ומה גורם (הפעם) להרהורים האלה? בתחילת החודש, באחד הבלוגים שלו, מייק קאולפילד פרסם מאמרון שבמרכזו סרטון בן חמש דקות משנות ה-50 שבו ב’ פ’. סקינר, אבי הביהייביוריזם, מתאר את מכונות ההוראה שלו. קאולפילד מצהיר שהוא מזדהה הרבה יותר עם הקונסטרוקטיביזם מאשר עם הביהייביוריזם, אבל הוא מזהה בדברי סקינר דברים שרבים מהמחדשים באמצעות התקשוב מנסים לעשות היום:
In that five minute video Skinner tackles concepts of self-paced learning, the importance of quick feedback, the basics of gamification, aspects of proximal development, and mastery learning. He understands that it is not the *machine* that teaches, but the person that writes the teaching program. And he is better informed than almost the entire current educational press pool in that he states clearly that a “teaching machine” is really just a new kind of textbook. It’s what a textbook looks like in an age where we write programs instead of paragraphs.
קאולפילד מדגיש שדברים שהיום נחשבים חידושים חינוכיים-תקשוביים אינם שונים באופן משמעותי מדברים שסקינר אמר לפני שישים שנה. אינני מתכוון כאן לתקוף, או להגן, על סקינר (דווקא נדמה לי שעולם החינוך עדיין יכול ללמוד הרבה ממנו). אבל ללא קשר לבעד או נגד סקינר, מפליא בעיני שדברים שהיום נמצאים בחזית ה-“חידוש” החינוכי מוצאים ביטוי בדבריו ובגישתו. וחשוב להוסיף שלא אופתע אם רבים מאלה שמקדמים את השיטות האלו היום (ומשקיעים בהם כסף רב) ירגישו מאד לא נוח להודות שלגישות שלהם שורשים בסקינר.
גם אם אפשר ללמוד מסקינר, נדמה לי שאי-אפשר להתחמק משאלות קשות. האם יישום דרכי הוראה סקינריות באמצעות גיוס טכנולוגיות חדישות הוא באמת הניצול הנכון והרצוי של הכלים התקשוביים הנהדרים שעומדים לרשותנו? האם אנחנו באמת רוצים לבנות מכונות הוראה כמו אלה של סקינר, רק משוכללות ומוצלחות יותר? התשובה שלי לשאלות האלו ברורה, אבל אני חושש שהתשובה שלי שונה מזאת של רבים ממובילי המערכת, ושל בעלי ההון שמשקיעים היום בחינוך.