קטגוריה: אתיקה

מספר פעמים בשבועות האחרונים הזדמן לי להשתתף בפורומים שבהם נדמה היה שכמה מהאנשים בקהל היו עסוקים יותר במחשבים שלפניהם מאשר באותה הרצאה שלכאורה הם באו לשמוע. בכמה מההזדמנויות האלו הייתי בקהל, ואילו באחרות הייתי זה שהתחרה על תשומת ליבם של המאזינים עם המחשבים שלפניהם.

מפני שאין לי מחשב נייד (כל תרומה למען מטרה זאת תתקבל בברכה) אינני יכול לגלוש בווב, או לבדוק דואר אלקטרוני, בעת הרצאה. לעומת זאת, כאשר “אולם ההרצאות” הוא חדר מחשבים אינני מהסס לעשות את הדברים האלה. אבל גם בלי מחשב נייד, תוך כדי האזנה אני רושם הערות לעצמי, ואני גם משרבט בדף. קורה גם שארשום לעצמי קטעי מחשבות שאינם קשורים להרצאה. מה לעשות, והמחשבות רצות, ולא תמיד מתמקדות בנושא המוצהר של ההרצאה.

הרהורים אלה עולים בעקבות קריאת מאמרון בבלוג של בריאן קלי. קלי עצמו מהרהר על מאמרון של מרטין וולר, שבצורה אופיינית מאד לבלוגוספירה מתייחס למאמרון של דוג קלאו בו הוא מדווח על תגובות של כעס להן הוא זכה כאשר הוא הקליד לתוך הנייד שלו בעת הרצאה של וולר. (אני די בטוח שקלי, וולר וקלאו מכירים זה את זה, ואפילו עובדים יחד.) קלאו מדווח שמספר אנשים בקהל פנו אליו והתלוננו – גם שההקלדה שלו הפריעה להם, וגם שהתנהגותו פשוט לא היתה נימוסית. במאמרון שלו הוא מתנצל על ההפרעה, אבל הוא מוסיף:

וולר מחזק את הדעה של קאלו. הוא כותב:

קלי מנצל את ההזדמנות הזאת לדווח על סקר שנערך לפני מספר שנים שבדק תגובות לשימוש בניידים אצל משתתפים בכנסים. הרושם הכללי הוא שאנשים נעשים סובלניים מאד כלפי השימוש הזה, אם כי התגובות לקלאו אינן בהכרח מחזקות את זה. קלי מוסיף:

אני מודה שכמרצה אינני מוצא פגם בכך שהקהל שלי מקליד במחשב או גולש בווב. בעבר נהגתי לעודד אנשים לרשום את הסיכומים שלהם בתמלילן במקום על דף, וכאשר אני בקהל ומוצא את עצמי עם גישה לווב (או ליד מישהו עם נייד) אני מחפש מידע על נושא ההרצאה ובדרך הזאת ללא ספק מעשיר את הלמידה שלי מההרצאה. אני בהחלט יכול לתאר לעצמי מצב שבו דברי אינם מעניינים את המאזינים שלי, ואין זה מעליב אותי אם מישהו ינצל את המחשב שלידו להעסיק את עצמו. (עם זאת, אני חייב להודות שבהרצאה לפני זמן קצר די נדהמתי כאשר התרשמתי שכמה “מאזינים” היו כל כך עסוקים מול המחשבים, עוד לפני שהתחלתי לדבר, שהם בכלל לא שמעו אפילו את התחלת ההרצאה. למען האמת, אינני יודע כיצד הם יכלו לקבוע אם ההרצאה שלי היתה מעניינת או לא. מעניין שבסיום אותה הרצאה מאזינה אחרת פנתה אלי ושאלה אותי על אחד האתרים שהזכרתי – תוך כדי האזנה היא העלתה את אותו האתר ולא הבינה מה לעשות שם, ולכן ביקשה עוד מידע ממני.)

אז אם יש קוראים שייצא להם לשמוע אותי מרצה – דעו שלא יפריע לי אם תשתמשו בניידים שלכם באותו הזמן. דווקא די יחמיא לי אם, כשאתם מאזינים, אתם גם מכינים מאמרונים לבלוגים שלכם על אותה הרצאה. אשמח לקרוא.

השבוע סטודנט באוניברסיטה בטורונטו שבקנדה זכה לפרסום די רב בעקבות האיום של ועדת המשמעת של האוניברסיטה בה הוא לומד להרחיק אותו מהלימודים. ומה גרם לאיום הזה? לא אחר מאשר קבוצה לעבודה על שיעורי בית שהוא הקים במסגרת של Facebook.

