קטגוריה: בלוגים

פגישה עם קונרד גלוגאוסקי

לא קל, ואולי אפילו לא הגיוני, לעקוב אחר עשרות, ואפילו מאות, ההודעות שמגיעות אליך דרך קורא ה-RSS שלך בזמן שאתה אמור להיות בחופשה. ועם היד על הלב, אני מודע היטב לעובדה ששום דבר לא יקרה אם במשך תקופה מסויימת אינני קורא את הדברים שמתפרסמים. אם כך, למה אני משתדל לגנוב קצת זמן מהבילוי עם המשפחה על מנת להתעדכן בבלוגים שאני קורא? נדמה לי שהסיבה המרכזית היא שזה מאפשר לי תחושה של יציבות בתקופה הארוכה שבה אני נמצא מחוץ לבית.

ללא קשר למה שגרם לי להציץ, אני בר מזל שמצאתי קצת זמן לבדוק את קורא ה-RSS, מפני שבדרך הזאת מצאתי מאמרון חדש בבלוג של קונרד גלוגאוסקי. תמיד מעניין לקרוא את דבריו של גלוגאוסקי – מורה למיומנויות לשון בחטיבת ביניים באיזור טורונטו, ודוקטורנט באוניברסיטה של טורונטו. גלוגאוסקי מצליח לשלב דיווח על ההתנסות שלו בכיתה עם הגות חינוכית הנתמכת בהוגים חינוכיים היסטוריים. אפשר לחוש זאת מהשם הנהדר של הבלוג שלו – blog of proximal development.

לפני מספר ימים גלוגאוסקי כתב על הרצון של תלמידיו השנה להוסיף עיצובים אישיים לבלוגים שלהם. מצד אחד, הוא חש שמדובר בקישוט בלבד, ולא בכתיבה בעלת “תוכן” שהיתה מוסיפה אופי אישי לאותם בלוגים. אך בכל זאת, הוא גילה שהעיצוב הזה מהווה פן חשוב בהפיכת הבלוג לסביבה אישית:

Blogging is about personal expression. The ability to personalize one’s space is something that needs to be an integral part of every community. I believe that it is an important building block that can help us build communities with our students. If a blogging community focuses primarily on creation then why not start by creating one’s space, one’s atelier where the process of creation will take place?

לקראת סיום השנת הלימודים האחרונה מספר כיתות בארץ התחילו להשתמש בתשתית של מש”ל בפיתוחו של אלישע בביוף. התשתית הזאת מאפשרת ניהול של בלוגים כיתתיים עם יכולות מעקב טובות ורצויות (וגם על אלה גלוגאוסקי כותב במאמרון שלו). נכון להיום, התשתית המבטיחה הזאת עדיין לא מאפשרת עיצוב אישי מהסוג שתלמידיו של גלוגאוסקי רצו. יש לקוות שבקרוב, בעקבות העידוד של מורים שמשתמשים במש”ל, וגם כתוצאה של קריאת מאמרונים כמו אלה של גלוגאוסקי, הוא ימשיך להתפתח.

מאמרון כמו זה של גלוגאוסקי הוא מסוג הדברים שעליהם גם בימים רגילים הייתי מדווח. אבל בזמן חופשה בקנדה, זה מתבקש עוד יותר, משום שביום שלישי זכיתי להפגש אותו. שנינו מתכתבים כבר מספר שבועות בתקווה למצוא הזדמנות להפגש, ולשמחתי הצלחנו. על כוס קפה דיברנו בערך שעה וחצי, כאשר היה ברור לשנינו שיכולנו להמשיך עוד זמן רב.


גלוגאוסקי בן 33. משום מה, תיארתי לעצמי בחור קטן בהרבה ממה שפגשתי. באופן די מיידי התחלנו לדבר … על כמעט כל דבר. כתבתי בעבר שהחלק המעניין ביותר בכנסים הוא הפסקות הקפה, והנה, גלוגאוסקי מספר לי שלדעתו בזמן כנסים המסדרונות הם המקום הכדאי ביותר להיות. שנינו ציינו שהבלוגים המעניינים ביותר אינם אלה של ידועי השם, אלא של המורים בשטח שמשתמשים בבלוגים שלהם כדי להרהר “בקול” על העבודה שלהם בשטח.

