הלוואי שהיה כל כך פשוט

לראשונה נחשפתי לרוג'ר שאנק (Roger Schank) לפני 25 שנים. לשאנק קבלות רבות בתחום הבינה המלאכותית, והיום הוא טוען בנחרצות שמה שמכנים היום AI איננו קרוב לאינטליגנציה אנושית. בזמנו מאד התרשמתי ממנו, במיוחד מהתפיסה החינוכית שלו שבאה לביטוי ב-"ספר" שהוא פרסם – Engines for Education, וגם מהעובדה שה-"ספר" היה אתר היפרטקסטי שאיפשר לקורא לקבוע מסלול אישי כדי לקרוא את התכנים בו. לפני כמה שנים, כאשר גיליתי ששאנק פתח בלוג, מיד התחלתי לעקוב אחריו.

אבל די מהר מצאתי שעל אף העובדה שבאופן בסיסי אני מזדהה עם הגישה החינוכית שהוא הציג, הביקורת שלו הפכה חד-ממדית למדי. כל פעם שהעיתונות דיווחה על בעיות במערכת החינוך או בהשכלה הגבוהה, התגובה של שאנק היתה צפויה ופסקנית – צריכים לבטל את בית הספר ולנטוש את האוניברסיטאות. ברמה של סיסמאות אני דווקא יכול להזדהות עם הקריאות האלו, אבל תיקון המערכת איננו יכול להתבסס על סיסמאות בלבד, ודי מהר התעייפתי מהמנטרה שחוזרת על עצמה.

לפני כשבוע שאנק הגיב ב-Twitter לכתבה ב-Chronicle of Higher Education שדיווחה על האוניברסיטה של מדינת אלסקה שבגלל אילוצים תקציביים החליטה לחסל כמעט 40 מחלקות אקדמיות שבה. בציוץ שלו שאנק ציטט את אחד ממנהלי האוניברסיטה שהתנגד לביטול המחלקה לסוציולוגיה:

“Do we want to be the only public-university system that does not have a sociology department?”

ולזה הוא השיב:

how about one sociology program online available to all? we don't need 1000 of them

שאנק, כמובן, איננו היחיד שבעידן של קורסי MOOC שיכולים לשרת עשרות אלפי סטודנטים מפקפק בצורך במחלקות דומות כמעט בכל קמפוס. הרי ללא ספק אפשר לחסוך הרבה כסף אם נבחרת קטנה של אנשי סגל תלמד את כל הקורסים באותו תחום. במידה מסוימת ההבדל היחיד בין שאנק לבין מבקרים אחרים הוא שאחרים מצפים שה-"עודפים" עתידים להיעלם ואילו נדמה ששאנק מעוניין להעלים אותם כמה שיותר מהר.

כשבוע אחרי הציוץ שלו שאנק פרסם מאמרון בבלוג שלו שהרחיב את הביקורת שלו. עלי להודות שבמספר נקודות הנהנתי בהסכמה (כבר כתבתי שיש הרבה שאיתו אני מסכים) אבל כצפוי הוא גם חשף את החזון העתידי – מה שאפשר לכנות האמיזוניזציה של ההשכלה הגבוהה:

Subjects (and departments) will disappear. Amazon offers things its data indicates that consumers will want. The Amazon of education would do the same. College would become much cheaper and kids would sign up in order to learn rather than to have a good time and get away from their parents (and in the words of a cousin of mine who asked me for advice about college) they will not get the “rah rah.”

שאנק בוודאי צודק שהאפשרות לעשות חיים ולהיות רחוק מההורים הם שיקולים חשובים בהחלטה ללמוד באוניברסיטה. וגם נכון שהיום יש אפשרות "לפרק את החבילה" (unbundling) כך שרכישה של ידע איננה צריכה להיות מלווה בצד החברתי של ההשכלה הגבוהה.

אבל בהצעה שלו אנחנו גם רואים ששאנק שבוי בראייה חד-מדדית מדאיגה. החלפת חוויית הקמפוס בהיצע של קורסים דוגמת אמזון (או נטפליקס) אולי עונה על צורך אחד, אבל מתעלם מצרכים אחרים.

התייחסות חד-ממדיות כזאת די רווחת בנוגע לנושאים הקשורים להתפתחויות טכנולוגיות. בדומה להכרזה של מרגרט תאצ'ר ש-"there is no such thing as society" (אמירה שיש עליה, אני חייב להודות, ויכוח לגבי הכוונה שלה), על פי רוב ה-"פתרונות" הטכנולוגיים שענקי הטכנולוגיה מציעים מיטיבים עם הפרט במחיר של התעלמות מהחברה. לפני שנה איאן בוגוסט ב-The Atlantic היטיב לתאר את המצב הזה:

The industry has undoubtedly improved people’s individual, private lives—that’s the business model. But it has not necessarily benefited their communal ones. The vision of the future that firms such as Uber, Amazon, and Facebook have grown rich selling is a decidedly individualist one: Get a ride just for you, wherever you are, via Uber. Receive almost any product tomorrow, without leaving home, from Amazon. Hear from only the people and groups you choose on Facebook. Technology products can improve health and safety, but largely at the personal level: carrying a cellphone for emergencies, or wearing a fitness tracker to motivate regular exercise. Solving one’s own problems can de-escalate interest in solving communal ones.

בצורה דומה, שאנק, ברצון שלו להיטיב עם הסטודנט שצריך לשלם כסף רב כדי לקבל תעודה שמעידה על כך שהוא עכשיו כשיר לקבל משרת עבודה, מסרב לראות את התמונה הרחבה.

שאנק חוזה העלמותן של רוב האוניברסיטאות כאשר המשך המחקר (הוא כנראה עדיין רואה בו ערך) ירוכז במספר קטן של קמפוסים. הוא כותב:

Why would there ever be a university of Alaska at all except for any other reason that Alaska is far away from the rest of the U.S. and people in Alaska would be at a disadvantage if they could not afford to travel. That world is over.

אכן, אפשר למחוק אלף מחלקות לסוציולוגיה, ואפילו אוניברסיטאות שלמות, וכך לחסוך הרבה כסף. אבל יש בכך מחיר אחר. אולי בכל זאת יש סיבה שבאלסקה תהיה אוניברסיטה – לאפשר לתושבים במדינה המרוחקת את החוויה של הרחבת אופקי החשיבה, למשל. קשה לעשות זאת, ואפילו ללמוד שהדבר אפשרי, כאשר הדוגמה לכך היא אי-שם בצד השני של הצג. כיצד תיראה עיר באלסקה שבאוניברסיטה שלה אין מחלקה לסוציולוגיה (או שאין לה אוניברסיטה בכלל)? על אף כל הביקורת כלפי האקדמיה, לנוכחות של אקדמאים בעיר מסוימת השפעה על אופי ורוח העיר, ובוודאי גם על הנוער של אותה עיר שנחשף למדעי הרוח ולחיי הרוח. וכיצד ייראה תחום הסוציולוגיה, ותחומים נוספים, אם במקום מגוון מחלקות, כל אחת עם גישה ייחודית משלה, קיימת רק אסכולה אחת שמשדרת את התורה ה-"מוסכמת"? כיצד אפשר לפתח סגל בכיר אם לסגל הזוטר, בהנחה שאכן יהיה דבר כזה, אין דוגמאות לחיקוי ולחונכות; כאשר הוראת התחום נמצאת בידי מספר מצומצם של כוכבים שנמצאים אי-שם רחוק באוניברסיטאות היוקרתיות? השאלות האלו, ועוד, אינן מעסיקות את שאנק שמוכן להפוך את מלאכת החינוך לרשימה של קורסים שממנה ה-"לומד" יכול לבחור את מה שמתאים לו.