הסטודנט למד בקורס לכימיה, ולטענתו, הקבוצה שהוא יצר פעלה באותה דרך שקבוצות לימוד מסורתיות יותר פועלות כבר שנים רבות – התלמידים נפגשים ומשוחחים על התשובות לשיעורי הבית, ועל ידי כך, לומדים זה מזה. אבל האוניברסיטה טוענת שבעצם, אותו סטודנט סייע ל-146 סטודנטים שהצטרפו לקבוצה לרמות. היא טוענת שבעקבות הפעילות של הקבוצה הסטודנטים לא הגישו את הפתרונות האישיים שלהם לתרגילים שהיו בשיעורי הבית. לפי אחד מהמאמרים הרבים שהתפרסמו על הפרשה, הטענה המרכזית של האוניברסיטה היא שההגדרה הפומבית של הקבוצה ב-Facebook:

בניגוד לטענה הזאת, סטודנטית אחת שראוינה הסבירה שמדובר בתרגילים שמרכיבים בסך הכל 10% מהציון הסופי של הקורס. לפי דבריה, לא מדובר במשהו יוצא דופן:

איימי ג’וסל, בלוגרית שכותבת על השפעת השיווק על בני נוער, שואלת שאלה מאד מתבקשת:

היא מוסיפה:

אולי הדבר המוזר ביותר בכל הפרשה הזאת הוא המידה שבה הגישה של האוניברסיטה הזאת שונה מהגישה של אוניברסיטאות רבות אחרות. קיימות דוגמאות רבות של אוניברסיטאות המעודדות את הלימוד המשותף באמצעות התקשוב. אפשר אפילו לקבל את הרושם שמוסדות רבים ממש הפנימו שצריכים לאמץ כלים טכנולוגיים בכל שלבי הלימוד – גם הפורמאליים וגם הבלתי-פורמאליים. אבל כפי שאפשר להתרשם מהפרשה הזאת, יש, כנראה, גם מוסדות רבים שעדיין חשים מאוימים על ידי התקשוב, שאחרי כל נסיון להשתמש בתקשוב בסביבה הלימודית רואים רק רמאות.

בעוד מספר ימים וועדת המשמעת של האוניברסיטה אמורה לפרסם את החלטתה בעניין הסטודנט הזה. אישית, למרות שאני בדרך כלל מנסה להמנע מלנבא את העתיד, אני משוכנע שבסופו של דבר הסטודנט יזוכה. יכול להיות שהאוניברסיטה הזאת עדיין לא מבינה עד כמה התקשוב נעשה לחלק אינטגראלי מהחיים של הסטודנטים, אבל קשה להאמין שהיא באמת רואה אותו כאויב.

יכול להיות שכבר אין טעם לדון בנושא של זכויות יוצרים. אפילו אם, כפי שרבים טוענים, המציאות האינטרנטית מחייבת שהחוק ישתנה, נכון להיום, יש חוק, וכאשר יש ויכוח בין חוק ודעה, די ברור שהחוק גובר. אין זה אומר שאין מחלוקת. בוודאי שיש. אבל לא נראה שבעתיד הקרוב מישהו בצד אחד ישכנע מישהו בצד האחר, ולכן קשה לראות בנושא הזה נושא שמצדיק התייחסות. ובכל זאת, מידי פעם מתפרסם משהו בנושא שממש מבקש “כתוב עלי משהו”. כך היה השבוע.

אנדי קרווין, בבלוג שלו learning.now שמתפרסם במסגרת האתר של רשות השידור הציבורית האמריקאית (PBS) מיידע אותנו שלאחרונה חברת מיקרוסופט פירסמה מספר חומרים חדשים בנושא זכויות יוצרים. מדובר בסקר חדש שראיין 500 תלמידים בכיתות ז’ ועד י’, באתר המאפשר לתלמידים לעסוק ב-remixing, ובדפי הסבר על זכויות יוצרים.

קשה להגיד שיש חדש בסקר. קצת פחות מחצי מהתלמידים שהשיבו לסקר (48%) היו בדעה שמי שעוסק בהורדות בלתי-חוקיות מהאינטרנט ראוי לעונש. מול זה, 90% היו בדעה שמי שגונב אופניים ראוי לעונש. כמעט חצי מהנשאלים ציינו שהם אינם מכירים את הכללים בנוגע לזכויות יוצרים והורדות מהאינטרנט, ואילו 11% ציינו שהם מכירים את הכללים האלה “היטב”. הכרות עם הכללים כנראה משפיעה מאד על היחס לענישה. לפי ההודעה לעיתונות מטעם מיקרוספוט:

הנתונים האלה אמנם מעניינים, אבל אפשר להגיד שהם אינם מפתיעים. לאור הנתונים האלה, אפשר להבין שלמיקרוסופט אינטרס שבני נוער, קבוצת הגיל הפעילה ביותר בהורדת חומרים מהאינטרנט, יכירו את הכללים. אבל קשה להגיד שהם מבהירים את הכללים האלה בדפי ההסבר. שם, בהסבר על “שימוש הוגן”, למשל, אנחנו קוראים:

עם כל הכבוד, כללי השימוש ההוגן אינם עד כדי כך מסובכים. תלמידים יכולים לצטט, הם יכולים להשתמש בחלקים של מאמר או ספר בעבודה שהם מכינים. (בעצם, בדרך כלל אפילו צריכים לעשות זאת.) הנחייה של להתייעץ עם עורך דין במקרה של ספק איננה הנחייה שמבהירה משהו, אלא הנחייה שבאה על מנת להפחיד, שבעצם אומרת “לא כדאי לנסות”. כנראה שיש כאן אותה גברת, ולמען האמת, אפילו האדרת לא כל כך שונה.

מהבלוג של איאן מקינטוש האזנתי להרצאה של ג’נביאב בל, אנתרופולוגית שעובדת באינטל, בנושא של שקרים וסודות. בל הרצתה בכנס Lift שהתרחש החודש בשוויץ. היות ו-Lift עוסק בנושאים טכנולוגיים היה הגיוני לכתוב שההרצאה של בל עסקה בשקרים וסודות בסביבה הדיגיטלית, ואכן כך היא עשתה. אבל במשך חלק גדול מ-25 הדקות של ההרצאה בל בחנה את המקום של שקרים, ושל סודות, בחברה האנושית בכללותה, ורק לקראת הסוף היא קישרה את הדברים לסביבה הדיגיטלית. אני מודה שבדרך כלל קשה לי מאד להאזין להרצאות דרך המחשב. במקום לשבת ולהתקדם בקצב של המרצה, אני מעדיף לקרוא את הדברים בקצב שלי. הפעם, היה פשוט מרתק.

בל סקרה את היחס לסודות ולשקרים במספר תרבויות. היא ציינה שלמרות שהשקר נחשב לדבר רע, הוא איננו תמיד פסול. לא פעם, למשל, השקר “הקטן” נחשב כאמצעי מקובל על מנת לשמור על שלום בית. היא הדגישה שיש חוקרים שרואים בשקרים סוג של משחק שבאמצעותו אנחנו מכירים את הכללים של החברה ומעצבים לעצמנו את הדימוי העצמי שלנו. היא הדגישה שחשוב לבחון את הנושא הזה היום מפני ש:

השינוי הטכנולוגי המואץ הזה יוצר מצב שבו:

והמתח הזה מחריף עוד יותר מפני שאנחנו מוצאים את עצמנו מול:

במקרה (או, כמובן, אולי לא במקרה) השבוע נתקלתי במאמר בשבועון New York על שקרים אצל ילדים – “Learning to Lie“. המאמר סוקר מספר מחקרים חדשים שבודקים באיזה גיל ילדים מתחילים לשקר, כמה הם משקרים, ועוד. מתברר, אם לא ידענו את זה קודם, ששקרים (לא באינטרנט, אלא פנים מול פנים, בחיי יום-יום) הם חלק בלתי-נפרד מהחיים שלנו.

אז מה? בכלל לא ברור שהמציאות האינטרנטית של היום מחייבת אצלנו התייחסות חדשה, או שונה, לסודות ושקרים. יכול להיות שמדובר בלא יותר מנושא ישן בלבוש טכנולוגי חדש. כמו-כן, אפילו אם אותם מחקרים שעליהם המאמר בשבועון New York מדווח לא היו מוכרים לנו, בוודאי כן ידענו היטב שהשקר הוא חלק חשוב ואינטגראלי מהרקמה העדינה המכונה החברה האנושית. ובכל זאת, כאשר מאזינים להרצאה וקוראים את המאמר בסמוך ליום הלאומי לאינטרנט בטוח, קשה לא לקשר בין השניים. הרי המסר המרכזי של היום הלאומי הוא שהאינטרנט מעמיד אותנו מול מציאות חדשה, שונה מזו שהכרנו עד היום. נדרשת מאיתנו משנה זהירות בבואנו לפלס דרך במרחב הבלתי-מוכר והמאיים הזה. ההרצאה והמאמר מעוררים בנו שאלות חשובות בנוגע להתנהגות האישית והציבורית שלנו בתוך המרחב האינטרנטי – שאלות על כיצד אנחנו מציגים את עצמנו, ועל הציפיות שלנו מהאנשים שאנחנו פוגשים בו. אין ספק שמדובר בשאלות מאתגרות, ולא פעם מבלבלות. אך עם זאת, ההרצאה והמאמר מזכירים לנו שמה שיש מתחת לשמש האינטרנטית איננו כל כך חדש.

אתמול הגעתי למרכז למו”פ של אורט ליום העיון “‘חיים בסרט’ ו’אוכלים סרטים'” במסגרת שבוע המודעות לאינטרנט בטוח. בסיום היום, מארגנת הכנס, טל בר-מעוז, ומנהל פיתוח טכנולוגיות אינטרנט של המו”פ, שרון גרינברג, הדגישו שהמסר שלהם הוא קודם כל שהאינטרנט הוא דבר חיובי. אני מסכים. עם זאת, נדמה לי שממה שהתרחש במהלך יום העיון היה קשה להסיק שזה אכן היה המסר.

במהלך יום העיון צפינו במספר סרטים שתלמידי בתי ספר העלו לאתרים כמו YouTube ו-Flix, וכצפוי, הזדעזענו. בסרטים רואים התנהגות של תלמידים שהמילה “בלתי-הולמת” בקושי מתקרבת לתיאור מתאים. מדובר בהתנהגות דוחה, חסרת מעצורים, וגם מוחצן. לא פעם, המצלמה והידיעה שסרט מופץ בציבור, יכולות לרסן התנהגויות בלתי-מקובלות. במקרה של הסרטים האלה, נדמה לי שקרה ההפך – הן עודדו אותן. מהבחינה הזאת, אפשר לטעון שהאינטרנט מילא תפקיד חשוב, ושלילי, בפומביות של התופעות האלו.

אך עם זאת, קשה לא להרגיש שיש כאן מקרה של “להאשים את השליח”. אפילו אם האינטרנט מעודד התנהגות מוחצנת כמו זאת שרואים בסרטים, קשה לטעון שהוא גורם להתנהגות הזאת. נמסר לנו שאחד מהסרטים שראינו ינק השראה מסרט אמריקאי של החודשים האחרונים, American Pie 6. ממה שהצלחתי לדלות, מדובר בסרט כל כך גרוע שאפילו רוב המבקרים אינם מוכנים לסקור אותו. קהל היעד שלו הוא, כנראה, תיכוניסטים. (אני מבקש סליחה מראש. בוודאי אין כאן שום כוונה להכפיש את שמה של אוכלוסייה שלמה.) אבל אם, בהשראת סרט הוליוודי גרוע, קבוצה של תיכוניסטים “מפיקים” סרט משפיל על המורה שלהם, או על המתרחש בכיתה, האם האינטרנט אשם?

רבות נכתב על כך שלאינטרנט זכרון ארוך, ושאנחנו – מבוגרים ובני נוער כאחד – עדיין לא הסתגלנו למציאות הזאת. במציאות הזאת, איננו ערים לכך שמעשה קונדס שאנחנו מעלים לאתר כלשהו היום עשוי להזיק לנו בעתיד – כאשר נחפש עבודה, למשל. אנחנו נמצאים בתקופה של טשטוש הגבולות בין האישי והציבורי, ואני מניח שהקלות שבה תלמידים מעלים חומרים מבישים לאתרי סרטים איננה נובעת מאמות מידה מוסריות ירודות בלבד, אלא מתוך הבלבול שמלווה את הטשטוש הזה. אם אנשים מבוגרים מהתלמידים האלה אינם מתביישים מהדרך שבה הם מציגים את עצמם בתוכניות של “Reality TV”, על מה יש להם להתבייש?

יכול להיות שהטשטוש הזה איננו גורם משמעותי בהתנהגות שרואים בסרטים האלה. אבל אפילו אם לא, מוזר היה בעיני שבכלל לא היתה התייחסות לנושא הזה ביום העיון. התבקשנו להביע זעזוע, ואת זה כמובן עשינו. אפילו התרעמנו. אבל מעבר לזה, לא חשתי שהיה נסיון למקם את הנושא בראייה תרבותית רחבה יותר, או להבין את המציאות כך שנוכל לפעול לשנות אותה. וחבל.

אתמול אריאלה הפנתה אותי לבלוג נחמד המנסה למסור מידע שימושי לסטודנטים באוניברסיטאות (כנראה לרוב באנגליה). בבלוג מופיעות עצות מגוונות שמטרן היא לעזור לסטודנטים חדשים להתאקלם בסביבה החדשה של ההשכלה הגבוהה. בין העצות אפשר למצוא עצות טובות, אך בנאליות למדי, כמו למשל “Just be nice“, אבל יש גם עצות שיש בהן הגיון רב, שאולי אינן נשמעות מספיק. תחת הכותרת “Read something else” למשל, מסבירים:

One of the things that can help you balance your intellectual life is to read outside your subject area. And you’d be surprised at how much of a difference that deviation from the norm can make to your own studies.

אריאלה, שיודעת מהם הנושאים שמעסיקים אותי, כיוונה אותי למאמרון קצר בנושא העתקות. אין בו משהו יוצא דופן, או שונה ממה שבדרך כלל נכתב על הנושא. מספרים שעבודה שבה אנחנו משנים מילה פה ושם, או מזכירים את המקור, עדיין יכולה להחשב כהעתקה. וכמובן מדגישים שההעתקה היא דרך בטוחה להיזרק מהלימודים. כותבים גם שההעתקה פשוט איננה כדאית מפני שמה שמעתיקים אינה עונה על השאלה שעליה התבקשנו לענות בעבודה שאנחנו מכינים:

The people who set your assignments are at least smart enough to ask specific questions about the specific things that you were told about in class or directed to read about. You will never, at university, get an assignment to simply ‘write about volcanos’. Your task will always be specific enough so that you will have to engage with the material, reflect on what you’ve learned and say some interesting things about it.

מדובר בנקודה חשובה מאד. רק לעתים רחוקות מאד מתמזל מזלנו, ואנחנו מוצאים מקור שממנו נוכל להעתיק ולהגיש משהו שבאמת עוסק, באופן מספיק ישיר, בנושא שעליו עלינו להגיש עבודה. אני נוטה להסכים שברמה של האוניברסיטה המטלות שסטודנטים אמורים לקבל אינן מהסוג של “כתוב משהו כללי על …”, אבל לצערי גם ברמה האוניברסיטאית זה בהחלט יכול לקרות. אבל הבעיה מתחילה הרבה לפני-כן, עוד בבית הספר. אותם סטודנטים שלומדים היום באוניברסיטה היו פעם תלמידי בית ספר, ושם רוב רובן של המטלות שהם קיבלו היו מהסוג שבו קל למדי להגיש עבודה מועתקת, עבודה שאינה דורשת שום התייחסות אישית. וכאשר אותם תלמידים נעשים לסטודנטים באוניברסיטה הם בקושי יודעים להכין “עבודות” שאינן העתקות.

ווסלי פריאר, גם כתגובה למאמרון הזה, וגם בבלוג שלו, מתייחס לנושא. הוא שואל מה ניתן לעשות על מנת לשכנע סטודנטים שההעתקה אינה אתית, ומודה שאין לו תשובה לשאלה הזאת. הוא מהרהר שאולי אפשר לפתח את התחושה הזאת אם תלמידים יקראו את העבודות של עמיתיהם:

I think we need moderated social networks in schools where students have opportunities to make mistakes and learn from them

המאמרון הזה על נושא ההעתקה הזכיר לי מאמרון של קתי דייווידסון, מלפני כעשרה ימים, שהופיע בבלוג שלה ב-HASTAC. דיווידסון איננה צריכה לחשוש שהיא עשוייה לקבל ציון כושל בגלל העתקה – יש לה שני דוקטורטים של כבוד, בנוסף לדוקטורט ה-“רגיל” שלה. אולי בגלל זה היא מתייחסת לנושא מזווית די שונה. באופן כללי, המאמרון שלה עוסק בנושא של כתיבה לבלוג, ובמסגרת הזאת היא שואלת:

I want to reverse the ethics: why in the world would someone like me want to be giving away all her own ideas for free?

בין התשובות שהיא מציעה, אנחנו קוראים:

what I have learned is that ideas themselves are rarely original. We all borrow and all think up the same thing at once. It is shaping, fashioning, implementing, developing, and communicating ideas that is the point. That’s why I blog every day. It helps me fashion and also helps me create a community whose ideas nourish my thinking.

