לפני כחודש
כתבתי כאן (שוב) על מיכאל ווש, וציינתי שמדבריו בראיון איתו שעליו כתבתי התרשמתי שהוא מתגלה כמורה מסורתי למדי. הדגשתי שלא היתה בקביעה הזאת ביקורת, אלא רק התייחסות לעובדה שאחת הדמויות היותר מוכרות בנוף החינוך המתוקשב איננו קורא למהפכה בחינוך, אלא מנסה לקדם ערכים חינוכיים מאד נורמטיביים.
מה שמעניין בגישה של ווש הוא הנסיון לתת ביטוי לערכים חינוכיים נורמטיביים (אם כי, בוודאי גם קונסטרוקטיביסטיים) תוך כדי החתירה לנצל את הטכנולוגיות החדשות שעומדות לרשותנו. עדות לכך אפשר למצוא במאמרון בבלוג של ווש שהתפרסם לפני כשבועיים. שם ווש כותב על Participatory Media Literacy – Why it Matters.
בשלב הזה אפשר, כמובן, לשאול: “מה? שוב על אוריינויות?”. אכן, בשבועות האחרונים כתבתי מספר פעמים על הנושא הזה, והתייחסתי רק לחלק קטן מהמאמרונים שקראתי בנושא. ללא ספק כמה מאלה היו חזרה על דברים שנכתבו כבר מספר פעמים, אבל היו גם כאלה שהעמידו את הנושא באור קצת אחר, ואלה ראויים להתייחסות גם כאן. גם אם אינני מתלהב מהכותרת “אוריינויות המאה ה-21” ושמות דומים, ברור לי שחשוב להמשיך להתייחס לנושא. וכך לגבי המיומנות הספציפית שעליה ווש כותב, אוריינות במדיה שיתופית.
בתקופה שאני הייתי תלמיד וסטודנט, וגם מורה מתחיל, הושם דגש על “קריאה” מעבר לטקסט מודפס, על אוריינות במדיה – בעיקר הצפייה בסרט ובטלוויזיה. אבל התוספת של “שיתופית” (או “משתפת”) איננה רק חידוש לשוני. אחד המאפיינים החשובים של העולם שלתוכו הנוער של היום גדל הוא הקלות שבה הדיגיטאליות מאפשרת להם ליטול חלק בדיונים הציבוריים שמתרחשים סביבם. נדמה לי שיש הצדקה במונח כמו Participatory Media Literacy שמדגיש את החשיבות של הכרות לעומק עם כלים שמהווים תשתית לדיונים האלה. ווש מסביר היטב את הצורך בפיתוח המיומנות הזאת:
The surprising-to-most-people-fact is that students would prefer less technology in the classroom (especially *participatory* technologies that force them to do something other than sit back and memorize material for a regurgitation exercise). We use social media in the classroom not because our students use it, but because we are afraid that social media might be using them – that they are using social media blindly, without recognition of the new challenges and opportunities they might create.
בתוך הפיסקה הזאת אפשר למצוא לא רק התייחסות לחשיבות של ה-“אוריינות” הזאת, אלא גם אמירה חריפה בנוגע לתפקיד המורה. הרי, אם על פי רוב, אפילו במציאות הטכנולוגית הנוכחית, סטודנטים מעדיפים להיות לומדים פסיביים ולא ליטול חלק פעיל בחינוך של עצמם כפי שהטכנולוגיה מאפשרת, המערכת החינוכית חייבת לעזור להם להכיר ולהבין את היכולות של הטכנולוגיות האלו. כאשר ווש מדגיש את הצורך בשימוש במדיה משתפת בכיתה הוא בעצם מצהיר שהמערכת החינוכית אחראית להכשיר סטודנטים להיות אזרחים פעילים שמסוגלים להשתמש במדיה האלה בתבונה.
יש לזה, כמובן, השתמעויות חינוכיות די ברורות. במאמר ארוך יותר שווש פרסם ב-Academic Commons באותו שבוע של המאמרון בבלוג שלו, הוא מרחיב על ההשתמעויות האלו. כצפוי, הוא שם דגש חינוכי בתהליכים הבנייתיים. אבל באותו הזמן הוא איננו מתכחש לעובדה שהטכנולוגיה, והאפשרויות שהיא פותחת, מערערות שיטות הוראה קיימות:
This new media environment can be enormously disruptive to our current teaching methods and philosophies. As we increasingly move toward an environment of instant and infinite information, it becomes less important for students to know, memorize, or recall information, and more important for them to be able to find, sort, analyze, share, discuss, critique, and create information. They need to move from being simply knowledgeable to being knowledge-able.
ואולי החשוב ביותר, ווש מציין שהטכנולוגיות שעליהן הוא כותב משניות לתפיסה החינוכית שהן מבשרות:
It is this “spirit” of Web 2.0 which is important to education. The technology is secondary. This is a social revolution, not a technological one, and its most revolutionary aspect may be the ways in which it empowers us to rethink education and the teacher-student relationship in an almost limitless variety of ways.
יכול להיות שיש כאן בסך הכל חזרה נוספת על האמירה הדי נדושה שהפדגוגיה קודמת לטכנולוגיה. אני מודה שלא פעם אני שואל אם הקביעה הזאת כל כך מובנת מאליה כפי שרבים מאיתנו נוטים לחשוב. אבל בניסוחים של ווש אפשר להשתכנע שוב שהיא גם נכונה וגם חשובה.