פעם זה העסיק את התקשוב החינוכי?

בפברואר של 2012 מחוז מורזוויל (Mooresville) במדינת צפון קרולינה זכתה לכתבה מתלהבת בניו יורק טיימס. הכתבה הכריזה שהמחוז:

has quietly emerged as the de facto national model of the digital school

הכתבה סקרה את שלוש השנים הראשונות של פרויקט במחוז שבמרכזו חלוקת מחשב נייד לכל תלמיד. ללא ספק התוצאות היו מרשימות. בשלוש השנים האלו אחוז מסיימי התיכון במחוז עלה מ-80% ל-91%. במבחנים הסטנדרטיים 88% מהתלמידים עמדו בסטנדרטים הדרושים בקריאה, במתמטיקה ובמדעים לעומת 73% בתחילת הפרויקט. בנוסף, על אף העובדה שמחשבים ניידים נמסרו לכל התלמידים, המחוז עדיין דורג די נמוך מבחינת ההוצאות הכספיות עבור כל תלמיד. זאת ועוד: מנהל המחוז לא זקף את ההישגים לקסם כלשהו שהמחשבים חוללו:

“This is not about the technology,” Mark Edwards, superintendent of Mooresville Graded School District, would tell the visitors later over lunch. “It’s not about the box. It’s about changing the culture of instruction — preparing students for their future, not our past.”

באופן די ברור מדובר היה בהצלחה גדולה, ומורזוויל הפכה ליעד עליה לרגל של מפקחים שרצו ללמוד מהנסיון.

הפרויקט לא נשכח, אבל לפי החיפושים שלי מעט מאד התפרסם על מורזוויל מאז 2013. לפחות עד לפני שבוע. לפני שבוע ה-Hechinger Report דיווח באריכות על מחקר שנערך על הפרויקט על ידי מארי הול (Marie Hull) וקתירין דוך (Katherine Duch). המחקר, שהתפרסם לפני חודש בכתב העת Educational Evaluation and Policy Analysis, סוקר שבע שנים במורזוויל – החל מ-2006, כשנה לפני תחילת הפרויקט, ועד סוף 2013. ג'יל ברשאי, כותבת הכתבה, מציינת שהמסקנה הברורה ביותר של המחקר היא שעל אף העובדה שהושגו הישגים אמיתיים, ההתלהבות של 2012 היתה מוגזמת. על מסקנות המחקר ברשאי כותבת:

The first is that Mooresville didn’t reap any special academic benefits from using laptops in the first three years. Modest gains started to emerge in 2012, four years after the district began its laptop program. In year five, the only sustained benefit was in math.

הול ודוך אינן טוענות שהפרויקט נכשל. הן מציינות שדווקא ב-2012, שנת הכתבה בניו יורק טיימס, אכן היתה עליה בציוני התלמידים, ושהעלייה הזאת היתה משמעותית בהשוואה לתלמידים במחוזות אחרים שלא קיבלו מחשבים ניידים. אבל הן מוסיפות שכבר ב-2013 הפער הזה הצטמצם.

אין לי הכישורים לבדוק את איכות המחקר, אבל אני בהחלט התרשמתי מהנסיונות של החוקרות לבודד את השפעת השימוש במחשבים ניידים ממגוון הגורמים האחרים שיכלו להשפיע על הישגי התלמידים. כבר בתקציר המחקר הן כותבות:

A limitation of this study is that we cannot distinguish which aspects of the program were most important in improving student outcomes.

כמו-כן, אפשר להתרשם שהן בהחלט רואות חיוב בפרויקטים של מחשב נייד לכל תלמיד. במבוא של המאמר שלהם הן כותבות:

The results in the paper provide new evidence that one-to-one technology programs are an effective means to raise student achievement. However, there may be a short-term adjustment period before gains are realized.

הול ודוך מזהירות שכאשר המחשבים הניידים נעשים לחלק יום-יומי של הפעילות הבית ספרית וכבר אינם בגדר חידוש, השפעתם פוחתת. זאת אחת הסיבות שהן מדגישות שחשוב לעקוב אחר פרויקטים מהסוג הזה לטווח הארוך (ויש לציין שתופעה של "ההשפעה החיובית של החדש" מוכרת היטב).

אין בכל זה משהו שצריך להפתיע אותנו. אם לפני כעשור העוסקים בתקשוב החינוכי היו צמאים למחקרים שיראו שאכן השימוש במחשב בכיתה תורם ללמידה (גם אם הלמידה הזאת מוגדרת על ידי תוצאות במבחנים סטנדרטיים), כבר לפני מספר שנים מחקרים כאלה סוף סוף התחילו להתפרסם. רובם, כמו המחקר החדש הזה, זיהו הישגים צנועים, והם גם הדגישו שללא הכשרה מקצועית אצל המורים ואווירה מעודדת בבית הספר הטכנולוגיה לבדה לא תוכל לחולל שינוי.

אבל מה שבמיוחד מעניין בכל הסיפור הזה הוא התחושה שהוא שייך לתקופה שרחוק מאחורינו. נדמה לי שהיום רק למעטים איכפת ממחקרים כאלה. יש עדיין אנשים שמשוכנעים ששילוב המחשב לתוך בית הספר פוגע בלמידה, אבל על פי רוב כולם מבינים שהמחשב האישי הוא פשוט הטכנולוגיה הנוכחית שעומדת לרשות החינוך, ושכמו עם כל טכנולוגיה אחרת אפשר לנצל אותה בצורה מושכלת, או בצורה פחות מושכלת. הכתבה ב-Hechinger Report מסכמת ש:

Mooresville remains an example of how laptops in schools can work well “when they’re well done,” that is, thoughtfully planned out by school administrators and accompanied by a lot of training for teachers.

ומסקנה כזאת בכלל איננה מפתיעה … אבל היא גם איננה מלהיבה. כמעט מתבקש לשאול "אז מה?".

אין סיבה להתווכח עם המסקנות של המחקר. הן סבירות, ולאור הנסיון המצטבר הן מתקבלות על הדעת. אבל נודף ממנה ריח של היסטוריה עתיקה. אמנם במהלך המאמרון הזה התייחסתי למחשב הנייד בתור "הטכנולוגיה הנוכחית", אבל בעידן של איסוף וניתוח כמויות מאסיביות של נתונים ושל הבינה המלאכותית המחשב הנייד כמעט דומה יותר ללוח הגירים מבחינת החידוש שהוא מביא לחינוך. אם פרויקטים כמו זה של מורזוויל עדיין מהווים דגם לחיקוי, לא כל שכן בסיס למחקר, זה רק למעטים. ההתאמה האישית (personalization), הפופולרית כל כך היום, בכלל איננה מוזכרת בכתבה בניו יורק טיימס מ-2012. במקום זה, הדגש היה על הסביבה הלימודית בכללותה:

Mooresville’s laptops perform the same tasks as those in hundreds of other districts: they correct worksheets, assemble progress data for teachers, allow for compelling multimedia lessons, and let students work at their own pace or in groups, rather than all listening to one teacher. The difference, teachers and administrators here said, is that they value computers not for the newest content they can deliver, but for how they tap into the oldest of student emotions — curiosity, boredom, embarrassment, angst — and help educators deliver what only people can.

היעד שאנשי החינוך של מורזוויל הציבו לעצמם – להתחבר לרגשות הבסיסיים ביותר של תלמידיהם – בקושי מעסיק את אלה שמבקשים להחדיר עוד ועוד טכנולוגיה לתוך הכיתה היום. למרבה הצער, המציאות התקשובית של היום שונה לחלוטין. יותר מאשר ההצצה לתוך הפרויקט היפה של מורזוויל מעוררת הערכה, היא דומה לגילוי של תיבת זמן שהוטמנה באדמה אי-שם בעבר הרחוק.

תגובה אחת בנושא “פעם זה העסיק את התקשוב החינוכי?”

  1. מעורר מחשבה, אם כי לא ברור לי מה המסקנה ומה הכיון.
    התחברות לרגשות הבסיסים של הלומד הינו יעד ראוי ולעומת זאת סיסמאות של פרסונליזציה אכן נשמעות לעיתים פופוליסטיות ולא בכיוון הפדגוגי הראוי. עם זאת אנחנו גם עדים לתופעות כמו pbl ו- High Tech High ששם הדגש הוא על הסביבה ועל הפדגוגיה ופחות על ביגדאטה וכד' כלומר בכיוון של התחברות ללומד. נדמה לי שהיום יש לנו מגוון רחב של מימושי טכנולוגיה חינוך וצריך לדעת להתחבר לדברים הנכונים. זאת כברת דרך ארוכה מאוד מהימים הפחות ברורים מלפני 10 שנים ואולי גם פחות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *