למה שלא נצטט אותה?

מאמרון של ליסה ליין שהתפרסם השבוע הזכיר לי את ההרהורים שהעליתי כאן לפני כשלושה שבועות בעקבות מאמרון של סטיב ווילר על המעמד המשתנה של בלוגים באקדמיה. ציינתי שווילר חש שיותר ויותר אקדמאיים מקבלים את הבלוג כמקור מידע לגיטימי. כצפוי, אני בירכתי על ההתפתחות הזאת. עם זאת, אינני משוכנע שכתבי עת אקדמיים רבים באמת מוכנים לכלול בלוגים בביבליוגרפיות של המאמרים שהם מפרסמים.

ליין מלמדת היסטוריה במכללה בדרום קליפורניה. בנוסף להוראת ההיסטוריה היא גם מנחה מרצים בשימוש בתקשוב בעבודתם. יש לה נסיון רב בהוראה בקורסים מקוונים ובשילוב התקשוב בתהליכי למידה באופן כללי. הבלוג שלה הוא מקור עשיר להתייחסויות מעניינות הן להוראת ההיסטוריה והן לשילוב התקשוב בהוראה ובלמידה. המאמרון החדש שלה מכיל רשימה של תכונות שבעיניה מאפיינים את המרצה החדשן בתחום ההוראה המקוונת.

קל להסכים עם שבע התכונות שברשימה של ליין. היא מונה, למשל, פתיחות – הנכונות לשתף אחרים בנסיונות, הבנה של היסודות התיאורטיים של הלמידה המקוונת, השתתפות בגופים מקצועיים שעוסקים בתקשוב, ועוד. הנקודה האחרונה שלה אולי המעניינת ביותר:

An understanding that online teaching is its own discipline.
אחרי שהיא מונה את התכונות הרצויות ליין מוסיפה רשימה נגדית – תכונות שבעיניה מעידות על העדר של יוזמה חדשנית. באופן כללי מדובר בתכונות שמצביעות על התייחסות ללמידה מקוונת כלא יותר מאשר שימוש בנאלי בסביבת LMS. הנקודה האחרונה ברשימה השנייה מקבילה לאחרונה ברשימת ה-"חיובית":
A perception that online teaching is a mode of instruction, a venue, an alternative, the future, or a field of knowledge that begins with technology instead of pedagogy.
הרשימה של ליין מוצאת חן בעיני, אם כי אינני יכול להגיד שאני מוצא בה משהו חדש או מעורר התרגשות. למען האמת, היא בקושי מעוררת בי רצון לכתוב עליה כאן. ואם כך, למה אני כן עושה זאת?

אני עוקב אחר הבלוג של ליין בערך שנה וחצי. במשך הזמן הזה קראתי מאמרונים רבים שלה, במגוון רחב של נושאים הקשורים לתקשוב בהוראה ובלמידה. רבים מאלה הרשימו אותי מאד (וקישרתי אליהם כאן מספר פעמים). בגלל ה-"הכרות" הזאת איתה אני משוכנע שהרשימות שבמאמרון שלה מבוססות על נסיון ועל חשיבה מעמיקה. אי אפשר להגיד שהרשימה "אקדמית". היא איננה מבוססת על סקירת ספרות או על מחקר שהיא עצמה ערכה, וליין איננה מצטטת מקורות מוסמכים. בגלל זה אפשר להגיד שבצורה האופיינית לבלוגים ליין בסך הכל מעלה הגיגים. אבל ההכרות שלי איתה גורמת לי לסמוך על מה שהיא כותבת יותר מאשר על רשימה דומה שחוקרים שאינני מכיר היו אולי מפרסמים. תחום הלמידה המקוונת מושך חוקרים רבים, וכתבי עת רבים מפרסמים מאמרים על נושאים כמו התכונות של המורה המקוון. יתכן שגם אלה משקפים נסיון בתחום, אם כי לעתים קרובות מדי אני מתרשם שיותר מאשר מאמרים כאלה משקפים הכרות עמוקה עם התחום, הם נובעים מרצון לפרסם מאמר בכתב עת אקדמי.