הסכמנו גם שלמרות כל הקסם והיופי שבכלי Web 2.0, אין זה מספיק רק לפרוס אותם לפני תלמידים (או לפני מורים) ולצפות שהם יוכלו לרוץ איתם, או להפיק מהם תועלת. הכלים האלה מתאימים מאד לאנשים בעלי מוטיבציה לימודית עצמית חזקה, וכאשר אין מוטיבציה כזאת לא יוצא הרבה מהשימוש בהם. לכן, האתגר האמיתי איננו ללמד איך להשתמש בכלים האלה, אלא לעורר את הרצון ללמוד, ואז לשלב את הכלים כמרכיב חשוב בסביבה הלימודית.

במשך הפגישה שלנו היתה לי התחושה שאני משוחח עם ידיד ותיק, ונדמה לי שהוא חש משהו דומה. (אני הרי קורא את הבלוג שלו, אבל אין הוא יכול לקרוא את שלי.) אחרי שהוא יסיים את הדוקטורט שלו (בעתיד הלא כל כך רחוק) גלוגאוסקי ישמח למצוא מקום עבודה באקדמיה, אבל הוא לא רוצה להתנתק מהעבודה בשטח. אם הוא ימצא דרך לשלב את השניים, אני בטוח ששתי הסביבות האלו ירוויחו.

לא רק דרך המילים

כאשר אני בודק במורפיקס, אני לומד שהתרגום של המילה scrapbook הוא “אלבום הדבקות”. נדמה לי שהתרגום הזה די סביר, אבל בכל זאת לא מספק. ה-scrapbook מתאפיין לא רק בכך שמדביקים לתוכו דברים, אלא בכך שהוא יכול להכיל כל מיני דברים שונים. בלוגים אינם חייבים להיות מילוליים. אפשר לשלב בהם תמונות וסרטים וקולות, ולפעמים אני, בעל הנטייה המילולית החזקה, נוטה לשכוח את זה.

כאשר ביקרנו, לפני מספר ימים, באי הנסיך אדוורד (PEI), ושם באתר המודקש ל-“אסופית” של לוסי מאד מונגטמרי, חשתי עד כמה כדאי ורצוי להרחיב את האמצעים השונים בהם אנחנו מבטאים את החשיבה הפרטית/ציבורית שלנו בבלוגים. אינני מעריץ נלהב של אן שירלי. ספק אם קראתי יותר מהספר הראשון בסידרה. מה גם, אתר התיירות שנבנה במקום בו הסיפורים מתרחשים איננו כל כך מעניין. אבל בתוך המוזיאון הקטן באתר אפשר לעיין בכמה דפים מתוך ה-scrapbook של מונגטמרי. צילמתי שניים מהם:


כאשר עיינתי בדפים האלה נזכרתי בהמלצה שקראתי בבלוג של סוזן צעירי. בין ההמלצות באותו מאמרון היא כותבת על scrapblog – כלי המאפשר לנו, ואולי במיוחד לילדים, ללקט ולדווח על מגוון הגירויים שבהם הם נתקלים.

יש סיכוי שבין הילדים שיאספו לעצמם פריטים מעולמם וישמרו אותם בדרך הדיגיטלית הזאת עוד יצמח סופר כמו לוסי מונגומרטי. ואפילו אם לא, זאת דרך נהדרת להכיר את העולם סביבם.

טיפת עדנה מרחוק

הנה, אני יושב קנדה הרחוקה, ומידי פעם, בין בילוי לבילוי, אני זוכה לקצת שגרה – הפעם, למשל, כאשר הילדים יוצאים לדוג עם סבא. וכך יוצא שאני יכול לשבת ולקרוא טיפה. ואז, כאשר אני בודק דואר, אני מוצא מכתב שמוסר לי על כתבה ב-YNET על בלוגים בחינוך בארץ.

במאמר יש דיווח על פרויקט בבית ספר אחד. אני יודע שקיימים פרויקטים נוספים, ואני מקווה שגם הם יזכו לפרסום, אבל אינני יכול להתלונן שדווקא הפרויקט של אריאלה לונבורג ותלמידיה הוא זה שעליו כותבים – הרי אני המלצתי עליו. בערך שעה לפני הנסיעה לנתב”ג, לקראת ההמראה לקנדה, בבדיקת הדואר האחרונה מהבית, מצאתי מכתב שהסביר שמכינים כתבה על בלוגים בחינוך, ושנתקלו בבלוג שלי וחשבו שבוודאי אוכל לעוזר.

