ואם לא נחזיק את העפרון ביד?

ממאמר שהתפרסם באתר האינטרנט של הלוס אנג’לס טיימס (Don’t write off the pencil just yet), אנחנו לומדים שה-Writing Instruments Manufacturers Association קרא לכולם (בארה”ב כמובן) לחגוג, ב-23 לינואר, את “יום כתב-היד הלאומי“. (לכל אלה שאולי רצו לחגוג, אני מתנצל שנתקלתי בידיעה הזאת קצת באיחור.) מקדימון ליום החג הזה באתר של ה-WIMA אנחנו קוראים:

The lost art of handwriting is one of the few ways we can uniquely express ourselves. There’s something poetic about grasping a writing instrument and feeling it hit the paper as your thoughts flow through your fingers and pour into words. So, the Writing Instrument Manufacturers Association (WIMA) suggests you take advantage of National Handwriting Day on January 23 and use a pen or a pencil to rekindle that creative feeling through a handwritten note, poem, letter or journal entry.

אז אולי הנה עוד דוגמה לנזקים שמביא לנו המחשב? האם הלכה לנו היכולת לקבל את תחושת היצירתיות שפתקה, או מכתב, או שיר שנכתבו בכתב יד פעם העניקו לנו? דניס בארון, פרופסור לאנגלית ולבלשנות באוניברסיטה של אילינוי (ומי שכתב את המאמר בלוס אנג’לס טיימס) איננו כל כך בטוח. הוא כותב:

In the days before typing, penmanship wasn’t about creativity. Writing had to be neat and consistent from writer to writer so that anyone could read it. Sir Joseph Porter, first lord of the Admiralty, was a successful clerk who became ruler of the queen’s navy because he could “copy all the letters in a big round hand.” (הכוונה היא לדמות באופרטה “הפינפור” של גילברט וסליבן) Schools emphasized penmanship because they saw themselves as training the next generation of letter copiers, not the next generation of poets.

אז עם כל הכבוד להבעה אישית וליצירתיות שאליהן אולי בוכים בגלל השימוש במחשב ובתמלילן, אלה שמבקשים לקדם את השימוש בכלים האלה אינם צריכים להתנצל. היצירתיות איננה פונקציה של שימוש בכלי מסויים. בארון מוסיף:

Handwriting only became a badge of individuality once it was no longer an essential writing technology. That had happened in the U.S. by the 1930s with the rise of the typewriter. In 1932, researchers even demonstrated that children learned better and faster with typewriters on their desks, but schools stuck with pencils.

אבל אין מי שיטען שאין טעם ללמוד לכתוב בעפרון. אמנם יש מי שיילך לסופר כאשר רשימת המצרכים לקנייה נמצאת ב-PDA שלו, אבל עבור רובנו, קל יותר להכין את הרשימה על פתק. עבורי, השרבוט הוא חלק אינטגראלי מתהליך הכתיבה, והרבה יותר נעים לי לשרבט בעט או בעפרון מאשר במחשב. יתכן שהצרה היא שהתמלילן מאפשר לנו לעשות הרבה יותר מאשר “סתם” לכתוב, ואילו הרוב מאיתנו אינם מנצלים את הפונקציות הנוספות הרבות האלו.

2 תגובות בנושא “ואם לא נחזיק את העפרון ביד?”

  1. הי ג’יי
    מאד מעניין לקרוא על החינוך לכתיבה ומשמעות החינוך הזה בעבר.
    דוקא היום כשכל כך קל לכתוב וכל העולם פתוח בפנינו להיות מה שנרצה, ולא רק מעתיקי מכתבים,דוקא היום כשרוב הכתיבה שלי נעשית אל המחשב אני מוצאת שכדי לכתוב דברים שהם יצירה, דברים מעומק הלב אני זקוקה לעט (כמו עפרון אבל עם דיו (-: ) ונייר שורות. בתפיסה שלי, שהיא בודאי נגזרת של זכרון ילדות שהוטמע בגוף, הלב קשור ליד קשור לעט קשור לדף. מה שחסר לי בכתיבה למחשב הוא המגע בדף, המישוש. הידיעה שהאות שלי צורתה מיוחדת כי היא רק שלי ולא עוד פונט שיצר איש עלום שם עבור המחשבות שלי. זה לא העט או העפרון שחשוב זו הדרך האישית לביטוי כפי שנגזרת מכתב היד.
    שמחתי לראות שאיש עוד לא הכריז על כך שחייבים לבטל את הכתיבה בעפרון.
    מזל
    (!?)

  2. כמובן שאין צורך להתנצל על האהבה לתחושה של העפרון ביד (אם כי, יש טעם לשאול אם האיש שהחזיק בפטיש ואיזמל גם חש שהנפש שלו זורמת דרך הכלים האלה לתוך הסלע). המקלדת נמצאת מתחת לאצבעות שלי במשך שעות ארוכות של היום, ובכל זאת, יש זמנים שבהם אני מושיט יד לעט באופן טבעי, כמעט אינסטינקטיבי. בימי ההולדת שלהם, הילדים שלי מקבלים ברכות הכתובות בכתב יד … ואני תמיד שואל את עצמי אם לא היה עדיף להכין את הברכות בתמלילן כדי שנוכל לשמור אותן.
    יש אנשים שצובעים (במכחול) אבל הם אינם יוצרים אמנות, ויש גם אמנים שפוטושופ הוא המכחול שלהם, ובכל זאת אנחנו חשים שמשהו בהם זורם לבד (אם יש בכלל בד במקרה הזה). לא אגיד שלכלי אין משמעות, אבל חשוב לזכור שהוא בסך הכל כלי. במקרים של כתיבה ושל אמנות, הכלים האלה מחברים בין הפניומיות האישית לבין המרחב הציבורי. רצוי שהמערכת החינוכית תדע לטפח את הפנימיות הזאת, ותעמיד לרשות תלמידיה מגוון כלים כדי לאפשר לה לבוא לביטוי.

להגיב על עדנה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *