לא רק עניין של מוסיקה

לי כותב שהוא מזמין את התלמידים בכיתות שלו (תלמידי חטיבת ביניים) לבוא לשיעור עם אוזניות כדי שבמהלך השיעור הם יוכלו להאזין למוסיקה בנגני ה-MP3, או הסמרטפונים, שלהם. הוא מסביר, בין היתר, שבכיתה גדולה האוזניות יכולות ליצור אי של שקט עבור התלמידים. הוא מוסיף שתלמידים רבים טוענים שהם מתפקדים טוב יותר כאשר הם מאזינים למוסיקה, ואם כך, אין סיבה שהוא ימנע את זה מהם.

התגובות למאמרון של לי מגוונות. מספר מורים מגיבים שגם הם מרשים להאזין למוסיקה דרך אוזניות, ולעומתם יש כמה שטוענים שזה מפריע לתפקוד התקין של הכיתה. (לי גם מסביר בתגובות שהאישור להאזין למוסיקה איננו תקף בשעה של פעילות מרוכזת בכיתה, או כאשר תלמיד אחר מציג משהו לכלל הכיתה.) כמה מגיבים מציינים שהם רוצים להרשות האזנה כזאת, אבל בתי הספר שלהם אוסרים זאת.

על אף העובדה שאישית אני בעד להרשות את השימוש באוזניות, אני יכול להבין מורים שטוענים שזה מפריע לתפקוד הכיתה. ללא קשר לטכנולוגיה זאת או אחרת, מה שמתאים למורה אחד, או לשיעור מסויים, איננו בהכרח מתאים למורה או לשיעור אחר. אבל מה שמעניין אותי כאן איננו ההיתר או האיסור על השימוש באוזניות, אלא הדינמיקה שנוצרת כאשר הטכנולוגיה נעשית זמינה. נדמה לי שהתגובה של מורה אחד ממחישה היטב את הדינמיקה הזאת. המורה כותב שבשיעורי ההיסטוריה שלו לכיתה ח’ הוא מרשה לתלמידיו להאזין למוסיקה, אבל הוא מתנה את ההאזנה במטלה מעניינת:

One of their at-home assignments was to build a 45-minute playlist specifically for my class. As a teacher, I like that their playlist will run non-stop throughout the entire class period while they remain focused on their academic task (no time is wasted skipping/sorting/etc) . As a music fan out of the cassette era, I believe everyone should hone the skills of building a mixtape for a specific audience… in this case, “a productive student at work”.

I love how BOYD constantly brings up the concepts of citizenship and compromise in my history class.