לא רק עניין של מוסיקה

על פי רוב הנושאים שבהם אני עוסק כאן נוטים להיות נושאים “גדולים”, הנושאים כבדי המשקל שנחשבים (בעיני, לפחות) המרכזיים בתקשוב החינוכי. אבל לא פעם דווקא נושאים זעירים יותר הם אלה שמזמנים הצצה לתוך ההשפעה של התקשוב על בית הספר כפי שאנחנו מכירים אותו היום. מאמרון קצר של רויאן לי, מורה קנדי שאל הבלוג שלו הגעתי דרך המלצה של דין שרסקי, מהווה דוגמה טובה לנושא “זעיר” כזה.

לי כותב שהוא מזמין את התלמידים בכיתות שלו (תלמידי חטיבת ביניים) לבוא לשיעור עם אוזניות כדי שבמהלך השיעור הם יוכלו להאזין למוסיקה בנגני ה-MP3, או הסמרטפונים, שלהם. הוא מסביר, בין היתר, שבכיתה גדולה האוזניות יכולות ליצור אי של שקט עבור התלמידים. הוא מוסיף שתלמידים רבים טוענים שהם מתפקדים טוב יותר כאשר הם מאזינים למוסיקה, ואם כך, אין סיבה שהוא ימנע את זה מהם.

התגובות למאמרון של לי מגוונות. מספר מורים מגיבים שגם הם מרשים להאזין למוסיקה דרך אוזניות, ולעומתם יש כמה שטוענים שזה מפריע לתפקוד התקין של הכיתה. (לי גם מסביר בתגובות שהאישור להאזין למוסיקה איננו תקף בשעה של פעילות מרוכזת בכיתה, או כאשר תלמיד אחר מציג משהו לכלל הכיתה.) כמה מגיבים מציינים שהם רוצים להרשות האזנה כזאת, אבל בתי הספר שלהם אוסרים זאת.

על אף העובדה שאישית אני בעד להרשות את השימוש באוזניות, אני יכול להבין מורים שטוענים שזה מפריע לתפקוד הכיתה. ללא קשר לטכנולוגיה זאת או אחרת, מה שמתאים למורה אחד, או לשיעור מסויים, איננו בהכרח מתאים למורה או לשיעור אחר. אבל מה שמעניין אותי כאן איננו ההיתר או האיסור על השימוש באוזניות, אלא הדינמיקה שנוצרת כאשר הטכנולוגיה נעשית זמינה. נדמה לי שהתגובה של מורה אחד ממחישה היטב את הדינמיקה הזאת. המורה כותב שבשיעורי ההיסטוריה שלו לכיתה ח’ הוא מרשה לתלמידיו להאזין למוסיקה, אבל הוא מתנה את ההאזנה במטלה מעניינת:

One of their at-home assignments was to build a 45-minute playlist specifically for my class. As a teacher, I like that their playlist will run non-stop throughout the entire class period while they remain focused on their academic task (no time is wasted skipping/sorting/etc) . As a music fan out of the cassette era, I believe everyone should hone the skills of building a mixtape for a specific audience… in this case, “a productive student at work”.
אותו מורה מציין:
I love how BOYD constantly brings up the concepts of citizenship and compromise in my history class.
גם אם המניע הראשי לאישור הבאת מכשירים דיגיטאליים אישיים לתוך בית הספר הוא כלכלי, בסופו של דבר כאשר המכשירים האלה נכנסים לתוך הכיתה השפעתם על המתרחש שם איננה סתם “במקום מחשב שולחני”. מכשיר אישי בידי התלמיד גם מאפשר, וגם מחייב, התייחסות חדשה לכלל המתרחש בתהליך הלמידה. במידה רבה התלמיד נעשה ללומד אוטונומי האחראי ללמידה של עצמו. המכשיר האישי מאפשר לו לעצב את סביבת הלמידה כך שהיא תתאים להרגלי הלמידה שלו. ודווקא בגלל זה הוא צריך להיות מודע להרגלי הלמידה האלה.

התפיסה של “הבא את המכשיר האישי שלך” (BYOD) מיישרת קו עם המציאות שבה כמעט לכל תלמיד היום האפשרות להגיע לכיתה עם מכשיר דיגיטאלי (ואם עדיין לא היום, אז בעתיד הלא רחוק). אבל במקרים רבים מאד כאשר המכשירים האישיים נכנסים לתוך הכיתה הם רק ממשיכים את ההוראה המקובלת באמצעות המחשב השולחני. יש בוודאי לא מעטים שמרוצים מהמצב הזה – הם אינם מחפשים שינוי בתהליכי ההוראה והלמידה, אלא פשוט מעוניינים לייעל ולהוזיל אותם. סביר להניח שהם יצליחו בכך. אבל שאלת אישור השימוש באוזניות בכיתה יכולה לערער את התפקוד הכיתתי הרגיל. במידה מסויימת, היא מהווה קצה של קרחון של שינויים מרחיקי לכת. אמנם לפני דור קראו למחשב השולחני בכיתה “PC”, אבל הוא היה רחוק מלהיות “אישי”. לא כך המכשירים הדיגיטאליים שיגיעו לכיתה בידי התלמידים היום. אלה באמת אישיים. והמוסיקה שתנוגן דרכם, ותגיע לאוזני כל אחד באופן אישי, ולפי טעמו, היא רק ההתחלה של העיצוב האישי של הלמידה שהוא (אפשר לקוות) בלתי-נמנע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *