סתם כמה הרהורים בעקבות קריאה

סב שמולר, בבלוג שלו, כותב על מאמר בטיימס הלונדוני המדווח על כך שלמרות הכסף הרב שהממשל הבריטי משקיע בציוד תקשובי חדיש לבתי הספר, הציוד הזה איננו מנוצל כמו שצריך. לפי המאמר, הבעיה המרכזית היא הפחד של המורים מהטכנולוגיה:

State schools spent £1 billion on cutting-edge information technology last year but 80 per cent of them are failing to make full use of it, according to experts.

Pupils now handle equipment worth thousands of pounds, with some using laptops, interactive whiteboards or hand-held smartphones. The Government claims that Britain is a European leader in installing IT in the classroom.

However, Becta, the Government’s adviser on IT in schools, says that many teachers are intimidated by the equipment and struggle to cope, and that children have a better understanding of how it works.

שמולר מציין שהמאמר אמנם מתאר נכונה את מצב התקשוב בבתי הספר, אבל הוא איננו מסכים שהאשמה המרכזית נמצאת ב-teacher technophobia שבו המאמר מתמקד. הוא כותב:

In the developed world, ICT permeates middle class citizens’ lives (including teachers’) generally. So perhaps the real problem is the way that “technology for my work” is often so different from “technology for my life”. The reason that you use Google, Wikipedia, Facebook, The Trainline, etc etc is because these services help you with the “stuff” of your life. The key to getting ICT used in schools is to have it designed, supported, and run in a way which helps learners, schools, and teachers with the “stuff” of education. That this is not the case in many schools is a complex issue, which should not be reduced to “teacher technophobia”.

במילים אחרות, כאשר הטכנולוגיה ממלאת תפקיד ברור, וממש מסייע בחיי היום-יום שלנו, קל, כדאי, והגיוני לאמץ אותה. אבל לפי שמולר, בבתי הספר, להבדיל מבחיי היום-יום, רוב המורים אינם משוכנעים שהטכנולוגיה משרתת את ההוראה, ולכן הם אינם מרגישים צורך לאמץ אותה בכיתה. לפי שמולר, לכנות את זה “פחד מהטכנולוגיה” הופך נושא מורכב לדבר פשטני.

דייוויד ג’ייקס, במאמרון ב-TechLearning Blog שהתפרסם אתמול, מגיע למסקנה דומה – שהתקשוב החינוכי של היום עדיין איננו עונה על הצרכים של המורים. לפני שג’ייקס מגיע למסקנה הזאת, הוא מציין שכבר מתחילת השילוב של המחשב והאינטרנט לתוך בתי הספר, ניסו להפוך את המורים למתכנתים (בדוגמה של ג’ייקס, גם מקדדי HTML נחשבים ל-“מתכנתים”), ושלא היה שום הגיון בציפייה שזה יקרה:

Simply stated, schools that expect teachers to build Web pages are making a mistake, and wasting hours of time and money on “training.”

בהמשך, הוא מונה חמש סיבות שבגללן, לדעתו, הנסיונות להטמיע את התקשוב לתוך בתי הספר נכשלים. בין אלה הוא מציין שהתקשוב לא נתפס כדבר הכרחי, ושמפקחים אינם מבינים איך התקשוב יכול, או צריך, להיות חלק אינטגראלי מתהליך הלמידה. לבסוף, בסיבה החמישית שלו, הוא כותב שרוב המורים פשוט לא רואים כיצד השקעה ברכישת מיומנויות תקשוב באמת תעזור להם בעבודתם. במילים אחרות, אחרי שהוא מנסה לראות את התמונה מזווית מערכתית רחבה, הוא חוזר לטענה של שמולר שבעיני המורים התקשוב פשוט איננו משרת את ההוראה שלהם.

עד המאמרון הזה, לא הכרתי את הבלוג של שמולר (הגעתי אליו דרך קישור מסטיבן דאונס). אני מתרשם שהוא בהחלט אדם רציני. את ג’ייקס אני מכיר טוב יותר, ואין לי ספק שהוא אדם רציני, אדם שיש לו הרבה לתרום בתחום התקשוב בחינוך. חשוב לציין שעיון בבלוג של ג’ייקס, ובמשאבים הרבים שהוא מעלה לרשת עבור אנשי חינוך (רבים על גבי ויקיים), מראה שהוא מאד מעודד את השימוש בכלי Web 2.0 כדרך לשנות לטובה דרכי הוראה ולמידה. אבל דווקא בגלל זה יש משהו מוזר במאמרון האחרון הזה שלו. האם עלינו להבין שהוא חושב שאותם כלים שעליהם הוא בדרך כלל כותב כל כך בהתלהבות אינם עונים על הצרכים של מורים בשטח, או אינם מתאימים למורים? ג’ייקס כותב בבירור ש:

to step into technology use, most teachers have to see a return on their investment; they have to see an impact on learning, and this is a healthy expectation…. And please don’t suggest that teachers can link to things like blogging, wiki, and social bookmarking sites to add that component. By doing something like that – joining a collection of independent tools together – the skills and understanding and support required to make that a realistic component to learning is probably beyond most.

אם הבנתי את הטענה של ג’ייקס, מצד אחד הוא סבור שכלי Web 2.0 יכולים למלא תפקיד חיובי בחינוך, אבל הם לרוב מסובכים מדי עבור מורה הממוצע. בנוסף (ואולי צריכים לכתוב “לעומת זאת”), הוא טוען שהמורים אינם מוצאים כדאיות בהיצע התקשובי הנוכחי (היצע שכולל, כנראה, כלי Web 2.0). נדמה לי שיש כאן סתירה, אך מה לעשות, ולמרות הסתירה, נדמה לי שאני מסכים. כאשר אני נפגש עם מורים ומדגים אפשרויות שונות של שילוב התקשוב בכיתה, יש ביניהם שמתרגשים ומיד רוצים לנסות, ואחרים שמשתדלים לא להתעניין. וכמובן ראיתי לא מעטים שאמנם מתלהבים, אבל אינם עושים שום דבר, או אינם מצליחים לעשות שום דבר, מעבר לאותה התלהבות ראשונית.

זאת ועוד. מהפגישות שלי עם מורים אני מתרשם שההבחנה של שמולר – שמורים מאמצים כלים בחיי היום-יום מפני ששם הם עונים על צורך, ואינם מאמצים אותם בבית הספר מפני שהם לא מסייעים בעבודה שלהם – איננה נכונה. פגשתי מורים רבים שהחשיפה הראשונה שלהם לכלים רבים (ולא רק כלי Web 2.0) היא במסגרת השתלמויות מורים. דרך החשיפה ה-“חינוכית” הזאת הם לפעמים מנסים לשלב את התקשוב בהוראה, והם גם מתחילים להשתמש בו בחייהם הפרטיים.

כל זה טוב ויפה, אבל … מה עושים? אם הכלים שיכולים, אולי, לענות על הצרכים של המורים מורכבים ומסובכים מדי בשבילם, האם זה אומר שצריכים ללמד אותם להשתמש בכלים שהם פשוטים יותר, אבל אינם עונים על הצרכים? ספק שיש בכך הגיון. האם עדיף פשוט לא לעשות דבר, ולחכות עד שהכלים ייעשו מספיק פשוטים כדי שהמורים כן יאמצו אותם? אימוץ הדרך הזאת בוודאי תחסוך הרבה כסף, אבל לא ברור שנדע מתי הכלים הגיעו למידה המתאימה של פשטות כדי שנוכל להתחיל (שוב?) להטמיע אותם.

יתכן שהאופציה העדיפה ביותר היא פשוט להמשיך לעבוד במספר חזיתות – לנסות להטמיע את הכלים שיש לנו (שכמעט מידי יום מתחדשים ומשתנים) ולנסות, שוב ושוב, להראות למורים שאם הם ישלבו אותם בעבודתם (וגם בחייהם) למידה משמעותית יכולה לפרוח. הבעיה היא שבעצם אין זה שונה במיוחד ממה שאנחנו כבר עושים היום. כבר היום אנחנו מנסים לזהות ולחזק מורים שמתנסים בהצלחה עם תקשוב, ומפיצים את הנסיון שלהם למורים אחרים. כבר היום אנחנו מנסים להציג את השימוש בכלי זה או אחר לקבוצות מורים ולעודד אותם לבדוק מה קורה כאשר משלבים אותו בשיעור. אלה כמובן צעדים קטנים. הם אינם דרכים נוצצות או מהפכניות. אבל אולי זאת הדרך שמשלבים את התקשוב בחינוך. אולי זאת הדרך שבה דברים מתקדמים בחינוך באופן כללי.

תגובה אחת בנושא “סתם כמה הרהורים בעקבות קריאה”

  1. אולי כדאי לעבוד על הכנת קבוצת משימה של תלמידים, שיסייעו למורים המעונינים לשלב כלים מתוקשבים בהוראה שלהם (ויקי, בלוג, וכו’). יכול לקדם את המורים, התלמידים המתוקשבים ושאר התלמידים.

להגיב על reuw לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *