שאריות של מידע אישי ברשת, והסיכוי לקבל עבודה

בדרך כלל נושאים הקשורים לסכנות של האינטרנט אינם מעסיקים אותי במיוחד. אין זה אומר שאינני מודע לסכנות האלו, או שאני, חס ושלום, מקל בהן ראש. זה פשוט אחד התחומים שאני מוכן להשאיר לטיפולם של אחרים. ובכל זאת, מצאתי את עצמי מתייחס לנושא כמה פעמים כאן לאחרונה. נדמה לי שהסיבה לכך היא הצטברותן של ידיעות שעוסקות בהרגלי השימוש של האינטרנט אצל בני נוער – ידיעות שמדווחות שוב ושוב שנוכחות אינטרנטית, כולל פרסום של מידע אישי, נעשה לדבר שהוא מובן מאליו אצלם. הנושא של פרסום מידע אישי כתופעה נפוצה היום כן מעניין אותי, ומפני שהוא נחשב גם כמשיק לסכנות, העיסוק באחד הביא לעיסוק בשני.

בפברואר השנה כתבתי פעמיים על המאמר של אמילי נוסבאום, Kids, The Internet, and the End of Privacy (והנה, עשיתי זאת שוב). אותו מאמר בוחן את הרגלי ההתנהגות של צעירים באינטרנט, כאשר הוא מציין שאפשר להבחין בחוסר איכפתיות כלפי המידע האישי שמופיע, ונשאר נגיש, ברשת. לעומת הגישה הזאת של הצעירים, נשמעות טענות של מבוגרים שאומרים “אבל כאשר תחפשו עבודה, יבדקו מה העליתם על עצמכם -MySpace ותצטערו”.

אכן, זה יכול לקרות. ובכל זאת, אין זה התסריט האפשרי היחידי. מאמר שהתפרסם השבוע ב-Wall Street Journal (לא פחות!) מתאר אפשרות אחרת. ג’ייסון פריי, שכתב את המאמר, מתאר אפשרות אחרת:

Will the kids who grew up with the Net (let’s call them After Netters) become more like their elders (let’s call them Before Netters) as they take on full-time jobs, relationships, children and the other stuff of adult life? Having once craved attention, will they now shun it? Or will they continue to live their lives in public, chronicling their ups and downs in ways their elders will find befuddling and disturbing?

Today, it’s pretty obvious that having the HR guy at your prospective employer find photos of college beer bongs isn’t a good idea. But that Before Net guy running HR isn’t going to be in his job forever. Before too long he’ll give way to an After Netter with an old MySpace page of her own out there for anyone to find. Will she conclude drunken snapshots are a sign of bad judgment and hire someone else? I very much doubt it.

במילים אחרות, העולם משתנה, ויש סיכוי די טוב שמה שהמבוגרים של היום רואים כחסרון ייחשב ליתרון אצל המבוגרים של מחר. אינני יודע, ובוודאי עדיין מוקדם מדי לקבוע. אבל אם עיתון כמו ה-Wall Street Journal, הקשור כל כך לעולם העסקים, יכול להתייחס ברצינות לסברה כזאת, נדמה לי שכדאי שגם בתי הספר יעשו זאת. הרי ממש לנגד עינינו הנורמות משתנות. פריי מציין, בצדק, למשל, שפעם השימוש בטלפון (נייח!) אצל בני נוער כדי לנהל שיחות חולין נחשב פסול או לפחות לא רצוי.

לקראת סוף המאמר, פריי כותב שבהחלט אפשר להבין את הרצון של אדם שהתבגר למחוק פרטים מחייו מתקופה מוקדמת יותר שמופיעים ברשת. אבל הוא מוסיף:

increasingly there’s something odd about a person who seems to leave no Google trace.

וככל שההגדרה הציבורית של “פרטי” תמשיך להשתנות, יהיה יותר ויותר קשר לדבר עם בני נוער על הסכנות שבפרסום פרטים אישיים באינטרנט אם לא נכיר גם ביתרונות שבפרסום הזה.

ובכל זאת, יש דברים שכנראה פשוט אינם ברורים לבני נוער, כפי שבא לביטוי בתרומה של אחד הקוראים לפורום הדיון שנפתח בעקבות המאמר:

The problem is that the generation that has grown up with the Internet may have access to the world, but they still think parochially, either just about their high school or college campus. When my sister- in-law recently confronted her daughter about about some postings and photos on MySpace that might give some prospective employers the wrong idea about her, my niece was shocked and said, “but that’s private!”