זאת ועוד: כאשר ההשכלה הגבוהה תפעל לפי ההמלצות של אמזון, או ההצעות של נטפליקס, החינוך הופך לעסקה יבשה בין סוכן שסוחר בידע לבין לקוח שקונה אותו. כידוע, הלקוח תמיד צודק, אבל קשה להבין כיצד הוא יקבל החלטות נכונות אם הוא איננו באמת יודע מה הוא רוצה לקנות. הרי אחת מהנחות היסוד של החינוך היא שהלומד פותח את עצמו למה שהוא איננו יודע. החשיפה לחדש, לבלתי צפוי, ללא מוכר, נמצאת ביסוד למידה של ממש. במאמר Against Learning משנת 2005, גרט ביאסטה (Gert Biesta) מתאר כיצד מלאכת החינוך, בהשפעת ההיצע שהטכנולוגיה מאפשרת, הופכת לחוזה בין המוכר והקונה. ביאסטה רואה בנכונות של מוסדות ושל מורים להיות ערים לצרכים של הלומד דבר חיובי. אבל הוא גם מזהה בה תופעה של כלכליזציה, אולי צריך להגיד "מסחור", של החינוך: כמו בתחומים רבים אחרים בחברה המודרנית, הלמידה נעשית לעסק בין המוכר והקונה. הוא כותב:

But the more fundamental question is whether the educational process itself can be understood – and should be understood – in economic terms, that is, as a situation in which the learner has certain needs and where it is the business of the educator to meet these needs. I believe, following Feinberg (2001), that this is not the case, and that it is for precisely this reason that the comparison between an economic and an educational transaction falls short. (ע' 58)

(ציטטתי חלק מהקטע הזה במאמרון מ-2017, וקטע שונה מאותו מאמר במאמרון מ-2018.)

נדמה ששאנק מקבל את ה-"עיסקה" הזאת בברכה. הוא מניח שכל לומד יודע מה הוא צריך, ולדעתו תפקיד המוסד הוא לספק את הצורך הזה. כמו-כן, הוא גם רואה את הצרכים האלה באור תועלתני למדי – כרכישת הכישורים הדרושים כדי להתפרנס. במסגרת התפיסה הזאת סגירת מחלקות של סוציולוגיה באוניברסיטאות מרוחקות מהמרכז די הגיונית. אבל מדובר בראייה צרה למדי, ומי ששואף לחינוך של ממש זקוק לראייה חברתית הרבה יותר רחבה.

למה שלא נצטט אותה?

מאמרון של ליסה ליין שהתפרסם השבוע הזכיר לי את ההרהורים שהעליתי כאן לפני כשלושה שבועות בעקבות מאמרון של סטיב ווילר על המעמד המשתנה של בלוגים באקדמיה. ציינתי שווילר חש שיותר ויותר אקדמאיים מקבלים את הבלוג כמקור מידע לגיטימי. כצפוי, אני בירכתי על ההתפתחות הזאת. עם זאת, אינני משוכנע שכתבי עת אקדמיים רבים באמת מוכנים לכלול בלוגים בביבליוגרפיות של המאמרים שהם מפרסמים.

ליין מלמדת היסטוריה במכללה בדרום קליפורניה. בנוסף להוראת ההיסטוריה היא גם מנחה מרצים בשימוש בתקשוב בעבודתם. יש לה נסיון רב בהוראה בקורסים מקוונים ובשילוב התקשוב בתהליכי למידה באופן כללי. הבלוג שלה הוא מקור עשיר להתייחסויות מעניינות הן להוראת ההיסטוריה והן לשילוב התקשוב בהוראה ובלמידה. המאמרון החדש שלה מכיל רשימה של תכונות שבעיניה מאפיינים את המרצה החדשן בתחום ההוראה המקוונת.

קל להסכים עם שבע התכונות שברשימה של ליין. היא מונה, למשל, פתיחות – הנכונות לשתף אחרים בנסיונות, הבנה של היסודות התיאורטיים של הלמידה המקוונת, השתתפות בגופים מקצועיים שעוסקים בתקשוב, ועוד. הנקודה האחרונה שלה אולי המעניינת ביותר:

An understanding that online teaching is its own discipline.
אחרי שהיא מונה את התכונות הרצויות ליין מוסיפה רשימה נגדית – תכונות שבעיניה מעידות על העדר של יוזמה חדשנית. באופן כללי מדובר בתכונות שמצביעות על התייחסות ללמידה מקוונת כלא יותר מאשר שימוש בנאלי בסביבת LMS. הנקודה האחרונה ברשימה השנייה מקבילה לאחרונה ברשימת ה-"חיובית":
A perception that online teaching is a mode of instruction, a venue, an alternative, the future, or a field of knowledge that begins with technology instead of pedagogy.
הרשימה של ליין מוצאת חן בעיני, אם כי אינני יכול להגיד שאני מוצא בה משהו חדש או מעורר התרגשות. למען האמת, היא בקושי מעוררת בי רצון לכתוב עליה כאן. ואם כך, למה אני כן עושה זאת?

אני עוקב אחר הבלוג של ליין בערך שנה וחצי. במשך הזמן הזה קראתי מאמרונים רבים שלה, במגוון רחב של נושאים הקשורים לתקשוב בהוראה ובלמידה. רבים מאלה הרשימו אותי מאד (וקישרתי אליהם כאן מספר פעמים). בגלל ה-"הכרות" הזאת איתה אני משוכנע שהרשימות שבמאמרון שלה מבוססות על נסיון ועל חשיבה מעמיקה. אי אפשר להגיד שהרשימה "אקדמית". היא איננה מבוססת על סקירת ספרות או על מחקר שהיא עצמה ערכה, וליין איננה מצטטת מקורות מוסמכים. בגלל זה אפשר להגיד שבצורה האופיינית לבלוגים ליין בסך הכל מעלה הגיגים. אבל ההכרות שלי איתה גורמת לי לסמוך על מה שהיא כותבת יותר מאשר על רשימה דומה שחוקרים שאינני מכיר היו אולי מפרסמים. תחום הלמידה המקוונת מושך חוקרים רבים, וכתבי עת רבים מפרסמים מאמרים על נושאים כמו התכונות של המורה המקוון. יתכן שגם אלה משקפים נסיון בתחום, אם כי לעתים קרובות מדי אני מתרשם שיותר מאשר מאמרים כאלה משקפים הכרות עמוקה עם התחום, הם נובעים מרצון לפרסם מאמר בכתב עת אקדמי.

האם המאמרון של ליין ראוי להכלל בתוך רשימה ביבליוגרפית של מאמר שעוסק בלמידה מקוונת? מבחינת התוכן, יתכן, אך מבחינת הסגנון אפשר לענות שלא. אין בו שום סממנים מקובלים שיכולים לתקף אותו. כזכור, הוא איננו יותר מאשר הגיגים. אבל יש בו תיקוף מסוג אחר, אם כי תיקוף שאיננו נראה למי שיעיין בו כמאמרון נפרד, תלוש מהבלוג של ליין. התיקוף הזה בא לביטוי כאשר אנחנו מבינים שליין רכשה לעצמה סמכות בתחום הלמידה המקוונת בזכות מכלול ההתייחסויות שבבלוג שלה. אם בעתיד חוקר כלשהו יבקש לסקור את הספרות על התכונות הרצויות למורה מקוון אני מכיר מספר מקורות אקדמיים שהוא יוכל לצטט. ואין לי ספק שהרשימה של ליין משתווה עליהם, אם לא יותר מזה, כמקור ראוי.

הרהורים נוספים על בלוגים וספרים

לפני כארבעה חודשים הרהרתי כאן על ההבדל בין בלוג לבין ספר. ציטטתי קטע מהסיום של ספר של קירן אגן בו הוא הסביר, בין היתר, שאנחנו נוטים לראות את הספר המודפס כביטוי מגובש של רעיונות הסופר, ולכן הוא הזהיר את קוראיו שכאשר הם קוראים את הספר רעיונותיו של אגן כבר התפתחו והשתנו. ציינתי אז שדבריו של אגן עוזרו לי להסביר לעצמי למה אינני כותב ספר ובמקום זה מעדיף לכתוב בלוג – הרי רעיונותי רחוקים מלהיות מגובשים, אלא משתנים תדיר עם כל מאמרון חדש שאני כותב.

במשך שבוע, מסוף פברואר ולתוך תחילת מרץ, מרטין וולר, פרופסור לטכנולוגיה חינוכית באוניברסיטה הפתוחה של אנגליה, פירסם סידרה של מאמרונים בהם הוא מהרהר על כיצד הבלוג שלו השפיע על כתיבת ספרו החדש שעתיד לראות אור בעוד כחצי שנה. הרהוריו של וולר, כמו דבריו של אגן, חידדו עבורי את הייחוד של הבלוג, אם כי באותה הזמן הם גם טשטשו את הקו המפריד בין הבלוג לבין הספר.

כבר במאמרון הראשון בסידרה וולר מציין שהספר שלו חב חוב גדול לבלוג:

Overall it's been rewarding, and a useful exercise, but I couldn't have done it without this blog. Whereas many authors create a blog to accompany a book, I think I have created a book to accompany the blog.
במאמרון השני הוא מבהיר שהספר איננו רק אוסף של מאמרונים, והוא מוסיף שאם אנחנו מבקשים לבחון רעיונות לעומק, הפורמט של ספר הוא דווקא מאד מתאים. הוא מדגיש, לכן, שהשאלה איננה באיזה פורמט לבחור, אלא איזה פורמט יימצא במרכז שלל ההתבטאויות שלנו. וולר גם שואל בנוגע לגבולות של הספר. היום, כאשר דרך ה-Kindle, למשל, אפשר למרקר את הטקסט כך שקוראים אחרים יראו את מה שאנחנו מדגישים, הספר כבר איננו מוגבל למה שיש בתוך הכריכה שלו.

הנושא הזה הוא נושא שקווין קלי עוסק בו רבות. במאמרון שהוא פרסם לפני שבוע קלי מתייחס ישירות לגבולות הנזילים של ה-"ספר":

In the past a book was defined as anything printed between two covers. A list of telephone numbers was called a book, even though it had no logical beginning, middle, or end. A pile of blank pages bound with a spine was called a sketchbook. It was unabashedly empty, but it did have two covers, and was thus called a book.

Today the paper pages of a book are disappearing. What is left in their place is the conceptual structure of a book — a bunch of text united by a theme into an experience that takes a while to complete.

Since the traditional shell of the book is vanishing, it's fair to wonder whether its organization is merely a fossil. Does the intangible container of a book offer any advantages over the many other forms of text available now?

במאמרון השלישי וולר בודק את תהליך כתיבת הספר שלו, ואת המקורות שאליהם הוא פנה תוך כדי כתיבה. הוא מונה עשרה סוגים של מקורות – ספרים, מאמרים, אתרים, בלוגים, מדיה חברתית, ועוד. כאשר הוא פרסם את ספרו הקודם, בשנת 2004, כמה מאלה כלל לא היו בנמצא ואילו היום הם מרכזיים לעבודתו. אבל באופן אולי פארדוקסאלי, הוא רואה בפנייה למקורות שונים, ולא בהכרח אקדמיים, שינוי שהוא גם עמוק ומשמעותי, אבל באותו הזמן גם המשך של דרכי עבודה קיימות:
This conflict between what, from one perspective, seems a substantial change in practice, and from another, appears to be a conservative, minor adjustment to standard approaches, characterises not just book production, but any aspect of scholarly activity, including research, knowledge dissemination, public engagement and teaching.
הוא מזהה שינוי משמעותי יותר בדרך שבה קוראיו מעורבים בשלבי ההכנה של הספר, ובדרך שבה הם עשויים להתייחס אליו אחרי שהוא יוצא לאור. הוא דן בנושא הזה במאמרון האחרון בסידרה. מצד אחד וולר שבע רצון מהפתיחות שהוא גילה כלפי קוראיו בבלוג שלו. הוא בטוח שהפתיחות הזאת, שאפשרה תגובות והערות, עזרה לו לגבש ולמקד את רעיונותיו. אבל אליה וקוץ בה: הפתיחות הזאת עשוייה ליצור מצב שבו הספר איננו מחדש, וקוראי הבלוג לא ירגישו צורך לקרוא את הספר:
… people may feel they have got all of the main ideas from the various posts over the years, and therefore not feel a need to read the book.
גראניי קונול, עמית של וולר באוניברסיטה הפתוחה, נתקלה במתח דומה כאשר היא פרסמה חלקים מספר שהיא כותבת במסגרת של בלוג. היא לא חששה מגניבת רעיונותיה, אבל היא כן חששה שהפרסום של רעיונות לא לגמרי מגובשים יעמיד אותה באור לא כל כך מחמיא. בסופו של תהליך קונול התרשמה שמתהווה סוג חדש של שיח אקדמי:
The blogosphere has enabled researchers to develop an alternative form of academic discourse (Conole, 2007a), a more informal, ‘of the moment ‘discourse, a stream of consciousness. In contrast, published papers tend to be narratives, weaved around a particular theme. They hide the real life, messiness of the actual research process and act as a final narrative.
גם קונול וגם וולר ערים לביקורת של אחד מעמיתיהם: כאשר יש כל כך הרבה לקרוא, הוא מעדיף לקרוא את הרעיונות המגובשים בצורתם ה-"סופית", במקום להצטרך לעבור על בלוג אחר בלוג, והודעת Twitter אחר הודעת Twitter, כדי למצוא חופן פנינים. הם אינם עונים על הביקורת הזאת, מעבר להכיר בעובדה שאנחנו כנראה בתקופת מעבר מבלבלת, תקופה שבה עדיין לא ברור אילו מודלים חדשים של מחקר ופרסום יתגבשו.

וולר מסכם שהוא מרוצה מהפתיחות שהכתיבה לבלוג אפשרה לו. הוא משוכנע שיתרונותיו עולים על החסרונות. עם זאת, לא הכל וורד:

But it would be incorrect to claim the relationship between openness and book writing is one of unending bliss. If they were on Facebook, they would describe their relationship as "it's complicated".
אכן, "מסובך". במידה מסויימת אני מקנא באלה שמצליחים גם לכתוב הגיגים תוך כדי התהוותם וגם לפרסם רעיונות מגובשים המתאימים לפרסום בספר. מרתק לראות כיצד המתח בין השניים משפיע על התוצר הסופי (אם בכלל מאמרון בלוג הוא באמת "תוצר סופי"). גם וולר וגם קונול מודעים לכך שהם שייכים לקהילה, לרשת חברתית במובן הרחב של המילה, שמהווה בסיס לפיתוח רעיונותיהם. אבל ההתייחסות הזאת ממוקדת בתהליך – עד לפרסום הספר. נדמה לי שבראייה היסטורית רחבה יותר אנחנו עשויים לגלות שאותו תהליך מתרחש גם אחרי פרסום הספרים, כאשר מספר ספרים יתקבצו לגישה מבוגשת שאיננה שייכת לסופר זה או אחר, אלא לאסקולה של הוגים. ונדמה לי שכאשר זה יקרה אנחנו כבר לא נבחין בצורה חדה כל כך בין מי שכתב בלוג לבין מי שפרסם ספר.

האם הבלוג זקוק להסמכה אקדמית?

במידה לא קטנה עלייתן של רשתות חברתיות, עם האפשרות לעדכן על המתרחש אצלנו ולהמליץ על קישורים אינטרנטיים מעניינים כמעט בזמן אמת כרסמה בפופולאריות של הבלוגים. כלי שרק לפני שנים ספורות נחשב לדבר החם ביותר פינה את מקומו לכלים חדשים, ומיידיים, יותר. יתכן שהירידה בפופולאריות הזאת לוותה בעלייה מקבילה בהערכה של אנשי אקדמיה כלפי בלוגים. אם בעבר הבלוג נתפס כחסר עומק וקל דעת, מול הכלים החדשים של מיקרו-בלוגים ומסרים מיידיים פתאום הוא נראה כשקול, רציני, ומכובד. עדות לכך ניתן למצוא במאמרון בבלוג של סטיב ווילר, מרצה בטכנולוגיות למידה באוניברסיטה פלימות שבאנגליה, שהגיע אלי לפני בערך שבועיים דרך עמי סלנט.

ווילר מכיר בעובדה שלא מעט user generated content איננו בעל ערך רב, אבל הוא מדגיש שיש גם לא מעט "תוכן" כזה שהוא כדאי מאד. ווילר משוכנע שבלוגים יכולים למלא תפקיד חשוב בעבודה אקדמית. כדי לבחון את המקום האפשרי הזה, הוא בוחן שלוש תכונות שבעיניו מהוות מקור הביקורת כלפי הבלוג באקדמיה: העדר הערכת עמיתים, הבעת דעה רבה מדי, ומעט מדי אמינות בהשוואה למאמרים שעוברים הערכת עמיתים.

לפי ווילר גם בלוגים זוכים להערכת עמיתים, אם כי בדרך שונה מהערכת העמיתים האקדמית המקובלת. מדובר בהערכת עמיתים בלתי פורמלית דרך התגובות של קוראים:

I certainly think long and hard about what I write on this blog, because with between 1000-2000 views per day, and a stream of comments coming in from those who either agree or disagree with my views, I sure feel as though I am being peer reviewed.
ומה בנוגע להבעת דעה בבלוגים? האם אין זה פוסל את מהימנות הבלוג כמסמך "מחקרי"? ווילר טוען שבימינו מחקר איננו רק איסוף נתונים וניתוחם. היום המחקר איננו חופשי מהבעת דעה:
We can no longer argue that research is all about statistical analysis, because there are so many qualitative, narrative and experimental forms of methods available to us as researchers, so who is to say that blogging is not a valid means of research?
בעניין האמינות ווילר כותב שהבלוג ניחן בסוג אחר של אמינות מאשר האמינות של המחקר האקדמי המסורתי. האמינות הזאת נרכשת באמצעות קהילת הקוראים שמתקבצת סביב קבוצות של בלוגים שדנים על נושא משותף:
Blogs can become a rallying point – a tribal totem – around which people can come to terms with ideas, change their approach, exchange best practice, and generally engage with their community of practice. It is a lot more intimate than the community that gathers around a peer reviewed journal article.
ווילר גם כותב שהבלוג "מיידי" יותר מאשר המחקר האקדמי. הוא איננו טוען שיש יתרון במיידיות הזאת (או ההפך), אלא רק מציין את ההבדל הזה, תוך רמז שבחינוך יש מקום גם לבלוג וגם למאמר האקדמי שעבר הערכת עמיתים מסורתית.

יש לא מעט שמשכנע בדבריו של ווילר. בתחום החינוך הבלוגים צועדים לא פעם לפני המחקר. לעתים קרובות הם המקום שבו התנסויות חינוכיות, הן טכנולוגיות והן פדגוגיות, מקבלות ביטוי ראשון, לפני שהאקדמיה מחליטה שכדאי לבדוק אותן. כמו-כן, הבלוגים מהווים מרחב שבו אנשי שדה ואנשי תיאוריה יכולים להפגש, מרחב שבו ניתן לפתח ולבחון רעיונות חדשים. עם זאת, יש משהו קצת מוזר מאמרון של ווילר. דבריו נקראים כמו כתב הגנה על הבלוג, אבל היום כבר קשה למצוא מישהו שתוקף אותו. בעצם, הבלוג איננו זקוק להגנה של ווילר. המאמרון של ווילר חדש, אבל הוא מהסוג שלקראת סיום קריאתו בודקים את תאריך הפרסום מפני שחשים שקראנו את זה פעמים רבות בעבר. הוא כאילו פורץ לתוך דלת פתוחה – והדלת היא של בית שדייריו כבר עברו ממנו. אין היום תחרות בין הבלוג לבין המאמר האקדמי. הבלוג איננו דופק על דלת האקדמיה ומתחנן שירשו לו להכנס. הבלוג איננו צריך לדפוק על דלתות – כבר מזמן נתנו לו להכנס. היום הוא פשוט עוד אמצעי כתיבה/פרסום לגיטימי שעוזר לנו לעשות סדר בעולם, ובראשים, שלנו. גם אם דבריו של ווילר נכונים, לא ברור אם הם בכלל נחוצים.