למשש את האתר?

ג’ף אוטכט כותב היום על דיון שהוא ניהל עם תלמידי כיתה ב’ לקראת יחידת לימוד על בעלי חיים. במהלך יחידת הלימוד התלמידים מחפשים מידע באתרי אינטרנט, ולכן בשלב ההתחלתי הוא מדבר איתם על כיצד מנווטים באתרי אינטרנט. אוטכט רושם מספר שאלות שהוא העלה בכיתה – חלקן קשורות לשימוש כללי בדפדפן, וחלקן קשורות למידע שפוגשים באתר (אם מבחינים בפרסומות, למשל, ואם כן, האם ומתי מקליקים עליהן). הוא כותב:
After about a 10 minute mini-lesson on the above points the students went off and explored the website by themselves. Too often we just go right into the structured lessons and do not allow students to explore. It’s like picking up a book at the book store or in the library. We browse it first, read a page here, look at pictures there. Giving students time to click, look, read, watch, click again gets them used to the site. After this “explore time” I find kids to be much more focused on a lesson.
סביר מאד להניח שהדיון שהתנהל בכיתה סייע לתלמידים למצוא מידע באמצעות הדפדפן, אבל נדמה לי שהגלישה החופשית שהוא מאפשר לתלמידים עוד יותר חשובה. ההקבלה שהוא מביא לקריאה בספר בהחלט נראית לי – להגיד לתלמידים לפתוח לדף מסויים בספר לפני שהם מחזיקים את הספר ביד, מדפדפים בו, ומתרשמים ממנו טיפה, איננה הדרך להכיר ספר. ואם כך, אין סיבה לצפות שנכון לעשות כך עם אתר אינטרנט. אני מניח שכאשר אוטכט מאפשר לתלמידיו לסייר באתר מסויים הוא גם מעודד אותם לשוחח ביניהם, כך שמי שמוצא משהו מעניין יכול לספר עליו לחבריו, ולתאר כיצד הוא הגיע אליו. בדרך הזאת כולם מפתחים כישורי גלישה.

אוטכט כותב שהדיון בכיתה, והזמן שמקדישים להכרת אתרים, הם כישורי החקר של ימינו. אישית, נדמה לי שיש כאן הגזמה. אבל בהמשך הוא כותב שכאשר הוא תיאר למורה של כיתה ד’ את מה שהוא עשה עם התלמידים בכיתה ב’ היא התרגשה וציינה שטוב לה לדעת שכאשר אותם תלמידים יגיעו אליה הם כבר הפנימו את יסודות הגלישה הלימודית. למשמע התגובה הזאת אוטכט מסכם:

That’s when you know you’re doing the right thing.
ועם זה אני בהחלט מוכן להסכים.

עוד דוח … ועוד ממצאים מרגיעים

בסיום שנת 2008 הופיע עוד דוח על בני נוער והסכנות ברשת. הדוח החדש הזה – Enhancing Child Safety and Online Technologies – הוכן על ידי ועדה מיוחדת תחת החסות של מרכז ברקמן לאינטרנט וחברה באוניברסיטת הרווארד. הדוח הוא עבודה משותפת של אנשי אקדמיה, של מספר גופים אינטרנטיים מסחריים, ושל נציגים של ארגונים הפעילים בתחום של בטחון הילד בסביבות מקוונות. ממצאי הדוח אינם צריכים להפתיע. זה איננו הדוח הראשון שמצביע על כך שהסכנות שעורבות לבני נוער באינטרנט אינן גדולות כפי שכלי התקשורת בדרך כלל נוהגים להציג אותן. אבל הדוח הוזמן על ידי היועצים המשפטיים של כלל המדינות של ארה”ב ולכן יש בו, אולי, חשיבות מיוחדת. ומה לגבי הממצאים?

הדוח קובע שהסכנות שעורבות לבני נוער באינטרנט היום אינן שונות במהות מהסכנות שעורבות להם בסביבות אחרות:

The Literature Review shows that the risks minors face online are complex and multifaceted and are in most cases not significantly different than those they face offline, and that as they get older, minors themselves contribute to some of the problems.
בפרק של הדוח שעוסק בסקירת הספרות המחברים מוסרים לנו שהתמונה שמצטיירת בציבור בנוגע לסכנות האינטרנט איננה תואמת את הממצאים של המחקרים שנערכים בנושא:
Although numerous studies are currently underway and much research is available to address online safety concerns, very few of the findings enter public or political discourse. This is unfortunate, because the actual threats that youth may face appear to be different than the threats most people imagine.
ומה הן הסכנות המרכזיות? לפי הדוח:
Bullying and harassment, most often by peers, are the most frequent threats that minors face, both online and offline.
הדוח המלא (278 עמודים) נמצא ברשת, וכמו-כן גם הדוח המקוצר המכיל את הממצאים העיקריים (5 עמודים). וכמובן, יש גם התייחסות בעיתונות. כתבה בוושינגטון פוסט מוסרת שהדוח “מעורר מחלוקת”, וכראייה לכך היא מביאה את התגובה של היועץ המשפטי של מדינת דרום קרוליינה שטוען שהמסקנות מדאיגות ומטעות, ועשויות לגרום לתחושה בלתי-מוצדקת של בטחון, ולכן של רפיון, אצל הורים. טענה מעניית אחרת באה מג’פרי צ’סטר, המנהל של ה-Center for Digital Democracy שמציין שהדוח הוכן עם השתתפות פעילה של גופים שמפעילים רשתות חברתיות, ובמימונם. צ’סטר מדגיש שלאור זה אין שום הפתעה בממצאים:
They pay for a study, and it says there’s no problem.
לארי מאגיד, אישיות מוכרת ופעילה מאד בארגונים לבטחון הילד (ולא רק בסביבות מקוונות), היה חבר בצוות שהכין את הדוח. הוא איננו עונה לטענה של צ’סטר, אבל בהתייחסות שלו לדוח באתר שלו הוא מדגיש שהוא משוכנע שהדוח אמין:
The task force report will have its critics, including possibly some attorneys general and others who feel that it underestimates the risk of online predators. … But, based on the research presented to the task force, it appears that the vast majority of young people are savvy enough to avoid such encounters.
ולקראת היום הלאומי לאינטרנט בטוח (שהשנה יהיה שבוע המודעות לאינטרנט בטוח), זה מסר מאד מעודד.

לשם שינוי … לא מאשימים רק את האינטרנט

סיפור מוכר, אם כי הפעם עם זווית ייחודית, ואפילו מוזרה, מופיע בכתבה באתר האינטרנט של חדשות רשת החדשות האמריקאית ABC. הכתבה, שהופיעה לפני מספר ימים, מדווחת על נערה בת 15 במדינת אוהיו שנעצרה על ידי המשטרה מפני שהיא העבירה דרך האינטרנט צילומי עירום של עצמה לחברים שלה. בכתבה מציינים שיתכן שהיא תוגדר כעבריינית מין ותצטרך לעמוד למשפט.

בהסתמך על דעותיהם של פסיכולוגים, הכתבה מעלה סברה די הגיונית בנוגע למעשה של הנערה, ולמניעיה:

she was only after a sliver of notoriety, the product of a culture where pornography has gone mainstream and fame can be had in an instant by simply distributing a sexually explicit video with a cell phone or on the Internet.
אכן, נדמה לי שיש כאן התייחסות הגיונית למצב שבימינו איננו, למרבה הצער, במיוחד יוצא דופן. יש כאן מקרה של בת שמושפעת מהחברה הסובבת, ואיננה מודעת לכוח של האינטרנט. קשה להבין כיצד זה הופך אותה לעבריינית מין – אפילו אם העברת צילומי עירום של קטינים היא אכן פשע. אבל החוק הוא, כנראה, החוק – בכתבה אנחנו קוראים לא רק שהיא עלולה לעמוד לדין, ולקבל עונש כבד, אלא שהרשויות אפילו שוקלות להגיש תביעות נגד החברים שלה שקיבלו את הצילומים.

אין לי טענות כלפי הכתבה. אין בה, לשם שינוי, אמירות על כך שהאינטרנט משחית את הנוער. במקום זה, הקו הבסיסי שלה הוא שההתרבות הכללית שלתוכה בני הנוער גדלים מעודדת את החשיפה ואת הפרסום המהיר, ואיננה עוזרת להם להבין את ההשתמעויות של החשיפה הזאת. הכתבה מצטטת, למשל, את ג’ין קילבורן, סופרת ומרצה בענייני השפעת פרסומות על בני נוער, שאומרת:

Everybody feels that the most important thing is to get your 15 minutes of fame and to go to any lengths to achieve it. So sending pictures around like that is a way of getting a whole lot of attention and recognition even though it’s going to be devastating and short-lived.
במקרה (או אולי לא במקרה) קראתי היום לא רק את הכתבה ב-ABC News אלא גם מאמרון חדש של טרי פרידמן. המאמרון של פרידמן, שנכתב בעקבות הרצאה של דנה בויד בה הוא נכח, בוחן את מידת הפרטיות בחייהם של בני נוער היום – פרטיות במצבים של פנים-אל-פנים, ופרטיות במצבים מקוונים. על פניו, אין קשר בין המאמרון של פרידמן לבין הכתבה ב-ABC News – הרי ספק אם אותה נערה באוהיו חיפשה פרטיות כאשר היא שיגרה את הצילומים שלה לידידיה. אבל פרידמן מבחין בנקודה חשובה מאד:
These days, children are highly scheduled and highly supervised. Being under constant surveillance, the only way they can get any semblance or privacy is by going online to chat to their friends, which is quite a paradox if you think about it.
יתכן שעבור הנערה מאוהיו הסביבה המקוונת הקנתה תחושה של פרטיות – יותר פרטיות מאשר יש לה כאשר היא איננה אונליין. אם כך היא הרגישה, היא כמובן טעתה בגדול, אבל אפשר בכל זאת להבין את התחושה. כמו-כן, יתכן שההתנהגות שלה היא עדות לכך שבני הנוער של היום פשוט אינם חושבים שבכלל קיים דבר כזה פרטיות.

פרידמן מציין שאנחנו, המבוגרים, מקדישים מאמצים רבים בלהזהיר את בני הנוער מפני סכנות ברשת, כולל, כמובן, החשיפה האישית. אבל הוא מדגיש שיש הבדל גדול בין לדעת כיצד להמנע מסכנות, לבין לדעת לנהל חיים מקוונים תקינים. הוא כותב:

There is, quite rightly, a lot of emphasis on telling young people how to behave online, and how to keep themselves safe. But I have not seen any guidance about how to have a normal relationship, and I haven’t seen any guidance for adults either. For young people, the emphasis is always on how to keep safe; for adults, it’s always on how to keep safe in a legal sense.
אינני יודע מה חשבה אותה נערה מאוהיו. לא חסרו לה דוגמאות של אנשים שבזכות הופעות חושפניות באינטרנט או בטלוויזיה נעשו מפורסמים לרגע, ואולי היא קיוותה שכך יקרה גם לה. עם זאת, ספק אם היא היתה מודעת לכוח של הרשת לנפח מעשה שטותי בין חברים לממדים של פרשה משפטית. פרידמן צודק שבני נוער זקוקים להכוונה, שהם (וגם מבוגרים) צריכים עזרה על מנת להבין כיצד לנהל את חייהם בסביבה המקוונת. זה בוודאי חשוב הרבה יותר מאשר לתפוס אותם בקלקלתם ובעקבות זה להגדיר אותם כעברייני מין.

לפני שהיום הלאומי לאינטרנט בטוח יהיה היסטוריה עתיקה

מהבלוג של איאן מקינטוש האזנתי להרצאה של ג’נביאב בל, אנתרופולוגית שעובדת באינטל, בנושא של שקרים וסודות. בל הרצתה בכנס Lift שהתרחש החודש בשוויץ. היות ו-Lift עוסק בנושאים טכנולוגיים היה הגיוני לכתוב שההרצאה של בל עסקה בשקרים וסודות בסביבה הדיגיטלית, ואכן כך היא עשתה. אבל במשך חלק גדול מ-25 הדקות של ההרצאה בל בחנה את המקום של שקרים, ושל סודות, בחברה האנושית בכללותה, ורק לקראת הסוף היא קישרה את הדברים לסביבה הדיגיטלית. אני מודה שבדרך כלל קשה לי מאד להאזין להרצאות דרך המחשב. במקום לשבת ולהתקדם בקצב של המרצה, אני מעדיף לקרוא את הדברים בקצב שלי. הפעם, היה פשוט מרתק.

בל סקרה את היחס לסודות ולשקרים במספר תרבויות. היא ציינה שלמרות שהשקר נחשב לדבר רע, הוא איננו תמיד פסול. לא פעם, למשל, השקר “הקטן” נחשב כאמצעי מקובל על מנת לשמור על שלום בית. היא הדגישה שיש חוקרים שרואים בשקרים סוג של משחק שבאמצעותו אנחנו מכירים את הכללים של החברה ומעצבים לעצמנו את הדימוי העצמי שלנו. היא הדגישה שחשוב לבחון את הנושא הזה היום מפני ש:

technology changes faster than people do
השינוי הטכנולוגי המואץ הזה יוצר מצב שבו:
what’s going on is a sorting out of the tension between cultural ideals and cultural practices
והמתח הזה מחריף עוד יותר מפני שאנחנו מוצאים את עצמנו מול:
a new generation of technologies that in some ways can’t help but tell the truth
במקרה (או, כמובן, אולי לא במקרה) השבוע נתקלתי במאמר בשבועון New York על שקרים אצל ילדים – “Learning to Lie“. המאמר סוקר מספר מחקרים חדשים שבודקים באיזה גיל ילדים מתחילים לשקר, כמה הם משקרים, ועוד. מתברר, אם לא ידענו את זה קודם, ששקרים (לא באינטרנט, אלא פנים מול פנים, בחיי יום-יום) הם חלק בלתי-נפרד מהחיים שלנו.

אז מה? בכלל לא ברור שהמציאות האינטרנטית של היום מחייבת אצלנו התייחסות חדשה, או שונה, לסודות ושקרים. יכול להיות שמדובר בלא יותר מנושא ישן בלבוש טכנולוגי חדש. כמו-כן, אפילו אם אותם מחקרים שעליהם המאמר בשבועון New York מדווח לא היו מוכרים לנו, בוודאי כן ידענו היטב שהשקר הוא חלק חשוב ואינטגראלי מהרקמה העדינה המכונה החברה האנושית. ובכל זאת, כאשר מאזינים להרצאה וקוראים את המאמר בסמוך ליום הלאומי לאינטרנט בטוח, קשה לא לקשר בין השניים. הרי המסר המרכזי של היום הלאומי הוא שהאינטרנט מעמיד אותנו מול מציאות חדשה, שונה מזו שהכרנו עד היום. נדרשת מאיתנו משנה זהירות בבואנו לפלס דרך במרחב הבלתי-מוכר והמאיים הזה. ההרצאה והמאמר מעוררים בנו שאלות חשובות בנוגע להתנהגות האישית והציבורית שלנו בתוך המרחב האינטרנטי – שאלות על כיצד אנחנו מציגים את עצמנו, ועל הציפיות שלנו מהאנשים שאנחנו פוגשים בו. אין ספק שמדובר בשאלות מאתגרות, ולא פעם מבלבלות. אך עם זאת, ההרצאה והמאמר מזכירים לנו שמה שיש מתחת לשמש האינטרנטית איננו כל כך חדש.

להתראות לידידה ברשת

אחרי כמעט שנה של כתיבה, אנסטסיה גודסטיין סגרה השבוע את הבלוג שלה “Totally Wired” (נכון לעכשיו, הוא יישאר נגיש, אבל גודסטיין לא תמשיך לכתוב בו). גודסטיין כותבת במספר מסגרות אחרות, ולכן הקול שלה לא ייעלם. זאת ועוד, היא בעצם התחילה את הבלוג הזה כדי לעזור בשיווק הספר באותו השם שהיא כתבה. ולמרות כל זה, אני מצטער על סגירת הבלוג – גודסטיין היתה בין המעטים שהטיפה בהתמדה לגישה שקולה ונבונה בנוגע לשימוש באינטרנט אצל בני נוער.

לפני שבועיים, במאמרון האחרון לבלוג לפני ההודעה על סגירתו, גודסטיין התייחסה לתזכיר של איגוד המורים במדינת אוהיו שבו המליצו למורים באיגוד לא לפתוח חשבונות ברשתות חברתיות דוגמת MySpace ו-Facebook. ב-eSchool News הופיע מאמר שמצטט מהתזכיר שנשלח על ידי האיגוד למוריו. בין היתר נכתב:

“OEA advises members not to join [these sites], and for existing users to complete the steps involved in removing their profiles,” the memo said. “While this advice might seem extreme, the dangers of participating in these two sites outweigh the benefits.”.

באילו סכנות מדובר? מציינים שלוש: שהמורים יציגו את עצמם בצורה שאינה הולמת למקצוע, שתלמידים יתיידדו עם מורים מחוץ למסגרת בית הספר, והחשש שתלמידים יעלו פרופילים בדויים ופוגעים של המורים.

