לזכות בקהל רב איננו, כנראה, תמיד יתרון

בעולם הבלוגים שעוסקים בטכנולוגיות בחינוך, ג’ף אוטכט (Utecht) הוא בלוגר די מוכר. פוגשים אותו לא רק בבלוג שלו, אלא גם בבלוג הקבוצתי של techlearning והוא גם מפיץ המלצות על השימוש ביישומים שונים בבלוג נוסף. בלוגרים רבים בתחום מתקשרים למאמרונים שלוח. נכון להיום, הוא מלמד בבית הספר אמריקאי בשנגהיי (כן, בסין). השבוע הוא מספר את הסיפור של וידיאו שהוא הכין לפני כשנה וחצי, וידיאו שזכה למספר מצומצם של צפיות עד שוידיאו אחר, מוצלח בהרבה, “נקשר” אליו, ובדרך הזאת משך צפיות אל הוידיאו שלו. אוטכט מדווח:

In the past week and a half, I’ve seen my first attempt of a digital story go from being a little unknown corner of YouTube to having over 48,000 views. Now my poor little attempt at creating a digital story is getting knocked around with comments.

לא רע, וקשה להתלונן כזה זוכים לחשיפה כזאת. אבל אוטכט מודע מאד לעובדה שהוידיאו שלו די לא מעניין. הוא עצמו מודה שהיה זה בסך הכל נסיון ראשוני. ועכשיו, צופים בו לצד וידאו מרשים ביותר, ולאורו שופטים אותו. הוא ללא ספק צודק שההערות להן הוא זוכה הן לפעמים גסות ללא הצדקה. מי מהמבקרים, לדוגמה, ראה לנכון לבדוק שזאת היתה ההתנסות הראשונה שלו בהכנת וידיאו כזה, או הרהר על כך שתוך שנה וחצי כלי ההפקה השתפרו עד כדי כך שקשה להשוואת בין מה שהפיקו אז למה שאפשרי היום.

אוטכט שואל שאלה חשובה בנוגע לעבודות של סטודנטים שיופיעו במרחב האינטרנטי. האם גם אלה יזכו לביקורת כמו הסרט שלו? נדמה לי שיש מקום לצטט את מלוא הפיסקה האחרונה של המאמרון:

This whole experience has me thinking about our students and the content they produce on the web. Everything from the videos my students have on YouTube to their personal Myspace accounts. It’s a great lesson that content can lay dormant for a long time, and it only takes one connection to bring it to life. I think about our high schoolers today who are putting things on the web that today seem harmless, but tomorrow could cost them their job, or impact a family member or friend’s career. There is a lesson here that connections are constantly being formed; everything and anything you put on the web can be connected too. Our students, no matter what their grade, are creating their digital profiles, a profile that is clickable, connectable, and tells a story of who they are. Now, I wish I would have read over my script a few more times before actually posting the video, cleaned up the images, and made it a little less boring (as most of the comments state) but at the time I wasn’t thinking it was going to be viewed by 48,000 people. I was practicing; learning a new skill, and trying something new…and now the world has a hold of it.

כאשר אנחנו מעודדים את התלמידים שלנו לפרסם במרחב האינטרנט, קל מדי לשכוח שלא כולם שם נוהגים לפרגן. באותה מידה שהם יכולים לזכות לחיזוק, תלמידים יכולים גם לפגוש ביקורת קוטלת. אותו פרסום לעולם שאמור ליצור אצלם איכפתיות כלפי מה שהם מכינים, להביא אותם להקפיד על איכות, יכול גם להפגיש אותם עם ביקורת הורסת. יש טעם להכין אותם למצב כזה.

אבל קשה לי לסיים כאן מבלי להתייחס טיפה לטידיאו של אוטכט. גם אחרי כל ההסברים על כך שהוא היה ראשוני ונסיוני, צריכים בכל זאת להוסיף שהוא גם לא טוב, ומסיבה חשובה. הוידיאו האחר שעליו אוטכט כותב הוא The Machine is Us/ing Us שתוך זמן קצר זכה למיליון צפיות. וכדאי להוסיף – בצדק. מדובר בהקפה מצויינת שתוך פחות מחמש דקות ממחיש חלק חשוב מהקסם של Web 2.0. (בלוגרים רבים קישרו אליו בבלוגים שלהם. אני רק ציינתי אותו ברשימת הדלישס שלי, ויידעתי מספר אנשים עליו דרך הדואר. למה לא דיווחתי עליו כאן הוא סיפור אחר.) אבל ההבדל מבין הוידיאו הזה לבין הוידיאו של אוטכט איננו רק האיכות. לטעמי, חשוב הרבה יותר הוא נקיטת העמדה. אוטכט בסך הכל מתאר. אין בו נקיטת עמדה. ובגלל זה, הוא לא מלהיב. הוא דומה לעבודה שתלמידים עשויים להכין כאשר אומרים להם להכין עבודה על משהו, והם בסך הכל מעתיקים את הערך על אותו נושא מהאנציקלופדיה. אני בטוח שאוטכט הוא מורה טוב, ודווקא בגלל זה אני מקווה שבעתיד, כאשר הוא מבקש מהתלמידיו להכין וידיאו על נושאים שונים, הוא ינחה אותם לעשות זאת כך שהצופה יוכל להרגיש את המעורבות האישית שלהם בנושא. אחרת, לא בטוח שיש טעם.

תגובה אחת בנושא “לזכות בקהל רב איננו, כנראה, תמיד יתרון”

  1. אוטכט צודק, אבל אנשים מתקשים לחשוב על כל ההשלכות של מה שהם עושים להווה, קל וחומר לעתיד. זה גם נכון לגבי כל מה שאנחנו עושים, לא רק באינטרנטמצד שני כאשר חושבים יותר מדי אז לא עושים כלום. בקיטלוג זה קרה עם הרשתות הביבליוגרפיות. מקטלגים פחדו להיות הראשונים לקטלג ספר כי חששו שיגלו בקיטלוג שלהם טעויות. אף אחד לא רצה להיות הראשון. התוצאה הייתה שבמקום שספר יקוטלג יותר מהר הוא קוטלג יותר לאט. בדקו כל פרט המון פעמים לפני שהעלו את הרשומה הסופית לקטלוג המאוחדלחזור לאוטכט, למה שלא יוריד את הסרט וגמרנו

להגיב על ביילע לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *