בנאום במדינת טנסי בשנת 1996 ביל קלינטון, אז באמצע כהונתו כנשיא ארה”ב, הכריז:
Most of all the Internet will be the most profoundly revolutionary tool for educating our children in generations.
25 שנים מאוחר יותר, כאשר מגפת הקורונה אילצה את בתי הספר לאמץ הוראה מרחוק, מתברר שהחזון של קלינטון עדיין רחוק מלהתגשם. ללא ספק, האינטרנט והדיגיטליות משפיעים על תהליכי הוראה ולמידה (גם אם לעתים קרובות זה איננו בכיוונים הרצויים). אבל בנקודה הבסיסית ביותר של הזמינות של כלים דיגיטליים ותקשורת רציפה ואמינה, שהם התשתית שעליה הלמידה באמצעות האינטרנט אפשרית, המצב עדיין רחוק מלהשביע רצון. כתבה מלפני כמעט שלושה שבועות ב-USA Today מוסרת לנו ש:
Since schools shut down in the spring, districts have scrambled to distribute laptops and internet so students can engage in schooling from home. But almost a year later, with no end in sight for virtual learning, millions of students still lack reliably fast internet or a working computer – the basic tools to participate in live lessons from home.
לא מדובר רק בארה”ב. גם אצלנו התפוצה של מכשירים דיגיטליים והזמינות של תקשורת אמינה בעייתיות מאד. אין הרבה משפחות שיכולות להרשות לעצמן מחשב לכל ילד, וכאשר בתי הספר דורשים מהתלמידים להיות נוכחים דרך ה-Zoom במהלך יום הלימודים אפילו משפחות עשירות נתקלות בבעיה של עומס על הרשת שהשימוש המאסיבי הזה יוצר. אבל על אף כל הקשיים בתפוצה רחבה, וגם בהעדר השוויון בתפוצה הזאת, היום לכולם ברור שכל תלמיד זקוק למכשיר דיגיטלי אישי (ועם כל הכבוד לטלפונים “חכמים”, הכוונה למחשב נייד).
לארי קובן (Larry Cuban) כותב בבלוג שלו שהנסיון לחלק מכשיר דיגיטלי לכל תלמיד בתקופת הקורונה מזכיר לו נסיון מהעבר הכמעט רחוק וגורם לו לשאול:
לפני כעשרים שנה מדינת מיין בארה”ב היתה (למיטב ידיעתי) המדינה הראשונה להחליט לדאוג לכך שלכל תלמיד יהיה מחשב נייד. על המבצע ההוא קובן כותב:
At that time policy entrepreneurs, vendors, and iconic technology companies claimed that if every single student had a personal laptop, then there would be more teaching and it would be faster and better.
התמונה ההיסטורית שקובן מצייר איננה לגמרי הוגנת. רבים מאנשי החינוך שהיו מעורבים בנסיונות המוקדמים של 1:1 לא ראו במחשב הנייד תחליף לספרי הלימוד. עבורם הוא היה אמצעי לפיתוח החשיבה והיצירתיות לפי החזון של סימור פפרט (ראו, למשל, את גארי סטייגר [Gary Stager]). אבל עם השנים התפיסה של המחשב הנייד ככלי שבסך הכל מייעלת את ההוראה המסורתית גברה, וזאת התפיסה הרווחת היום. אפשר להגיד שההבדל המרכזי בין חלוקת מחשבים אישיים לכל תלמיד היום לעומת לפני עשרים שנה הוא בהיקף. היום לא מדובר במחוזות בודדים שדואגים לתלמידים שלהם, אלא למדינות שלמות. כמו-כן, במקרים רבים המחוז דואג לאלה שאינם יכולים לדאוג לעצמם, תוך הציפייה שמשפחות רבות כן יכולות לצייד את ילדיהם במחשב. לא ברור שיש טעם להשוות בין מה שקורה היום לבין הנסיון הקודם, אבל בכל זאת יש משהו חשוב שכן נוכל ללמוד.
נדמה שלפחות בנוגע לציפיות המצב היום דומה לעבר. קובן מצביע על שלושה תחומים שבהם ציפו (או קיוו) שפרויקטים של 1:1 ישפיעו:
The strong belief among policymakers buying laptops (and later tablets) was that new portable technology in the hands of students and experienced teachers would revolutionize teaching, boost students’ academic achievement, and lead to jobs in the rapidly expanding technology sector.
קובן הוא איש מחקר זהיר. הוא איננו דן את הפרויקטים האלה לכשלון, אלא פוסק שלפי המחקרים שנעשו על פרויקטים של 1:1 המסקנות הן מעורבות (“decidedly mixed”). אז בתשובה לשאלה “מה קרה” שהוא שואל בכותרת המאמרון שלו הוא עונה:
Nothing. They are still around but the hype surrounding the first generation of the devices being bought, distributed, and used has melted away.
הוא מציין שמפני שההפצה של מכשירים דיגיטליים אישים היום כל כך רחבה אף אחד כבר איננו מתרשם מפרויקטים של 1:1. הוא מדגיש שהפרויקטים הלאה:
plowed the ground thoroughly for a later generation to see laptops and tablets as common as paper and pencil.
מספר ימים לפני שקובן פרסם את המאמרון שלו, גם טים סטאמר (Tim Stahmer) כתב על אותו הנושא. עד ליציאתו לפנסיה לפני כשנתיים סטאמר היה אחראי על התקשוב במחוז גדול במדינת וירג’יניה, והוא הכיר פרויקטים כאלה מקרוב. סטאמר פחות זהיר מקובן עם הביקורת שלו. הוא מדגיש שאם לא משום סיבה אחרת, כמויות הכסף שהושקעו בפרויקטים הנוכחיים של מחשב לכל תלמיד גורמות לכך שפרויקטים כאלה יחזיקו מעמד (לפחות עד שדור המחשבים הנוכחי יתיישן). אבל לדעתו הפרויקטים האלה לא מצליחים להגדיר לעצמם מה הם באמת רוצים להשיג:
However, there is still something missing from those default-for-now, one-to-one plans: a clear idea of why we ever wanted to do this in the first place. Specific instructional justifications for why every student should have a device of their own. Besides adding lots of technology, what else about the schooling process needs to change?
לפני עשרים שנה היה נהוג לשבח את “הילידים הדיגיטליים” שלכאורה נולדו עם היכולת להשתמש במחשב, כאילו הם ינקו כישורים דיגיטליים עם חלב אמם. הטענות האלו כבר מזמן הופרכו, אבל הן עדיין מלוות את הנסיונות של בתי הספר לתת מכשיר לכל תלמיד ולדלג על הדרכה בשימוש מושכל תוך הציפייה שזה יגיע בכוחות עצמו. סטאמר גם מציין שבפרויקטים מהסוג הזה הדגש תמיד היה על הטכנולוגיה ועל ההתארגנות, ולא על הפדגוגיה:
There was very little consideration of the curriculum the kids will study, the activities and assignments they are expected to complete, the way they are assessed on their learning, and pretty much everything else about school.
בתקופת הקורונה המעבר להוראה מרחוק היה כורח המציאות. קשה לבוא בביקורת כלפי משהו שנכפה עלינו בתנאים הקשים של המגפה. ובכל זאת, לא נערכה הבחינה לעומק ולא התחשבו בשיקולים הפדגוגיים שסטאמר מציין. מה שהיה, הוא עדיין מה שיש. קובן משתדל להיות אובייקטיבי בדבריו, אבל הוא ידוע כמבקר של השימוש בתקשוב בחינוך, והביקורתיות שלו אכן מורגשת. הוא מצטט את מיכאל טרוקנו (Michael Trucano) האחראי לענייני חינוך עבור הבנק העולמי שכבר ב-2010 פרסם רשימה של ה-worst practices בשילוב התקשוב במערכות חינוך. בראש הרשימה של טרוקנו אנחנו מוצאים:
Dump hardware in schools, hope for magic to happen.
אני ציטטתי את טרוקנו כאן סמוך לפרסום הרשימה שלו, ועשיתי זאת שוב ארבע שנים מאוחר יותר. אני חושש שיש סיכוי טוב שאצטרך לעשות זאת שוב בעוד ארבע שנים. למרבה הצער השיעור החשוב שזאת איננה הדרך לקדם את התקשוב בחינוך עדיין לא נלמד.
התתיחסות למחשב צריכה להיות כאמצעי, ולא כמטרה. מחשב כמאפשר למידה טובה יותר. ברגע שהפרויקטים מתמקדים בחלוקת מחשבים, מתפספס העיקר. כן, ללא מחשבים זה לא יקרה – כיום גם הפלאפון הוא אמצעי לא רע בכלל, אבל זו רק הפלטפורמה שעליה מבססים את הלמידה.