האם המאמרון של ליין ראוי להכלל בתוך רשימה ביבליוגרפית של מאמר שעוסק בלמידה מקוונת? מבחינת התוכן, יתכן, אך מבחינת הסגנון אפשר לענות שלא. אין בו שום סממנים מקובלים שיכולים לתקף אותו. כזכור, הוא איננו יותר מאשר הגיגים. אבל יש בו תיקוף מסוג אחר, אם כי תיקוף שאיננו נראה למי שיעיין בו כמאמרון נפרד, תלוש מהבלוג של ליין. התיקוף הזה בא לביטוי כאשר אנחנו מבינים שליין רכשה לעצמה סמכות בתחום הלמידה המקוונת בזכות מכלול ההתייחסויות שבבלוג שלה. אם בעתיד חוקר כלשהו יבקש לסקור את הספרות על התכונות הרצויות למורה מקוון אני מכיר מספר מקורות אקדמיים שהוא יוכל לצטט. ואין לי ספק שהרשימה של ליין משתווה עליהם, אם לא יותר מזה, כמקור ראוי.

הרהורים נוספים על בלוגים וספרים

לפני כארבעה חודשים הרהרתי כאן על ההבדל בין בלוג לבין ספר. ציטטתי קטע מהסיום של ספר של קירן אגן בו הוא הסביר, בין היתר, שאנחנו נוטים לראות את הספר המודפס כביטוי מגובש של רעיונות הסופר, ולכן הוא הזהיר את קוראיו שכאשר הם קוראים את הספר רעיונותיו של אגן כבר התפתחו והשתנו. ציינתי אז שדבריו של אגן עוזרו לי להסביר לעצמי למה אינני כותב ספר ובמקום זה מעדיף לכתוב בלוג – הרי רעיונותי רחוקים מלהיות מגובשים, אלא משתנים תדיר עם כל מאמרון חדש שאני כותב.

במשך שבוע, מסוף פברואר ולתוך תחילת מרץ, מרטין וולר, פרופסור לטכנולוגיה חינוכית באוניברסיטה הפתוחה של אנגליה, פירסם סידרה של מאמרונים בהם הוא מהרהר על כיצד הבלוג שלו השפיע על כתיבת ספרו החדש שעתיד לראות אור בעוד כחצי שנה. הרהוריו של וולר, כמו דבריו של אגן, חידדו עבורי את הייחוד של הבלוג, אם כי באותה הזמן הם גם טשטשו את הקו המפריד בין הבלוג לבין הספר.

כבר במאמרון הראשון בסידרה וולר מציין שהספר שלו חב חוב גדול לבלוג:

Overall it's been rewarding, and a useful exercise, but I couldn't have done it without this blog. Whereas many authors create a blog to accompany a book, I think I have created a book to accompany the blog.
במאמרון השני הוא מבהיר שהספר איננו רק אוסף של מאמרונים, והוא מוסיף שאם אנחנו מבקשים לבחון רעיונות לעומק, הפורמט של ספר הוא דווקא מאד מתאים. הוא מדגיש, לכן, שהשאלה איננה באיזה פורמט לבחור, אלא איזה פורמט יימצא במרכז שלל ההתבטאויות שלנו. וולר גם שואל בנוגע לגבולות של הספר. היום, כאשר דרך ה-Kindle, למשל, אפשר למרקר את הטקסט כך שקוראים אחרים יראו את מה שאנחנו מדגישים, הספר כבר איננו מוגבל למה שיש בתוך הכריכה שלו.

הנושא הזה הוא נושא שקווין קלי עוסק בו רבות. במאמרון שהוא פרסם לפני שבוע קלי מתייחס ישירות לגבולות הנזילים של ה-"ספר":

In the past a book was defined as anything printed between two covers. A list of telephone numbers was called a book, even though it had no logical beginning, middle, or end. A pile of blank pages bound with a spine was called a sketchbook. It was unabashedly empty, but it did have two covers, and was thus called a book.

Today the paper pages of a book are disappearing. What is left in their place is the conceptual structure of a book — a bunch of text united by a theme into an experience that takes a while to complete.

Since the traditional shell of the book is vanishing, it's fair to wonder whether its organization is merely a fossil. Does the intangible container of a book offer any advantages over the many other forms of text available now?

במאמרון השלישי וולר בודק את תהליך כתיבת הספר שלו, ואת המקורות שאליהם הוא פנה תוך כדי כתיבה. הוא מונה עשרה סוגים של מקורות – ספרים, מאמרים, אתרים, בלוגים, מדיה חברתית, ועוד. כאשר הוא פרסם את ספרו הקודם, בשנת 2004, כמה מאלה כלל לא היו בנמצא ואילו היום הם מרכזיים לעבודתו. אבל באופן אולי פארדוקסאלי, הוא רואה בפנייה למקורות שונים, ולא בהכרח אקדמיים, שינוי שהוא גם עמוק ומשמעותי, אבל באותו הזמן גם המשך של דרכי עבודה קיימות:
This conflict between what, from one perspective, seems a substantial change in practice, and from another, appears to be a conservative, minor adjustment to standard approaches, characterises not just book production, but any aspect of scholarly activity, including research, knowledge dissemination, public engagement and teaching.
הוא מזהה שינוי משמעותי יותר בדרך שבה קוראיו מעורבים בשלבי ההכנה של הספר, ובדרך שבה הם עשויים להתייחס אליו אחרי שהוא יוצא לאור. הוא דן בנושא הזה במאמרון האחרון בסידרה. מצד אחד וולר שבע רצון מהפתיחות שהוא גילה כלפי קוראיו בבלוג שלו. הוא בטוח שהפתיחות הזאת, שאפשרה תגובות והערות, עזרה לו לגבש ולמקד את רעיונותיו. אבל אליה וקוץ בה: הפתיחות הזאת עשוייה ליצור מצב שבו הספר איננו מחדש, וקוראי הבלוג לא ירגישו צורך לקרוא את הספר:
… people may feel they have got all of the main ideas from the various posts over the years, and therefore not feel a need to read the book.
גראניי קונול, עמית של וולר באוניברסיטה הפתוחה, נתקלה במתח דומה כאשר היא פרסמה חלקים מספר שהיא כותבת במסגרת של בלוג. היא לא חששה מגניבת רעיונותיה, אבל היא כן חששה שהפרסום של רעיונות לא לגמרי מגובשים יעמיד אותה באור לא כל כך מחמיא. בסופו של תהליך קונול התרשמה שמתהווה סוג חדש של שיח אקדמי:
The blogosphere has enabled researchers to develop an alternative form of academic discourse (Conole, 2007a), a more informal, ‘of the moment ‘discourse, a stream of consciousness. In contrast, published papers tend to be narratives, weaved around a particular theme. They hide the real life, messiness of the actual research process and act as a final narrative.
גם קונול וגם וולר ערים לביקורת של אחד מעמיתיהם: כאשר יש כל כך הרבה לקרוא, הוא מעדיף לקרוא את הרעיונות המגובשים בצורתם ה-"סופית", במקום להצטרך לעבור על בלוג אחר בלוג, והודעת Twitter אחר הודעת Twitter, כדי למצוא חופן פנינים. הם אינם עונים על הביקורת הזאת, מעבר להכיר בעובדה שאנחנו כנראה בתקופת מעבר מבלבלת, תקופה שבה עדיין לא ברור אילו מודלים חדשים של מחקר ופרסום יתגבשו.

וולר מסכם שהוא מרוצה מהפתיחות שהכתיבה לבלוג אפשרה לו. הוא משוכנע שיתרונותיו עולים על החסרונות. עם זאת, לא הכל וורד:

But it would be incorrect to claim the relationship between openness and book writing is one of unending bliss. If they were on Facebook, they would describe their relationship as "it's complicated".
אכן, "מסובך". במידה מסויימת אני מקנא באלה שמצליחים גם לכתוב הגיגים תוך כדי התהוותם וגם לפרסם רעיונות מגובשים המתאימים לפרסום בספר. מרתק לראות כיצד המתח בין השניים משפיע על התוצר הסופי (אם בכלל מאמרון בלוג הוא באמת "תוצר סופי"). גם וולר וגם קונול מודעים לכך שהם שייכים לקהילה, לרשת חברתית במובן הרחב של המילה, שמהווה בסיס לפיתוח רעיונותיהם. אבל ההתייחסות הזאת ממוקדת בתהליך – עד לפרסום הספר. נדמה לי שבראייה היסטורית רחבה יותר אנחנו עשויים לגלות שאותו תהליך מתרחש גם אחרי פרסום הספרים, כאשר מספר ספרים יתקבצו לגישה מבוגשת שאיננה שייכת לסופר זה או אחר, אלא לאסקולה של הוגים. ונדמה לי שכאשר זה יקרה אנחנו כבר לא נבחין בצורה חדה כל כך בין מי שכתב בלוג לבין מי שפרסם ספר.

האם הבלוג זקוק להסמכה אקדמית?

במידה לא קטנה עלייתן של רשתות חברתיות, עם האפשרות לעדכן על המתרחש אצלנו ולהמליץ על קישורים אינטרנטיים מעניינים כמעט בזמן אמת כרסמה בפופולאריות של הבלוגים. כלי שרק לפני שנים ספורות נחשב לדבר החם ביותר פינה את מקומו לכלים חדשים, ומיידיים, יותר. יתכן שהירידה בפופולאריות הזאת לוותה בעלייה מקבילה בהערכה של אנשי אקדמיה כלפי בלוגים. אם בעבר הבלוג נתפס כחסר עומק וקל דעת, מול הכלים החדשים של מיקרו-בלוגים ומסרים מיידיים פתאום הוא נראה כשקול, רציני, ומכובד. עדות לכך ניתן למצוא במאמרון בבלוג של סטיב ווילר, מרצה בטכנולוגיות למידה באוניברסיטה פלימות שבאנגליה, שהגיע אלי לפני בערך שבועיים דרך עמי סלנט.

ווילר מכיר בעובדה שלא מעט user generated content איננו בעל ערך רב, אבל הוא מדגיש שיש גם לא מעט "תוכן" כזה שהוא כדאי מאד. ווילר משוכנע שבלוגים יכולים למלא תפקיד חשוב בעבודה אקדמית. כדי לבחון את המקום האפשרי הזה, הוא בוחן שלוש תכונות שבעיניו מהוות מקור הביקורת כלפי הבלוג באקדמיה: העדר הערכת עמיתים, הבעת דעה רבה מדי, ומעט מדי אמינות בהשוואה למאמרים שעוברים הערכת עמיתים.

לפי ווילר גם בלוגים זוכים להערכת עמיתים, אם כי בדרך שונה מהערכת העמיתים האקדמית המקובלת. מדובר בהערכת עמיתים בלתי פורמלית דרך התגובות של קוראים:

I certainly think long and hard about what I write on this blog, because with between 1000-2000 views per day, and a stream of comments coming in from those who either agree or disagree with my views, I sure feel as though I am being peer reviewed.
ומה בנוגע להבעת דעה בבלוגים? האם אין זה פוסל את מהימנות הבלוג כמסמך "מחקרי"? ווילר טוען שבימינו מחקר איננו רק איסוף נתונים וניתוחם. היום המחקר איננו חופשי מהבעת דעה:
We can no longer argue that research is all about statistical analysis, because there are so many qualitative, narrative and experimental forms of methods available to us as researchers, so who is to say that blogging is not a valid means of research?
בעניין האמינות ווילר כותב שהבלוג ניחן בסוג אחר של אמינות מאשר האמינות של המחקר האקדמי המסורתי. האמינות הזאת נרכשת באמצעות קהילת הקוראים שמתקבצת סביב קבוצות של בלוגים שדנים על נושא משותף:
Blogs can become a rallying point – a tribal totem – around which people can come to terms with ideas, change their approach, exchange best practice, and generally engage with their community of practice. It is a lot more intimate than the community that gathers around a peer reviewed journal article.
ווילר גם כותב שהבלוג "מיידי" יותר מאשר המחקר האקדמי. הוא איננו טוען שיש יתרון במיידיות הזאת (או ההפך), אלא רק מציין את ההבדל הזה, תוך רמז שבחינוך יש מקום גם לבלוג וגם למאמר האקדמי שעבר הערכת עמיתים מסורתית.

יש לא מעט שמשכנע בדבריו של ווילר. בתחום החינוך הבלוגים צועדים לא פעם לפני המחקר. לעתים קרובות הם המקום שבו התנסויות חינוכיות, הן טכנולוגיות והן פדגוגיות, מקבלות ביטוי ראשון, לפני שהאקדמיה מחליטה שכדאי לבדוק אותן. כמו-כן, הבלוגים מהווים מרחב שבו אנשי שדה ואנשי תיאוריה יכולים להפגש, מרחב שבו ניתן לפתח ולבחון רעיונות חדשים. עם זאת, יש משהו קצת מוזר מאמרון של ווילר. דבריו נקראים כמו כתב הגנה על הבלוג, אבל היום כבר קשה למצוא מישהו שתוקף אותו. בעצם, הבלוג איננו זקוק להגנה של ווילר. המאמרון של ווילר חדש, אבל הוא מהסוג שלקראת סיום קריאתו בודקים את תאריך הפרסום מפני שחשים שקראנו את זה פעמים רבות בעבר. הוא כאילו פורץ לתוך דלת פתוחה – והדלת היא של בית שדייריו כבר עברו ממנו. אין היום תחרות בין הבלוג לבין המאמר האקדמי. הבלוג איננו דופק על דלת האקדמיה ומתחנן שירשו לו להכנס. הבלוג איננו צריך לדפוק על דלתות – כבר מזמן נתנו לו להכנס. היום הוא פשוט עוד אמצעי כתיבה/פרסום לגיטימי שעוזר לנו לעשות סדר בעולם, ובראשים, שלנו. גם אם דבריו של ווילר נכונים, לא ברור אם הם בכלל נחוצים.