אכן, יש כאן סכנות. אפשר היה לקוות שמורים שמציגים את עצמם במסגרות האלו היו משתמשים במידה סבירה של שיקול דעת, אבל הימים שבהם אסור היה למורה אפילו להתחתן עברו די מזמן, ולמורים של היום יש כבר הזכות לחיים פרטיים (ואולי גם הזכות לכתוב עליהם). בנוגע להתיידדות עם תלמידים, גם כאן אין ברירה מאשר לקוות שהם יפעילו שיקול דעת. ואם תלמידים יחליטו להעמיד פרופיל בדוי של מורה על מנת לפגוע בו, הם בוודאי יוכלו לעשות את זה גם אם לאותו מורה אין חשבון משלו.

אבל גודסטיין מביטה על הנושא הזה מזווית אחרת. מבחינתה, יש סיבה אחת מרכזית שבגללה כן חשוב שלמורים יהיה נסיון ברשתות חברתיות:

If teachers are not encouraged to use social networking sites both personally and discuss social networking in class, they will be completely left behind. Students will also continue to suffer from having no adults teaching them how to use these sites appropriately.

הגישה המפוכחת הזאת אפיינה את הכתיבה של גודסטיין לכל אורך הבלוג שלה. היא מסיימת את המאמרון האחרון הזה במשפט:

Let’s stop reacting and begin engaging with students around the tools that are transforming the way we all communicate.

ובדיוק בגלל הערות שקולות מהסוג הזה אתגעגע לקול שלה.

עדות נופסת לקשיי הסתגלות לעידן האינטרנט

לפני שבוע קראנו על פיטוריו של מנכ”ל מקאן אריקסון בעקבות דעות שהוא פרסם בבלוג שלו. השבוע הסיפור התורן אולי פחות מרשים, אבל קרוב יותר לחינוך. מאמר שהתפרסם בניו יורק טיימס מוסר שמפקחת מחוזית בניו יורק מוצאת את עצמה במצב די מביך בעקבות מכתב שהיא שלחה, כנראה בטעות, למספר רב של נמענים.

הסיפור בנאלי למדי. התחלתו בריב בין המפקחת לבין מורים בנוגע לדלתות שבעקבות כללי בטיחות צריכות להיות סגורות, למרות החום שנבע ממיזוג שלא פעל:

Back and forth the discussion went, until Oct. 3, when Dr. Farrell wrote an e-mail message to the district’s director of facilities, John Willabay. She vented a bit and then allowed: “Please go KILL these people….Please, please, please.”

Then she sent it – not just to him – but, accidentally, to an unknown number of others as well, including Terri Dubuke, a sixth-grade teacher who was one of the critics. Ms. Dubuke read it in shock and referred it to the teachers’ union, and the matter was discussed at a closed-door school board meeting on Oct. 17.

נדמה לי שאף אחד לא חשב שאותה מפקחת באמת ביקשה להרוג את המורים. היא פשוט כתבה מכתב שבו היא נתנה דרור לתסכוליה. אבל עכשיו הנושא זוכה לכותרות, ומשרד החינוך המקומי חוקר את העניין. המאמר בניו יורק טיימס מזכיר לנו שמדובר בתופעה די נפוצה:

Of course, Dr. Farrell is not alone in sending an e-mail message that reaches an unintended audience. Judith Kallos, who has written four books on e-mail etiquette, said the informality and seeming spontaneity of online communication continue to seduce otherwise sensible people into making fools of themselves.

“Eighty percent of the press calls I get are about this sort of thing,” she said. “I’m constantly hearing from people with Ph.D.’s who get online and write like sixth graders.”

אין, כמובן, מחסור בסיפורים כאלה. גם בחודש הזה, למשל, דווח על הנשיאה של קולג’ מכובד שפרסמה צילום עם כיתוב מאד לא פוליטיקאלי קורקט באתר צילומים ציבורי. מרצים בקולג’ טענו שהקשר הדברים לא הובן כראוי, ונשיאת הקולג’ התנצלה, והסירה את כל צילומיה מאתרים ציבוריים.

אני מודה, לא במיוחד מושך אותי להמשיך לדווח על סיפורים כאלה, אבל יש נקודה אחת שבכל זאת חשוב שנדגיש שוב ושוב. כמעט תמיד, כאשר מדברים על תלמידי בית ספר והתנהגות נאותה ברשת הגישה היא שצריכים ללמד את התלמידים את הכללים הברורים של עולם המבוגרים. הבעיה היא שגם עבור המבוגרים, אותם כללים אינם ברורים, והמבוכה רבה.

אותה מבוכה מובילה למספר מצבים מוזרים. איאן מקינטוש מדווח השבוע, למשל, שמאמר בעיתון סקוטי פרסם שהוא (מקינטוש) ממליץ למורים לעקוב אחרי תלמידיהם דרך אתרי ה-Facebook שלהם. מקינטוש מתקן:

it was implied that all teachers were being urged by me and Learning and Teaching Scotland to sign up for Facebook and Bebo, becoming friends with their students to ‘spy’ or see what they are up to.

That’s not quite what I was saying … it’s not about getting into their space so much as learning from it. I’ve not really got an interest in “being friends” with a fifteen year old, and wonder how much I would learn that I wouldn’t pick up on in a healthy in-class relationship. Rather, I’d be asking questions about what it is that makes it tick, and what it is that makes it occasionally a dangerous or at least uncomfortable place to be.

מה יש להוסיף? למקינטוש גישה חינוכית. הוא מבין שגם תלמידיו, וגם הוא עצמו, צריכים עוד ללמוד הרבה על הסביבה המוזרה הזאת שבה אנחנו נידונים לבלות חלק משמעותי מהחיים שלנו.

האם גם מנכ”לים זקוקים לשיעורי התנהגות נאותה ברשת?

לא צריכים להגיע לבלוג הזה על מנת להתעדכן בסיפור הבא. לראושנה קראתי עליו בקפטן אינטרנט הבקר, אבל הוא כנראה עושה כותרות כבר מספר ימים, ותוך כדי הכתיבה נתקלתי במאמרים רבים על המתרחש. אין ספק שהוא ימשיך לזכות לפרסום רב בעיתונות וגם בטלוויזיה.

היות ועולמות הפרסום והעסקים די רחוקים ממני, אולי אני טועה בפרטים הקטנים, אבל באופן כללי הסיפור די ברור: אורן פרנק, מנכ”ל חברת הפרסום מקאן אריקסון, פוטר מעבודתו על ידי יושב הראש והבעלים של החברה, אילן שילוח, בעקבות מאמרון שפרנק פרסם בבלוג שלו במסגרת קפה דה-מרקר. באותו מאמר פרנק כתב ביקורת די חריפה על שידור כלבוטק של השבוע בו רפי גינת חשף ליקויים חמורים במחלקת הבשר של טיב טעם. פרנק כתב, למשל:

להערכתי הזהירה, הזכיר גינת את המילה “חתול” בהטיותיה השונות שלושה עד ארבעה מיליון פעמים. השעות הארוכות בהן אולצתי להיחשף לחתולים משוטטים יכולות להיחשב בנקל לספארי ממושך עם קירשנבאום בלב המאפליה האפריקנית. מאות מליצות, נרדפים, חידודים וציטוטים מעולמו של דיוויד אטנבורו והכול ברצינות תהומית, חף מגרם יחיד ובודד של אירוניה או הומור עצמי. בשלב מסוים של הצפייה פשוט פרצתי בצחוק ואמרתי לבת זוגי שמייד יגיח יגאל שילון מאחורי אחד הארגזים, יוריד את מסיכת החתול וילאט למצלמה “מיאו בייבי” א-לה- טלי סאבאלאס המנוח.

מה באמת ראינו שם מה ה”אמת” הגדולה של גינת? שוט אחד. צילום אחד ויחיד של חתול שנובר בארגז יחיד של בשר… היטיב לסכם את העניין אהוד אשרי – מבקר הטלוויזיה המוכשר בתולדותינו – כשכתב הבוקר “ההר הוליד חתול”.

ביקורת כזאת אולי לא נעים, אבל לא כל כך נורא. אך בהמשך פרנק מוסיף:
לא סביר שתמצאו בכל “28 שנותיה ואלפי תחקיריה” (נא לשאוג בבס פומפוזי) אף תחקיר שראה אור ועסק באחד מהגורמים החזקים והמשפיעים בחתוליה שלנו – בדיוק כמו שלא היה בדעתו של גינת להוציא חוזה על שופרסל במקום על טיב טעם. להסתבך עם נוחי? לא בגן של גינת. ילדים חכמים בגן של רפי, מתעסקים רק עם מי שחלש מהם ומלחכים פינכות במסעדות פאר עם כל השאר.

שוב, אין זה תחום שאני מבין בו, אבל אפילו אדם כמוני מבין שהחברות של נוחי דנקנר משתמשים בפרסום של מקאן אריקסון, ואין ספק שבתהטאות כזאת של מנכ”ל החברה יכול ליצור אי-נוחות (בלשון המעטה). לכן, אין זה מפתיע שאילן שילוח הסביר את הפיטורין כך:
התבטאויות מהסוג הזה אינן מקובלות עלי. למשרד פרסום יש חובת נאמנות כלפי לקוחותיו. חובה זו דורשת כללי התבטאות אתיים ברורים, התבטאויות מסוג זה חורגות מכללים אלה

יכול להיות שהוא צודק. מאד יכול להיות שמנכ”ל של חברה כבר איננו אדם פרטי, או לפחות הגבול שבין הפרטי לבין הציבורי נעשה נזיל מאד. אבל אז עלינו לשאול מה מנכ”ל של חברה כזאת עושה עם בלוג? אם הבלוג שלו אמור לשרת משהו מעבר ליחסי ציבור, כיצד הוא חושב שהוא יוכל לשמור על הפרדה בין הפן הציבורי לבין הפן הפרטי שבו?

ואם בארזים נפלה שלהבת? אם אפשר, בכלל, להתעלם מהפרטים הספציפיים שבסיפור הזה, מה ניתן להסיק ממנו לגבי החינוך? המנכ”ל של חברת פרסום ענק פוטר כתוצאה מכך שהכלים הפרסומיים שעומדים לרשותנו היום, דוגמת בלוגים, מטשטשים את הגבול שבין האישי והציבורי. גם הוא, וגם הממונים עליו, מתקשים להבחין היכן עובר אותו גבול.

מספרים לנו שהמערכת החינוכית צריכה ללמד את תלמידיה את כללי ההתנהגות המתאימים לאינטרנט. בוודאי שזה נכון, אבל מי יוכל ללמד אותם את אלה אם כולנו בעצמנו עדיין מבולבלים?

בשורה מעודדת … אם כי לא כל כך מפתיעה

לפני מספר ימים התפרסם דוח על השימוש של בני נוער בסביבות אינטרנטיות חברתיות. בניגוד לרושם שמתקבל מקריאת העיתונות (גם בארץ וגם בחו”ל) הסקר שעליו מבוסס הדוח, שנערך על ידי ה-National School Boards Association, מוסר לנו לא רק שבני נוער פעילים ברשת, אלא שהם גם מאד זהירים בה:

School district leaders seem to believe that negative experiences with social networking are more common than students and parents report. For example, more than half the districts (52 percent) say that students providing personal information has been “a significant problem” in their schools, yet only 3 percent of students say they’ve ever given out their email addresses, instant messaging screen names or other personal information to strangers. Similar differences occur between districts’ beliefs and students’ and parents’ reported experiences with inappropriate material, cyberbullying and other negative incidents.

בין ממצאי הדוח, אנחנו לומדים שבני נוער דווקא משתמשים ברשת לצרכי לימוד:

אולי אפילו עוד יותר חשוב, הדוח מגלה שמורים רבים מתחילים לשלב את השימוש בכלים האלה בהוראה שלהם:

In districts where structured online professional communities exist, participation by teachers and administrators is quite high. … These findings indicate that educators find value in social networking — and suggest that many already are comfortable and knowledgeable enough to use social networking for educational purposes with their students.

זאת ועוד: הדוח אפילו ממליץ לשלב את הכלים האינטרנטיים החברתיים האלה לתוך תהליך הלמידה. בין ההמלצות:

Reexamine social networking policies. Many schools initially banned or restricted Internet use, only to ease up when the educational value of the Internet became clear. The same is likely to be the case with social networking. Safety policies remain important, as does teaching students about online safety and responsible online expression — but students may learn these lessons better while they’re actually using social networking tools.

אז הכל טוב ויפה? לא בהכרח. תוך ימים ספורים מספר בלוגרים כתבו על הדוח, כצפוי די בהתלהבות. אבל יש גם קולות טיפה אחרים. לא מפתיע שדווקא סטיבן דואנס מציין שהמימון עבור הדוח בא ממיקרוסופט, ניוז קורפוראישיון, וויראיזון, ארגונים “that are not exactly neutral about the outcome” כדבריו. אבל לא רק דואנס מציין זאת. גם דייוויד ורליק, שנדמה לי שבדרך כלל פחות שם לב לעניינים כאלה, גם מציין זאת.

לאור מקורות המימון, כלל לא מפתיע שבין ההמלצות של הדוח אנחנו קוראים:

Encourage social networking companies to increase educational value. Educational leaders should work with social networking companies to increase services that are explicitly educational in nature, via informal or formal initiatives that highlight educational offerings.

לא כל כך קשה לנחש מי, מעבר לתלמידים, עשוי להרוויח מזה. ובכל זאת, דוח מאד מעודד.

ואם התלמידים היו הולכים בחולצות צמודות לגוף?

יד על הלב, אינני יודע מה צריכים לחשוב על קטע הווידיאו הקצר הזה שמופיע במספר בלוגים. אני פגשתי אותו רק השבוע (הקישור הוא לבלוג בו נתקלתי בו), אבל בדף “המקורי” שלו (יש דבר כזה דף מקורי?) ב-YouTube, מצאתי שהוא נמצא שם כבר מחודש ינואר. (נכון לעכשיו, מצאתי רק שתי גירסאות של הווידיאו הזה ב-YouTube, עם בסך הכל משהו כמו 10,000 צפיות. אפשר להגיד שהוא עדיין לא הפך ל-viral, אבל עם תוכן כזה, כמובן שעוד היד נטויה.)

שוב, אינני יודע אם זאת פרודיה או לא. אמנם חולצות גדולות המכסות את הגוף יכולות להסתיר כלי נשק, ולכן אפשר להבין את הרצון של בתי ספר בקוד לבוש שימנע את הגעתם של תלמידים בלבוש כזה. אבל ההגזמה כאן היא, ללא ספק, מעל ומעבר. הרי הלבוש של אותו תלמיד שבווידיאו אולי מאפשר לו להסתיר כלי הנשק, אבל עם כמות הנשק שיש עליו, הוא לא היה יכול ללכת בכלל, וסביר להניח שמישהו היה שם לב שקיימת בעיה. זאת ועוד: גם מי שמגיע לבית ספר מעונב ובחליפה יכול, די בקלות, להסתיר כלי נשק.

קשה גם לא לשאול האם ה-“פתרון” הוא קוד לבוש הדורש מהתלמידים לבוא לבית הספר בבגדים חושפניים כדי שאפשר יהיה לבדוק אם יש עליהם נשק. ספק אם בתי ספר רבים היו רוצים פתרון כזה שהיה, כמובן, מעורר בעיות נוספות.

ואיך (אם בכלל) כל זה קשור ללמידה והאינטרנט? אפילו אם מדובר בפרודיה, אפשר בקלות, לצערי, להאמין שדרך הטיפול של לא מעט הנהלות בתי ספר, בנוגע למגוון רחב של “בעיות”, עשויה להיות דומה לדרך המתוארת בווידיאו. רוצים למנוע את הגעתם של תלמידים לאתרים “מסוכנים”? אולי אפשר להשאיר את המחשבים ואת התקשורת לאינטרנט, אבל, למשל, להחרים את כל המסכים.

כנראה שזה לא רק ענין של האינטרנט

האינטרנט גדוש בדוגמאות של הצעדים שבתי ספר נוקטים על מנת להגן על תלמידים מהסכנות שברשת. לא פעם מתקבל הרושם שמבוגרים רבים מעדיפים לטפל ב-“בעיה” על ידי חסימה גורפת של כל גישה מבתי הספר לכלים של “הרשת החברתית”, או אפילו להוציא מהם את האינטרנט בכללותו. בעבר חשבתי שיש משהו מיוחד באינטרנט שמעורר גישה כזאת. נכון, יש גם ערים, ניו יורק למשל, בהן מנסים לאסור על הכנסת טלפונים סלולאריים לתוך בתי הספר, אבל נדמה שהפחד מהאינטרנט גורם לנקיטת אמצעים מוגזמים ממש.

מאמר שהתפרסם השבוע באתר של CNN משכנע אותי שטעיתי. תחת הכותרת: High-fives could mean detention for students in Va. School אנחנו לומדים שיש בתי ספר בארה”ב שמוכנות לאסור על כל מגע פיסי על מנת “להגן” על התלמידים מפני האפשרות של אלימות. המאמר מספר לנו ש:

A rule against physical contact at Kilmer Middle School, about 10 miles west of Washington, is so strict that students can be sent to the principal’s office for hugging, holding hands or even high-fiving.

אז אם חשבתי שחסימת האינטרנט כדי למנוע נזק לתלמידים היא פעולה מוגזמת, מה אפשר להגיד על זה? כנראה שבכל זאת הבעיה לא היתה ייחודית לאינטרנט.