למזל של כולנו, לא יכולתי להתראיין, אלא רק להמליץ שיפנו לאריאלה, וגם לאלישע בביוף. לו היו מדברים איתי, במקום כתבה על המתרחש בשטח, היתה יוצאת כתבה מלאה בהתפלספויות מיותרות.

כידוע, אני פחות מתעניין בבלוג בחינוך ככלי לעידוד הכתיבה, ויותר ככלי לרפלקציה אישית/קבוצתית על תהליך הלמידה. אבל אין זה אומר שאין שימושים חיוביים אחרים, והפרויקט של אריאלה הוא ללא ספק אחד מאלה. קראתי לא מעטים מהסיפורים של התלמידים, וגם את התגובות שהם כותבים זה לזה. בהחלט מקבלים את הרושם שהבלוג ממלא תפקיד חשוב בעידוד הכתיבה, ביצירת הרצון של התלמידים לכתוב, ואפילו בהשבחת הכתיבה שלהם.

נדמה לי שהתשתית של מש”ל (מה שרציתי להגיד) גם ממלאת תפקיד חשוב בהצלחת הפרויקט. נכון, הבלוג ביסודו הוא דבר ציבורי, אבל אין זה אומר שהכתיבה של תלמידים צריכה להיות חשופה לכולם, או עם פרסומות לא רצויות מסביב. וזאת גם הסיבה שאינני מפרסם כאן את הכתובת של “קהילת ילדים מספרי סיפורים“, עד אשר אריאלה תאשר זאת. ובכל זאת, יש טעם להוסיף שלדעתי כדאי לה מאד לחשוף את הבלוג האישי שלה, בלוג שבו היא מהרהרת על הפרויקט. מורים רבים יוכלו ללמוד המון מהרפלקציות שלה.

אין סביבו מספיק כתיבה אישית/ציבורית

בגליון החדש של “גולשים בקשר” של האגף לחינוך יסודי מופיע מאמר מעניין העוסק בסוגי כתיבה “חדשים” ומקומם בלמידה ובמערכת החינוך. במאמר “והוא לבדו לומד כאן?” (גירסה של המאמר מופיע גם באתר של הכותב) ג’יי הורוויץ טוען שכלים אינטרנטיים דוגמת בלוגים מחוללים שינוי בהרגלי הכתיבה של תלמידים. הוא טוען שעד היום, למרות היסוד התקשורתי של הכתיבה, תלמידים בבתי ספר עסקו, על פי רוב, בכתיבה לשם הגשת עבודה למורה, או להראות שהם מסוגלים לסכם מידע שנמצא במקור כלשהו. לעומת הכתיבה הזאת, הוא טוען שהיום רווחת כתיבה אחרת, כתיבה שהוא מכנה “כתיבה אישית/ציבורית”. הכוונה היא לכתיבה רפלקטיבית שמתפרסמת במקומות ציבוריים – לרוב בבלוגים. הורוויץ טוען שהכתיבה הזאת יכולה להוות בסיס ללמידה משמעותית – גם ברובד האישי, וגם כחלק מלמידה שיתופית.

יש הרבה שאיתו אפשר להסכים במאמר, אבל קשה לא לחוש שהוא סובל מהעדר סביבה שבה אפשר היה ללבן את הרעיונות שבהם הוא דן לפני הפרסום. הורוויץ אמנם מתייחס לכמה מהרעיונות שמופיעים במאמר גם בבלוג שלו, אבל רק במידה די מוגבלת. הבלוג שלו ניזון בעיקר ממקורות בבלוגוספירה החינוכית באנגלית, ולא מתנהל בו דיון מעמיק. הורוויץ טוען שוב ושוב, גם במאמר, וגם בבלוג שלו, שהוא רואה חיוב רב בליבון ציבורי באמצעות בלוגים. למרבה הצער, לא מורגש שנערך דיון כזה על הרעיונות שבמאמר הזה – לא בבלוג שלו, ולא בבלוגוספירה העברית באופן כללי. אין ספק שהמאמר היה יותר טוב לו דיון כזה היה מתקיים.

החובבן, הרס התרבות, והחינוך

ספרו של אנדו קין, The Cult of the Amateur, שהתפרסם החודש, מעורר, כצפוי, את זעמם של חסידי ה-Web 2.0, המזדרזים לקטול את הספר. (חשוב לציין שיש מבקרים, כמו קליי שירקי, שעל אף הביקורת החריפה שלהם, מוצאים לא מעט שכדאי ללמוד מדבריו של קין.) תמצית הטענה של קין נמצאת בכותרת המשנה של הספר: how today’s internet is killing our culture. בכך קין מצטרף לרשימה לא קצרה של מבקרים שחשים שהאתוס של “כל אחד יכול להיות יוצר” שנמצא ביסוד של תפיסת ה-Web 2.0 מהווה סכנה לתרבות איכותית.

גם אם לא מסכימים עם טענותיו של קין, מסנגרי ה-Web 2.0 בחינוך חייבים להתמודד איתן. מי שרואה בחינוך התהליך שבו הדור הבוגר מעביר תרבות מגובשת לדור הצעיר יזדהה עם קין, ולא יראה טעם בכלים כמו בלוגים וויקיים בידי תלמידים. הרי, כלים אלה לכאורה מאפשרים למי שמשתמש בהם ליצור “ידע” ולהביע דעה אפילו אם אין להם הכישורים (או ההכשרה) לעשות זאת. התוצאה הבלתי נמנעת תהיה הידלדלות התרבות.

טענה זאת, כמובן, לא נולדה עם האינטרנט. אי-שם, בתוך כל תפיסה חינוכית הבנייתית אפשר למצוא גרעין של המעטת מרכזיותה של התרבות הנורמטיבית, או אפילו נסיון לעקוף אותה. אולי בגלל זה, כאשר קוראים את הטענות של קין ותומכיו, אפשר לחוש שהביקורת שלהם איננה מכוונת כלפי האינטרנט בלבד, אלא כלפי כל אותן גישות חינוכיות שמאפשרות לתלמידים לגבש תפיסת עולם משלהם. קין הרי יטען שתלמידים שעדיין לא רכשו ידע תרבותי בסיסי אינם בשלים לגיבוש תפיסה משלהם. עליהם קודם כל להתמלא ביותר ידיעות מוסמכות ומוסכמות.

על אף הנטייה לזלזל בביקורת של קין, נדמה לי שתומכי השימוש בכלי Web 2.0 בחינוך די חשופים לה. התלהבות היתר שאנחנו פוגשים אצל לא מעטים מאלה שבעד השימוש בכלים האלה בחינוך תלושה מכל תהליך לימודי של ממש. מתקבל הרושם שחושבים שמספיק להכניס בלוגים וויקיים לתוך מערכת הלימודים, ופתאום התלמידים שלנו יהפכו ליוצרים מדופלמים. לצד האופטימיות הכוזבת הזאת נמצאת גם דלות רעיונית. לא פעם נדמה שמסגנרי ה-Web 2.0 בחינוך חושבים שכלל לא היו תיאוריות חינוכיות לפני האינטרנט. הם אינם מודעים למידה שבה הם יונקים (או צריכים לינוק) מתפיסות חינוכיות הבנייתיות שקיימות כבר מספר דורות.

אם השימוש בכלי Web 2.0 לא יהיה קשור לתפיסה חינוכית בריאה ומוצקה, מה שתלמידים יוצרים באמצעות הכלים האלה יהיה שטחי וריק מתוכן, והכלים הנהדרים האלה לא ישמשו בסיס ללמידה משמעותית. זאת ועוד. אמירות ריקות מתוכן על ההשפעה המהפכנית של בלוגים וויקיים על החינוך רק יחזקו את הטענות של קין.

לאור זה, מעודד לקרוא את התוצאות של סקר שויל ריצ’רדסון העלה בבלוג שלו השבוע. ריצ’רדסון שאל את קוראיו אם לדעתם קהילת תומכי השימוש בכלי Web 2.0 בחינוך צריכה לקרוא את הספר של קין או לא. לריצ’רדסון קוראים רבים (אני מניח שמדובר בכמה אלפים). רק מעטים ענו לסקר שלו – פחות מחמישים. אבל יותר מחצי מאלה בדעה שאין לדחות את טענות של קין על הסף, אלא שצריכים לקרוא את הספר. פחות מה-20% היו בדעה שאין צורך להתייחס לספר בכלל. כאחד שמוצא מעט מאד שאיתו אני יכול להסכים בספר של קין, אני בכל זאת שמח לראות את התוצאות האלו.

מורים, תלמידים, טכנולוגיה, וסיפור נהדר

די נהוג שמורים שמשתמשים בבלוגים בכיתות שלהם מתקשרים עם כיתות אחרות, שגם בהן יש בלוגים, כדי שהתלמידים (או לעתים קרובות יותר, המורים) יכתבו תגובות. המלאכותיות בתהליך הזה די מאכזבת. הרי התלמידים זוכים לתגובות לא מפני שמישהו חיפש כתיבה מעניינת ונתקל בכתיבה שלהם, אלא מפני שהמורים עשו להם פרסומת. אבל לפעמים בלוגים של תלמידים נקראים מפני שתלמידים אחרים באמת “מגלים” אותם. דוג נון מספר סיפור כזה על הכיתה שלו. זה בפני עצמו עושה את הסיפור למעניין מאד, אבל לדעתי, הוא מרגש מסיבה אחרת.

נון (שמלמד באלסקה) פותח עם דיווח על כך שמורה אחר, מארק אלנס (שמלמד בסיאטל, ושינגטון) כתב בבלוג שלו על כך שבשעת הקריאה השקטה בתחילת היום של כיתתו, התלמידים שלו קראו סיפורים שתלמידיו של נון כתבו. מתברר שהתלמידים של נון רצו לכתוב סיפורים הקשורים לדמויות פוקימון. הדבר לא כל כך נראה לנון, והוא ניסה לעודד אותם לכתוב דברים אחרים. זאת ועוד, מפני שלא היה לו שום קשר לפוקימון, הוא אפילו לא היה יכול לעזור להם באיות השמות שאותם הם רצו לכתוב.

לשם כך, הם הגיעו לדפי הוויקיפדיה על פוקימון. שם הם יכלו לבודק את האיות, ולמצוא קישורים למידע נוסף. היו גם תלמידים שהתחילו להתעניין בערכים אחרים בויקיפדיה, והוא נעשה למקור חשוב לקריאה שלהם. נוצר מצב שבו המורה אולי לא מצא ערך רב בכתיבה שמשכה את התלמידים, אבל בכל זאת היה בזה ערך לא מבוטל. נון מוסיף:

When we got noticed in the local newspaper, I put the Statcounter code on one of the template files to track our visitors. I was amazed to see how many people visited the kids site. Lots more than read this blog, as a rule. And they generally find the site with Google searches for things like the strongest pokemon in sinnoh, or pokemon how to get to outer space. It seems that my fourth-graders created something there’s a demand for, even if I couldn’t appreciate or understand it. What do I know?

ומתברר שבדרך הזאת התלמידים של אלנס מצאו את הבלוגים של התלמידים של נון. הוא כותב שהרגלי הקריאה של התלמידים שלו עוברים שינוי. אלנס, כמו נון, לא כל כך אהב את זה. הוא אפילו לא היה משוכנע שהתלמידים באמת קראו. הוא כותב:

For instance, there was this real excitement over reading about (ahem, looking at the pictures of) different Pokemon characters on Wikipedia. This wonderful discovery came from reading some of the posts from Doug Noon’s fourth grade bloggers. So I watched for a couple of days, finally put my foot down, and said, no more just clicking on this or that to just see pictures of the different characters. Get off Wikipedia, for goodness sake. Kind of like a teacher might not allow somebody to “read” Where’s Waldo? day after day…. Know where those boys eventually wound up? – reading and rereading the posts on Pokemon from Doug’s kids.

אז מה אנחנו לומדים מכל זה? מלבד סיפור נהדר, אינני בטוח. אבל מופיעה בסיפוריהם של שני המורים נקודה מעניינת מאד בנוגע לחינוך – לא תמיד מה שמתכננים הוא הדבר שיוצר את הניצוץ של למידה. לא פעם, אותו ניצוץ מגיע ממקום בלתי-צפוי. לאינטרנט, לבלוגים, ולוויקיפדיה יש מקום בסיפורים האלה. ספק עם היה קורה משהו ללא היכולת להגיע למקורות מעניינים מחוץ לכיתה, או ללא האפשרות למצוא סיפורים שתלמידים אחרים פרסמו. אבל עוד יותר חשוב, אנחנו קוראים כאן על שני מורים שהיו מוכנים ללכת לאן שהתלמידים שלהם רצו להוביל אותם, גם כאשר הדבר לא כל כך נראה לכם, ולעזור להם להפיק מזה למידה משמעותית.

אז מה אם כבר קראנו משהו מאד דומה?

לפני מספר ימים קראתי מאמרון של ג’ף אוטכט ב-Techlearning blog שעורר הרהורים טיפה מוזרים אצלי. כבר קישרתי כמה פעמים בעבר למאמרונים של אוטכט. הוא אמריקאי שמלמד, נכון לשנה הזאת, בשנגהיי שבסין. אוטכט קורא למאמרון שלו Back to Basics והוא כותב:

It is easy to get caught up in all the fanfare about blogs, wikis, social-network sites, podcasts, vodcasts, and the latest Web 2.0 tools. However, let us not forget what it is we are really after.

ומה הם הדברים שאנחנו באמת רוצים להשיג? לשם זה, אוטכט מצטט מדייוויד ג’ייקס, שגם הוא כותב ב-Techlearning blog. לפי ג’ייקס, מה שאנחנו רוצים שהתלמידים שלנו יהיו מסוגלים לעשות הם:

Be able to Connect
Be able to Create
Be able to Communicate
Be able to Collaborate

אני בטוח שאפשר לנסח את הדברים אחרת, אבל גם בניסוח הזה, הדברים די מקובלים עלי. הרי, הוא רוצה שתלמידים יהיו מסוגלים ללמוד. אם כך, מה היה מוזר במאמרון של אוטכט?

מה שמוזר כאן הוא בכלל הצורך לחזור, שוב, על האמיתות האלו. מה שאוטכט כותב איננו שונה ממה שציטטתי יותר מפעם מדברים של טרי פרידמן (שגם הוא כותב ל-TechLearning Blog). ואם כן, יש טעם לשאול למה גם הוא צריך להגיד את הדברים האלה. אם אוטכט היה בלוגר חדש שמפלס לעצמו דרך בתוך הבלוגוספירה החינוכית היה הגיוני שהוא יכתוב דברים שרבים אחרים כבר כתבו. אבל הוא איננו חדש, אלא שם מאד מקובל. הוא וודאי קרא דברים דומים אצל בלוגרים אחרים (ואפילו כתב דברים לא כל כך שונים בעצמו). האם אין כאן פשוט תוספת של מילים מיותרות, בסביבה שהיא כבר כבדה מאד, אם לא כבדה מדי, במילים?

נדמה לי שיש תושבה, ואפילו טובה, לשאלות האלו – תשובה היונקת מהאופי של הכתיבה לבלוג. לעתים קרובות בלוגים משמשים לנו לתיבות תהודה. הם מאפשרים לנו להשמיע את המחשבות שלנו ברבים על מנת לבחון כיצד הם מתקבלים. (וגם כאשר איננו זוכים לתגובות למה שאנחנו כותבים, הפרסום בלבד, ההזדמנות לקרוא את מה שכתבנו במרחב ציבורי, יוצרת עבורנו את התהודה הזאת.) אבל הפרסום הזה איננו רק מבהיר את המחשבות שלנו לציבור. הוא עושה זאת גם לעצמנו.

קשה לחשוב על מחשבה “מקורית” שצמחה מתוך הראש שלנו מבלי שלפחות בחלקו ינקנו אותה מאחרים. אין בכך פסול, ואין בכך בושה. לא פעם, כאשר אנחנו מנסים לבטא את המחשבות האלו בתוך הראש הן עדיין מעורפלות; עדיין לא רכשנו אותן ממש. כאשר אנחנו כותבים אותן הן הופכות להיות חלק מאיתנו. אנחנו מבינים אותן באופן מלא יותר. אין זה תמיד מספיק שאדם שאנחנו מעריכים כתב דברים משכנעים, דברים שאיתם אנחנו מסכימים, או מזדהים. רק כאשר אנחנו כותבים אותם בעצמנו, הם נעשים לשלנו. אוטכט, כמו כל בלוגר רציני, איננו כותב רק לקהל קוראים. הוא כותב להבהיר את המחשבות שלו לעצמו. ולכן, מה שהוא עשה לגיטימי לגמרי, ואפילו הגיוני.

בעיה אמיתית, אבל עדיין לא בוערת אצלנו

בזמן האחרון הופיעו די הרבה מאמרונים מעניינים בבלוג הקבוצתי Techlearning blog. זה לא צריך להפתיע, בהתחשב בעובדה שמספר אנשים חכמים, בעלי נסיון רב, כותבים לבלוג הזה. אבל המאמרון של סטיב דמבו שהתפרסם שם אתמול מעניין במיוחד מפני שאפשר לחשוב שיש בו מידה לא קטנה של גול עצמי. דמבו כותב:

I was asked by a teacher the other day how I continued to find new tools and technologies that can be used for education. She didn’t believe me when I told her that I learned about most sites through fortune cookies, so I confessed the truth.

I don’t just read educational blogs.

הנימוק של דמבו להמנעות הזאת די משכנע:

I generally agree with what most people have to say on those blogs. I have a vast amount in common with my fellow EduBloggers, and while reading what they have to say is comforting and affirming, it doesn’t always challenge my current thinking and ideas.

במשך חלק נכבד משנת הלימודים שמתקרבת לסיומה ניסיתי לדרבן לא מעט מורים להקדיש זמן לקריאת בלוגים חינוכיים (וגם לכתוב בלוגים בעצמם, אבל זה כבר סיפור אחר). ההצלחות שלי היו די מצומצמות. אני משוכנע שזה לא היה מפני שהמורים שאיתם נפגשתי היו עסוקים בקליטת רעיונות ממקורות שנמצאים מחוץ לתחומי העניין שלהם. אשמח לגלות שהם קוראים בלוגים, אבל לא של מורים אחרים, אבל ספק אם כך מצב הדברים.

נכון לשנת הלימודים הזאת, אנחנו עוד רחוקים ממצב שבו הקריאה בבלוגים תהיה תרגיל מיותר בחיזוק הדעות שכבר קיימות אצלנו בנוגע לשילוב של טכנולוגיות שונות בתהליך הלמידה, דעות שהן מקובלות במרחב החינוכי הרחב. אני דווקא מייחל ליום שבו הבעיה האמיתית שדמבו מתאר תהיה בעיה שמציקה גם לנו כאן בארץ. נכון להיום, יש בטענה של דמבו יותר מאשר רק גרעין קטן של אמת, אבל לצערי, בארץ אנחנו עוד רחוקים ממצב שבו זה צריך להדאיג אותנו.

עוד על הכתיבה – והפעם, ממבט די אישי

כבר אי אפשר לכתוב כאן שאינני מנצל את המסגרת הזאת לדיווחים על דברים שאני כותב במסגרות אחרות – הרי עשיתי את זה כבר מספר פעמים. לכן אפשר לדלג על ההתנצלויות ועל ההצטדקויות, ופשוט לגשת ישר לפרסום העצמי הזול.

במסגרת פרויקט הכתיבה הוותיק שלי, הבוידם (להזכירכם, באנגלית), התפרסמה בסוף חודש אפריל מהדורה הבוחנת את הכתיבה בבודים לעומת הכתיבה לבלוג הזה. ההשוואה הזאת (אם כך ניתן לכנות אותה) נערכה לרגל אירוע שהוא פחות או יותר ראוי לציון – המאמרון ה-130 של הבלוג הזה (אחרי בערך שנה), וגם המהדורה ה-130 של הבוידם (אחרי כמעט 11 שנים) התפרסמו בחודש הקודם. לכן, אם מישהו קורא את המאמרונים האלה, הם מוזמנים לקרוא גם שם, בבוידם:

In one tenth the time
Column No. 130 of the Boidem
a sort-of comparison of two similar yet different sorts of writing

אם מישהו רוצה להגיב, אפשר גם כאן, בעברית, או באנגלית.

לא ידענו שאנחנו מדברים פרוזה!

אינני יודע מתי (לפחות לאחרונה) התעורר שוב הדיון, אבל בבלוגים שעוסקים באינטרנט בתהליכי למידה התווספו מספר מאמרונים סביב הנושא של סביבות למידה אישיות (Personal Learning Environments – PLEs). בין הכותבים על הנושא יש בלוגרים שמנסים להגדיר את התופעה, ואחרים שמנסים לתבוע ראשוניות על המונח. למרות העיסוק הרב יחסית סביב הנושא, אני חייב להודות שאינני מבין על מה כל ההתרגשות.

מהו סביבת למידה אישית? לפי מארק ון הרמלין שהעלה ויקי על הנושא לפני בערך שנה (ואותם הדברים מופיעים גם בויקיפדיה) :

Personal Learning Environments are systems that help learners take control of and manage their own learning. This includes providing support for learners to

  • set their own learning goals
  • manage their learning; managing both content and process
  • communicate with others in the process of learning

    • and thereby achieve learning goals.

    A PLE may be composed of one or more sub-systems: As such it may be a desktop application, or composed of one or more web-based services.

    קשה להגיד שיש כאן משהו מרעיד עולמות. הרבה לפני המחשב והאינטרנט הוגים חינוכיים רבים ניסו לקדם תפיסות חינוכיות שיאפשרו ללומד לכוון את הלמידה של עצמו.

    אבל כדי להבין את המשיכה של ה-PLE צריכים לזכור שעם תחילת חדירת המחשב לתוך הסביבה החינוכית הוא פעל ככלי ששלט בלמידה של הלומד במקום לפתוח כיווני למידה עבורו. אפשר היה לקוות שעם האינטרנט המצב הזה השתנה, אבל הנוף החינוכי האינטרנטי של היום מלא ב-Learning Management Systems (כמובן שיש ראשי תיבות – LMS), מערכות המנסות להעתיק את הכיתה המסורתית לתוך הסביבה האינטרנטית, ולנתב את הלמידה למסלולים היררכיים המוכרים לנו כבר דורות רבים. לעומת אלה, ה-PLEs נשמעים כמו אוויר צח לנשימה.

    אבל האם אנחנו זקוקים לפלטפורמה על מנת ליצור סביבה לימודית שהיא “אישית”? נדמה לי שדווקא ההיפך הוא הנכון – סביבה אישית היא סביבה שהלומד מרכיב לעצמו, תוך בירור הכלים המתאימים לצרכיו ולדרכי הלמידה שלו.

    סקוט וילסון, בבלוג הנושא את השם שמתאר מאד בבירור את המיקוד שלו (The Personal Learning Environments Blog) משבח את ג’ורג’ סימנס על משהו שהוא כתב:

    A worthwhile observation by George Siemens on the nature of PLE: PLE is a concept, not a product. It’s an unfortunate tendency especially in our sector to take a concept (PLE, e-Portfolio) and attempt to reify it as a product.

    עם הערות חשובות כאלה, יש טעם לקוות שהבלוג הזה, שהיתה בתרדמת בערך תשעה חודשים, אכן חוזר לפעילות.

    חלק מהדיון המחודש ב-PLEs, כזכור, מתרכז סביב השאלה של מי הרעיון. ג’יי קרוס, ב-Informal Learning Blog מנסה להסביר לנו שהוא, יחד עם מספר שמות ידועים בתחום, היה הראשון להגדיר את מונח. לקרוס יש דברים מעניינים להגיד את הנושא. הוא כותב, למשל:

    The concept is right but the terminology is wrong. PLEs aren’t P, L, or E.

    • Personal isn’t quite right because learning is social, and a PLEs include shared resources, folksonomies, and collaboration software

    • Learning gives the impression that PLEs are limited to learning experiences. Not so. The tools you learn with become the tools you work with. Why create something that makes it easier to connect with other people and the web, only to throw it away upon graduation?

    • PLEs are not an environment. The environment is the web, the workplace, home, or your playground: the Learnscape.

    ביל בנטלי, ב-Design of Knowledge בלוג משיב בתקפות לטענות של קרוס. הוא מראה בצורה די משכנעת שאין לקרוס ראשוניות – לא על הרעיון, ולא על המונח.

    אין ספק שכלים מסויימים יכולים להיות מתאימים יותר לתהליך של למידה אישית מאשר אחרים. בעצם, התפיסה הזאת נמצאת בבסיס של ההתעניינות בבלוגים, ובכלים כמו דלישס. כלים כאלה מאפשרים רשתיות – הם מאפשרים ללומד לקבל אחראיות על הלמידה שלו, תוך כדי שמירה על קשר עם לומדים אחרים, כדי לסייע ולהסתייע. לטעמי, זאת ההדגרה הטובה ביותר של סביבת למידה אישית. לעומת זאת, הנסיון להגדיר סביבה כזאת כתוצאה של השימוש בקבוצת כלים מסויימת ומגדרת מראש מסתכן בהפיכת ה-PLE ל-LMS. הסביבה האישית תאבד את אותם המאפיינים האישיים/רשתיים שנמצאים בבסיס הרעיון מלכתחילה.