הרוב הגדול, אולי הרוב המכריע, של הכתיבה של תלמידים היא כתיבה של “עבודות” שמוגשות למורים. כאשר התלמידים האלה מגיעים לאוניברסיטה, הם כבר “למדו” שהכתיבה היא משהו שעושים על מנת להגיש עבודה, על מנת לקבל ציון. רק לעתים רחוקות תלמידים כותבים כדי להבהיר רעיונות לעצמם ולעמיתיהם, כדי לחשוב בקול רם. כאשר הכתיבה איננה משרתת צורך אישי, פנימי, קל מאד להעתיק – כמעט אפשר להבין למה עושים זאת. אינני טוען שבלוגים הם הפתרון לכל תחלואי הכתיבה הבית ספרית, אבל יתכן מאד שתלמידים שלומדים לכתוב באופן תדיר לבלוגים ילמדו גם לחשוב לתוך הדף, יבינו טוב יותר לשם מה אנחנו כותבים, ויתגברו על ה-“צורך” להעתיק.

ושאלה קטנה לסיום: אם אני כותב את אותו הדבר שוב ושוב כאן, האם מדובר בהעתקה עצמית?

ראובן וורבר, במאמרון שהוא כתב באדורשת, פתח דיון חשוב סביב הגישה של בני נוער שגדלים לתוך המציאות הדיגיטלית של היום כלפי זכויות יוצרים. (אני שמח לציין שתוך כדי כתיבת המאמרון הזה החבר ה-100 הצטרף לאדורשת. בנוסף למספר המשמח הזה, היא גם זכתה לפעילות די רבה, ומבורכת, בימים האחרונים.) ראובן מצטט מאמר של דייוויד פוג שכותב על טכנולוגיה בניו יורק טיימס. פוג מדווח על פגישות שלו עם סטודנטים, ועל הרושם שהוא מקבל ששמירה על זכויות פשוט אינה מעסיקה אותם בכלל. אני מקווה שדיון על הנושא הזה יתפתח כתגובה למאמרון של ראובן (התייחסתי שם, ולכן לא אעשה זאת שוב כאן).

אבל כפי שאפשר היה לצפות, מספר בלוגרים חינוכיים מתייחסים למאמר של פוג, ותוך כדי ההתייחסות הזאת קרה דבר די מרתק. קודם כל, מצאתי את התייחסותו של סטיבן דאונס לנושא בבלוג האישי שלו. דאונס מעלה מספר נקודות שמנסות להראות ששאלות של שיתוף משתנות בעולם הדיגיטלי, והוא שואל כיצד קרה שהתנהגויות שפעם נחשבו מקובלות פתאום הפכו לאסורות:

ההתייחסות של דאונס היא בעקבות מאמרון שהוא קרא בבלוג של דוג ג’ונסון. ובסגנון אינטרנטי די הגיוני, ג’ונסון הרהר על הנושא בעקבות מאמרון של איאן ג’וקס בבלוג שלו. אבל ג’ונסון “מצטט” את ג’וקס, ואילו ג’וקס מצטט את דייוויד פוג, אבל איננו מציין היכן הכתיבה שלו עצמו מסתיימת ושל פוג מתחילה. כך יוצא שבמאמרון של ג’ונסון הציטטות מג’וקס הן בעצם המילים של פוג.

מבלבל? אכן כך. כאשר אני קראתי את ההתייחסות של סטיבן דאונס היה נדמה לי שהוא מתייחס למאמר של פוג שעליו כתב גם ראובן, אבל הוא מקשר רק לג’ונסון. ובבלוג של ג’ונסון, לא מזכירים את פוג. טום הופמן נכנס לתמונה ובמילים די חריפות מנסה לסדר את העניינים. הוא מסביר שג’וקס איננו מצטט את פוג בצורה שאפשר להבין היכן פוג נגמר וג’וקס מתחיל. בתגובות למאמרון שלו הוא מוסיף:

עלי להסכים. שמירה על זכויות איננה רק “אל תעתיק”, אלא גם “בשם אומרו”, ואם בלוגרים רוצים לבקר את התפיסה הערכית של בני נוער, רצוי שהם יבדקו גם את עצמם. סביר להניח שלא מדובר ב-“העתקה” אלא ברשלנות, אבל דווקא כאן הרשלנות מאד מזיקה. (אגב, ג’ונסון הוסיף הערה בראש המאמרון שלו בו הוא מציין שכאשר הוא כתב את המאמרון, הוא לא ידע שג’וקס מצטט את פוג.)