר טוב. אולי אין זה צריך להפתיע. ביסודו של דבר, בלוג הוא סוג של חשיפה מבוקרת. על פי רוב, מי שכבר כותב בלוג בוחר בקפידה מה הוא רוצה שיידעו עליו ומה לא, ולכן אין סיבה לצפות שההזמנה לכתוב חמישה דברים על עצמו יגרום לבלוגר להראות את עצמו, פתאום, באור שונה, בהיבטים חדשים.

חשוב לזכור שהעובדה שבלוג הוא “אישי” (לעומת “מקצועי”? האם יש באמת הבדל?) איננו אומר שהוא חושפני. אתרי אינטרנט אישיים עוסקים, באופן מתמיד, ביצירת פרסונה, ויש הבדל גדול בין זה לבין חשיפה. אישית, “חשפתי” די הרבה על עצמי במספר לא קטן של אתרי אינטרנט (“החיים מבעד לסורק“, למשל, מלא בפרטים אישיים קטנים, ורשת האסוציאציות הענפה הנרקמת ב-“בוידם” יונקת מהעולם ה-“אישי” שלי). אבל נדמה לי שהיה ברור לכל מי שקרא בדפים האלה שאני בחרתי מה “לחשוף” ומה לא. לכן, לא כל כך ברור אם הדברים שעליהם אני בוחר לספר כאן הם מסוג הפרטים שעוזרים למישהו להכיר אותי טוב יותר, או אחרת, מאשר סתם קריאה בבלוג עצמו. מדובר, בסך הכל, בחמישה דברים, כאשר במשך השנים סיפרתי על הרבה יותר מרק חמישה.

אבל די כבר. איפה הרשימה?

  1. לעתים קרובות מאד, תוך כדי קריאה אני מוצא את עצמי מקליד בראש (על מקלדת דמיונית, אך תקנית) את המילים שאני קורא (גם באנגלית וגם בעברית). זה כמובן מאט את קצב הקריאה (אפילו אם מהירות ההקלדה העיוורת שלי מאד גבוהה) אך מה לעשות, זה פשוט קורה לי.
  2. תוך כדי נהיגה, אני קורא לוחיות רישוי. לפעמים אני בודק את סכום הספרות, לפעמים אני מנסה למצוא לוחיות עם שבע ספרות שונות. יותר מכל אני תמיד מקווה למצוא לוחיות שנקראות אותו הדבר גם אחרי שהופכים אותן (90-808-06 למשל). נדמה לי שבמהלך השנים מצאתי רק ארבע כאלה, אולי חמש.
  3. במשך עשור, מיולי 1982, ועד בערך אותו חודש ב-1992, לא שתיתי קפה. בעצם, במשך אותו עשור, המשקה היחיד ששתיתי היה מיים חמים בלימון (ולפעמים בלי הלימון). העשור נטול הקפה הזה התחיל אחרי 45 ימים בלבנון, ימים שבהם הפעילות המרכזית שלנו היתה שתיית קפה. חשתי שהייתי חייב להפסיק, וכך עשיתי. אחרי 1992 החזרתי את הקפה, לאט לאט, לתוך התפריט שלי. היום אני בדרך כלל מסתפק בכוס אחת (בוץ, חזק!) ביום. בתוך הבית איננו שותים קפה בכלל.
  4. למרות שאני מסוגל להאזין כמעט לכל סוג של מוסיקה, המוסיקה האהובה ביותר עלי היא ג’ז משנות השישים והלאה, מה שבדרך כלל מכונה “פוסט-קולטריין”. אנשים רבים משוכנעים שמדובר סתם ברעש, ותמיד עצוב לי שהם מתקשים למצוא את היופי שבאלתורים החופשיים האלה המשלבים רגש ושכל בצורה נפלאה (רגע, אולי יש כאן קשר כלשהו לבלוגים?). אבל אהבה לחוד והאזנה לחוד. האמת היא שמלבד לרדיו, אני בקושי שומע מוסיקה. יש לי אוסף מאד מכובד של תקליטים ודיסקים, אבל האזנה רצינית דורשת שקט וריכוז (אינני מעוניין במוסיקת רקע) והתחייבויות כמו עבודה ומשפחה, והעייפות שתוקפת אותי בסוף היום, מונעות ממני להתיישב ולהאזין כמו שהייתי רוצה.
  5. כשאהיה גדול אני רוצה להיות עשיר. (אבל אין לי הרבה כוונות להיות אי-פעם גדול.)
טוב. אלה חמישה דברים, אבל בכל זאת, מתבקשת התייחסות נוספת. כאשר אנחנו, בסביבה החינוכית, שואלים כיצד ניתן לשלב את הבלוג, לעתים קרובות מדי האפשרות הראשונה, וכמעט הבלעדית, היא כפלטפורמה להצמחת הכתיבה היוצרת. הטענה היא שאם תלמידים יפרסמו את מה שהם כותבים, והמורים, ואחרים, יוכלו לקרוא ולהגיב, יש סיכוי לעודד את הכתיבה. מי שקצת יותר מעז מדבר על השימוש בבלוג כפורטפוליו של עבודות. אין באלה שום דבר פסול, אבל יש כאן ראייה מוגבלת. הבלוג צריך להוות תשתית לחשיבה של התלמיד, להתמודדות שלו עם המידע אותו הוא פוגש. כאשר החשיבה הזאת מתרחשת על גבי דפי הבלוג, התלמיד מנהל דיון עם עצמו ועם הסביבה שלו. החשיבה הזאת נעשית לנכס שאחרים יכולים להעזר בה. דווקא המבט האישי, ההתייחסות האישית, חשובים ותורמים למאגר הידע שקבוצת בלוגים של תלמידים יכולה ליצור. לכן, אולי יש טעם לעודד תלמידים ללמוד מהמבוגרים ולאמץ פעילות כמו “חמישה דברים”. מצד שני, קל מדי להגיע למצב שבו בלוגים יהיו מלאים ב-“חמישה דברים”, ועוד הרבה, בלבד, ורצוי להזהר מהמצב הזה. כשעשוע רגעי, זה נחמד מאד, אבל אני חושש שהשעשוע עשוי להפוך לעיקר.

2 תגובות בנושא “בין הרהור להרהור, יש כאן גם חמישה דברים”

  1. נעים להכיר
    לי קורה משהו מוזר כאשר אני קוראת בלוגים של אנשים שאני מכירה. אני “שומעת” אותם מקריאים את מה שכתבו. גם פה, אני שומעת אותך עם המבטא האמריקאי שלך מקריא כל מילה
    האם אתה ראית בלוגים של תלמידים שמשתמשים בהם לצורכי למידה? אשמח שתשלח לי לינק אליהם

להגיב על Bayle לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *