הלהיט התורן בחינוך?

אין זה פלא שהתפתחויות באינטרנט צומחים קודם בעולם העסקים, או בחברה באופן כללי, ורק אחרי זה מוצאים את דרכן לחינוך. למרות שהחינוך הוא מרחב שיכול להיות רווחי מאד, כדאי יותר למפתחים להתמקד בתחומים אחרים. כך יוצא שהחינוך נמצא בתהליך מתמיד של חיקוי – פיתוחים מוצלחים בחברה הסובבת מתחלחלים לתוך המערכת החינוכית שרואה את ההצלחה בחוץ ומבקשת לייבא יישום זה או אחר. כך היה, למשל, עם קבוצות דיון: בעקבות הפריחה שלהם בחוץ, המערכת החליטה שהדבר מתאים למורים ולכיתות. תהליך דומה מתרחש כעת עם הוויקי. זכור לי שלפני כשלוש שנים משרד החינוך אפילו התכוון להכניס טוקבקים לתוך האתרים של יחידות המשרד – עד שמישהו החליט שעל אף הפופולאריות של האמצעי הזה, האווירה שנוצרת סביב השימוש בטוקבק איננה בדיוק האווירה שהמשרד רוצה שתשרור באתריו.

היום, כמובן, הגיע תורן של הרשתות החברתיות. כמעט לא עובר יום בלי שבעיתונות או בטלוויזיה מזכירים את פייסבוק (אמש, ב-“עובדה”, ראינו כתבה צפוייה למדי של רוני קובן), ולכן גם בחינוך שיחת היום היא סביב אותן רשתות, וכיצד אפשר לשלב את פייסבוק לתוך תהליך הלמידה. כזכור, גם אני שותף לחגיגה. כבר כתבתי כאן שלמרות שלא מצאתי (עדיין?) את הערך החינוכי בפייסבוק, אני כן חש שלרשתות ייעודיות כגון אלה של נינג (כן, שוב אני מזכיר את אדורשת) יש פוטנציאל חינוכי אמיתי.

שרון גרינברג, בבלוג שלו, הצטרך אתמול לדיון. שרון מדווח על מורה לכיתות ד’ ו-ה’ במדינת מישגן שפתחה רשת חברתית עבור הכיתה שלה. המורה, קוני וובר, אינה חוסכת בשבחים כלפי התהליכים הלימודיים שפרחו בעקבות פתיחת הרשת.

(אגב, לפני הדיווח על וובר, שרון מציין שהוא מתרשם שפייסבוק הוא לאנשים מבוגרים – רושם שהוא מקבל מרשימת החברים שלו שם. ההערה הזאת מקושרת, באופן הגיוני, לאותה רשימה שלו בפייסבוק. אבל כדי להציץ פנימה צריכים להיות חבר שם. אני תוהה, כמה מאלפי הישראלים שהם רשומים בפייסבוק פתחו בו חשבון רק משום שאחרת הם לא יכלו לראות מה קורה בו?)

הדיווח של וובר בהחלט מרגש (שרון מתרגם חלק ממנו, ולכן נדמה לי שאין טעם להביא כאן קטעים באנגלית המקורית). הרושם הכללי הוא חיובי ביותר – גם המורה וגם התלמידים התלהבו מהסביבה החדשה שהם הכירו. אי-לכך, יש כאן משהו שנראה מאד מבטיח. עם זאת, כפי ששרון מציין:

נכון להיום, אין לנו מספיק דיווחים על התנסויות כאלה בארץ – לא אצל מורים, ולא בכיתות. אי לכך, קשה להבחין בין התלהבות טבעית מהחדש לבין ערך חינוכי של ממש שמסוגל להאריך ימים. אני מצפה שבעתיד הלא רחוק יצמחו כמה נסיונות בשטח, ואני מקווה מאד שהמורים המתנסים יראו לנכון לדווח על כך כדי שנוכל ללמוד מהם. אבל נדמה לי שעוד הערה אחת מתבקשת כאן.

הדיווח של קוני וובר התפרסם לראשונה במסגרת Classroom 20, רשת חברתית למורים שהיא, פחות או יותר, מקבילה לאדורשת אצלנו. שרון, כמוני, רשום באותה רשת, אם כי, גם כמוני, הוא איננו פעיל בו. את הדיווח שלו הוא מביא לא מ-Classroom 20 עצמו, אלא מבלוג שמתקצר את הנעשה שם. מתברר, לא כל כך להפתעתי, שלא מעט “חברים” באותה רשת (יש מעל 4000) אינם עוקבים אחר המתרחש “מבפנים”. במקום זה, רבים מאיתנו מעדיפים ללמוד על מה שקורה שם דרך הבלוג (שהוא, כנראה, מיזם של שני חברים מהפעילים ביותר) .אם דרך הבלוג אנחנו מגלים שמתנהל דיון שאנחנו רוצים ליטול בו חלק, נוכל להכנס לרשת עצמה ולהשתתף.

קשה לא להתרשם שהביקוש עבור בלוג מהסוג הזה נובע מכך שלמרות כל הרצון המוצהר להיות חלק מרשת חברתית, ביסודו של דבר הפעילות באינטרנט של הרוב מאיתנו נשארת אישית, או אפילו “פרטית”, והקשרים שאנחנו יוצרים אינם פונקציה של שייכות למסגרת מאורגנת, אלא של הצרכים הספציפיים של כל אחד לחוד. ואם כל זה נכון, בכלל לא ברור שאנחנו כל כך זקוקים לרשתות חברתיות מאורגנות.