בשלוש השנים האחרונות קרוסבי לימד בכיתה של 1:1, אם כי המחשבים שהיו בידי התלמידים היו ישנים מאד. השנה הוא מדווח שאותם מחשבים כנראה לא יוכלו להתחבר לרשת האלחוטית החדשה שהותקנה בית הספר בקיץ כי הם מיושנים מדי. קרוסבי כותב שיש 24 תלמידים בכיתה שלו השנה (יש כבר 25), ובגלל מעמדם הסוציו-אקונומית הנמוך 90% מהם רשאים לארוחות צהריים ללא תשלום.
עם פתיחת שנת הלימודים קרוסבי שאל את התלמידים מספר שאלות, גם לגבי הנגישות שלהם לטכנולוגיה, וגם לגבי השכלתם הבסיסית. הוא למד, למשל, שבערך לחצי מהכיתה יש תקשורת אינטרנטית בבית, וליותר משלושה רבעים אין כתובות דואר אלקטרוני, וגם לא טלפונים סלולאריים. פחות מחצי יכלו לענות בצורה נכונה על השאלה באיזו עיר הם גרים, ורק חצי זיהו נכון את שם המדינה שלהם. רק שלושה תלמידים ידעו לענות נכון על השאלה באיזו ארץ הם חיים. בתגובות לאותו מאמרון קרוסבי כותב שהוא די בטוח שלו שאל את אותן השאלות בכיתה הקודמת שלו כאשר הם התחילו כיתה ד’ איתו לפני שלוש שנים הוא היה מקבל תשובות דומות.
הבאתי את הדיווח הזה על השאלון כדי לאפיין טיפה את הכיתה של קרוסבי – כיתה שעבור רבים מהתלמידים אנגלית איננה שפת אם – כדי להבליט דברים שהוא כותב אתמול על המקום המאד משמעותי שהלשון תופסת בכיתה של 1:1. קרוסבי כותב:
This is valuable no matter who your students are, but for my second language elementary school students, it has been even more than I could have hoped for them. Between blogging, designing wiki pages, Skyping, doing general research and reading and writing about topics of their choice, my students are constantly immersed in language.
One of my biggest takeaways from this experience was how even though we blogged and blogged and wrote stories constantly and wrote about what we were learning in science and social studies and other areas, my students didn’t burn out.