נדמה לי שתגובה כזאת ממחישה שיש צורך בלא מעט הסבר והדרכה, אבל בכל זאת (נכון, אני חוזר על עצמי), אין שום ספק שהגבולות מטשטשים, ואם ה-Wall Street Journal יכול להבחין בעובדה הזאת, כך גם החינוך יכול, וצריך, לעשות.

אין פתרונות קלים

כאשר יש לי צורך במנה בריאה של גישה ומפוקחת כלפי התנהגותם של בני נוער בסביבה האינטרנטית, אני יודע שאפשר לפנות לאנסטסיה גודסטין. גודסטין כתבה את הספר Totally Wired, והיא כותבת בלוג הנושא את אותו השם – בלוג שלרוב מכוון כלפי הורים ומורים. היא איננה מתכחשת לסכנות שאורבות לבני נוער ברשת, אבל יש בכתיבה שלה שיקול דעת שאיננו פוגשים, בדרך כלל, בכלי התקשורת הרשמיים. היא מביאה נתונים שעוזרים לנו להבין שעל פי רוב, תוך כדי ההתבגרות ה-“רגילה” שהיא מנת חלקו של כל דור, בני הנוער של היום מתמודדים עם הסביבה האינטרנטית, ועם המציאות החדשה שלתוכו הם גדלים, ברצינות ובתבונה.

לפני כשלושה שבועות גודסטין דיווחה על מושב של ועדת משנה של הקונגרס האמריקאי שעסק בסכנות לבני נוער באינטרנט:

At a recent panel in D.C. called: Just The Facts About Online Youth Victimization, the top researchers in the field basically debunked the stranger danger fear as being greatly exaggerated, painted a clearer picture of who is really at risk, and admitted while the fear-based approach has been working in terms of teens being more careful and using more enhanced privacy settings, it probably should be retired.

קראתי על המפגש הזה (הטקסט המלא, וגם וידאו, נמצאים ברשת) לפני כמה שבועות במספר בלוגים, אבל לא זכור לי שקראתי עליו בעיתונות הרשמית – לא בחו”ל, ולא בארץ. ויש בכך, כמובן, אישור לטענה של גודסטין שהעיתונות מגזימה בנוגע לסכנות. יש צורך לחנך לזהירות ולשמירה על פרטיות, אבל לפי המומחים שהשתתפו בפורום שעליו גודסטין מדווחת, הסכנות אינן מצדיקות את הפאניקה שהמדיה מבקשת ליצור.

לפני שבוע גודסטין כתבה על המקרה של תלמידת תיכון, ספורטאית מצטיינת, שגילתה שהתמונה שלה שמישהו שהיא לא הכירה העלה לרשת, “זכתה” לעשרות אלפי צפיות. אין ספק שהסיפור די מדאיג, ובוודאי מדובר במצב מביך ולא נוח לאותה תלמידה. גודסטין איננה מביאה פתרונות קלים. להיפך, היא מודה שאין לה פתרונות:

I wish I had some tips to offer on how to prevent this sort of thing from happening. The reality is that in today’s totally wired world, your digital image just isn’t your own — especially if it’s being taken by someone else (including the media). Once it’s online, this type of internet celebrity is possible whether you asked for it or not. The most you can do is just be aware that this can happen and be prepared to deal with it if it does.

כמו גודסטין, הייתי מעדיף לו היא יכלה להציע דרך פעולה ברורה לטפל בבעיה. אבל ברור לי, כמו שברור לה, שבעיות מהסוג הזה הן חלק מהמציאות האינטרנטית שלנו היום. מבחינתי, העובדה שהיא מודה שהיא איננה יכולה לשלוף פתרון דווקא די מעודד.

הסכנה שבמניעה

ויל ריצ’רדסון מדווח על פרויקט שיתופי בין תלמידים בקולוראדו לבין תלמידים בקונטיקט על גבי ויקי שהסתיים טרם זמנו בעקבות תלונה של הורה. ריצ’רדסון מצטט מהבלוג של בן וילקוף, המורה בקלוראדו, ומסביר:

A parent (בקונטיקט) has complained about wiki and even contacted the State General Attoney to see if it violates anything. Her grievances about the wiki were the following

  1. there were three personal pictures – all on the map of the home page
  2. some kids used their real names on pages or as a username
  3. in my post on icon I identified that where I live and that I teach at a “blue collar school”
  4. I had pictures of the school and the rooms which could provide a blueprint for a killer
  5. some kids put personal descriptors “I am five feet tall with brown hair named Sam”
(היו עוד כמה תלונות – כדאי לעיין ברשימה כולה.)

נדמה לי שאין חדש במצב הזה. כמו במקרים רבים בעבר, ובוודאי גם בעתיד, הפחד גובר על ההגיון. אין זאת הפעם הראשונה, ובוודאי לא האחרונה, שנפגוש מצבים כאלה.

אבל מה שבאמת מעניין בבלוג של וילקוף הן התגובות. נכון להיום, בערך שבועיים אחרי שהמאמרון המקורי התפרסם, הופיעו מעל 40 תגובות. חלק מאלה די צפויות (אם כי אין זה אומר שהן אינן נכונות). כותבים, למשל, שמבחינה סטטיסטית הסכנות שאורבות לתלמידים במגרש הספורט גדולות מאלה שבאינטרנט.

אבל התגובה המעניינת ביותר (כפי שגם ריצ’רדסון מציין) באה מהמורה של הכיתה בקונטיקט שלמדה במקביל לכיתה של וילקוף. אותו מורה, ששומר על עילום שם, מדווח:

Of course, just like everything else that gets banned, the wikis went underground. More kids created their own wikis in response to this than they did while my class wiki was active. So now instead of one wiki in with the whole team involved (not to mention me), there are now many wikis splintered across the wikiverse.

במילים אחרות, הטכנולוגיה כבר נמצאת בידי התלמידים. הם רוצים להשתמש בה, ורוכשים את הנסיון בשימוש הזה, בתוך, או מחוץ, לכיתה. אפשר אולי למנוע את השימוש בה בתוך בתי הספר, אבל אם נעשה זאת, נמנע גם את האפשרות לכוון ולהדריך את התלמידים בשימוש הנבון בכלים האלה. ולמרות שבעצם זה התפקיד של המורים, נדמה לי שרבים ישמחו לוותר על התפקיד הזה.

זה כן למערכת החינוכית!

דנה בויד היא, ללא ספק, בין החוקרים החשובים של האינטרנט החברתי וההתנהגות של בני נוער בו. בשעה שרבים מתעקשים לראות רק סכנות, היא מזהה את הייחוד של הסביבה הזאת ומסבירה לנו למה קשה למבוגרים להבין אותה. היא בוחנת כיצד בני נוער הופכים אותה לשלהם. השבוע היא פרסמה מאמר שהוא כנראה נאום מכנס באוסטרליה (Social Network Sites: Public, Private, or What). יכול להיות שלמי שעוקב אחר הכתיבה של בויד אין הרבה חדש במאמר, אבל מדובר באחד המסמכים הבהירים ביותר שלה – שבעה עמודים שכדאי מאד לקרוא. מתחשק לי לצטט את הכל, אבל במקום זה, אביא רק ציטטה ארוכה אחת:

Today’s teenagers are being socialised into a society complicated by shifts in the public and private. New social technologies have altered the underlying architecture of social interaction and information distribution. They are embracing this change, albeit often with the clumsy candour of an elephant in a china shop. Meanwhile, most adults are panicking. They do not understand the shifts that are taking place and, regardless, they don’t like what they’re seeing.

This leaves educators in a peculiar bind. More conservative educators view social technologies as a product of the devil, bound to do nothing but corrupt and destroy today’s youth. Utterly confused, the vast majority of educators are playing ostrich, burying their heads in the sand and hoping that the moral panics and chaos that surround the social technologies will just disappear. Slowly, a third group of educators are emerging – those who believe that it is essential to understand and embrace the new social technologies so as to guide youth through the murky waters that they present. This path is tricky because it requires educators to let go of their pre-existing assumptions about how the world works. Furthermore, as youth are far more adept at navigating the technologies through which these changes are taking place, educators must learn from their students in order to help them work through the challenges that they face.

הקריאה לאנשי חינוך היא בהחלט במקום. קל מאד להפריד בין בית הספר ליתר החיים, אבל תהיה זאת טעות לעשות כך. בית הספר צריך למצוא את הדרך לשלב את השימוש בטכנולוגיות החברתיות החדשות לא רק כדי לשפר את הלמידה בתוך בית הספר (ולא, הכוונה איננה לתוצאות טובות יותר במבחנים), אלא גם כדי שהיד המכוונת של המבוגר תוכל לעזור לתלמידים לפלס דרך בטוחה בעולם די מבלבל.

קולה של בויד הוא אולי הקול הבולט ביותר בכיוון הזה, אבל רצוי להזכיר גם את אנסטסיה גודסטין שכתבה את הספר Totally Wired ומפרסמת בלוג באותו שם. גודסטין כותבת על נושאים רבים הקשורים להתנהגותם של בני נוער ברשת (ויש לי רשימה די ארוכה של מאמרונים שלה שאליהם אני פשוט לא מוצא את הזמן להתייחס), והשבוע היא פרסמה משהו די ברוח של דבריה של בויד בשם The “Totally Wired” Message:

There has been a lot of headline grabbing coverage of online predators or stranger danger and what kids and teens are doing wrong online or with cell phones — whether it’s bullying, stalking, or posting inappropriate content. There are predators out there, but the reality is most teens just ignore them or delete them like the creepy spam they are. And yes, teens make stupid choices sometimes (I’m sure we all remember a few poor choices of our own), they just have a more public forum to do it in. But the reality is that teens are using technology to do mostly benign stuff — listen to music, write on a blog (yes they’re writing!), keep in touch with old friends, make plans, connect with other teens around similar interests or causes, decorate they’re MySpace page or avatar as a way of expressing themselves.

הלוואי ויותר קולות כאלה היו נשמעים לעתים קרובות יותר אצלנו.

ואם כבר כותבים על הנושא של הבלבול בין הפרטי והציבורי שטכנולוגיות אינטרנטיות חברתיות יוצרות, יש אולי טעם לציין מאמר מ-Wired המעלה בעיות של פרטיות הנובעות מפרסומות באינטרנט, והיכולת לשרטט פרופיל של משתמשים דרך הרגלי הגלישה שלהם, והאפשרות לכוון פרסומות ישירות אל טעמם. המאמר מוסר לנו ש:

… anonymous or pseudonymous profiles can be readily connected to real world identity. While advertisers may not collect PII (Personally Identifiable Information), they do collect IP addresses, which can be traced to an individual most of the time. Also, Carnegie Mellon professor Latanya Sweeney has demonstrated that one can identify 87 percent of the U.S. population from ZIP code, birth date and gender alone.

ואם די בשלושה הנתונים הפשוטים האלה בלבד, יכול להיות שהנוער של היום הם האנשים המציאותיים ביותר בינינו כאשר הם כבר מבינים שאין טעם להסתיר שום דבר ברשת.

בני נוער והרשת – סיפור של אהבה זהירה?

לפני כשבוע, במדור האינטרנט של Ynet, התפרסמה סקירה קצרה מאת אהוד קינן על הסקר האחרון של מכון PEW (סקר: בני נוער לא מדברים עם זרים ברשת). קצת להפתעתי, עדיין לא מצאתי התייחסויות נוספות לסקר הזה בעברית, מלבד אזכור קצר בעלון השבועי של הקולקטיב. הסקר עוסק באמצעי הזהירות שבהם בני נוער נוקטים, או לא נוקטים, בפעולות האונליין שלהם. אולי אין זה צריך להפתיע שהוא לא זכה להתייחסות רבה, הרי לא עולים ממנו ממצאים שמאפשרים למישהו לנפנף באותם ממצאים ולהתריע על סכנות מיידיות, או, לחליפין, להראות שכבר אין שום סכנה. דווקא הרושם הבסיסי ביותר שעולה ממנו הוא שבני נוער מתנהגים כמו בני נוער – הם מוכנים להסתכן, אבל הם גם זהירים ומודעים למצב. בחרתי לצטט מהאנגלית, אבל אפשר למצוא לפחות טיפה מהמסקנות בתרגום במאמר של Ynet:

Most teenagers are taking steps to protect themselves online from the most obvious areas of risk. The new survey shows that many youth actively manage their personal information as they perform a balancing act between keeping some important pieces of information confined to their network of trusted friends and, at the same time participating in a new, exciting process of creating content for their profiles and making new friends. Most teens believe some information seems acceptable – even desirable – to share, while other information needs to be protected.

הדוח המלא (Teens, Privacy & Online Social Networks) מכיל פירוט די מדוייק של סוגי המידע שבני נוער מפרסמים ברשת. קשה להגיד שיש בו הרבה חדש, אם כי אני דווקא מופתע ללמוד שלפי הסקר 55% מבני הנוער שמרבים לבלות זמן רב ברשת פרסמו פרופילים אישיים אי-שם. לא ידעתי אם להוסיף את המילה “רק” לפני הנתון הזה – הרי, ציפיתי לאחוזים גדולים יותר. שני שליש מתוך אלה מדווחים שהם מגבילים את הגישה אל הפרופילים האלה בדרך כלשהי. הסוקרים שואלים:

Are today’s teens less concerned about their privacy because the internet gives them so many opportunities to socialize and share information?

קשה לשפוט אם אכן האמצעים שבהם נוקטים כדי לשמור על פרטיות או זהירות הם מתאימים או מספיקים. יתכן שיש להם תחושה של בטחון, אבל האמצעים שבהם הם נוקטים אינם מצדיקים את התחושה הזאת. יתכן, אבל הרושם הוא שבני נוער אלה חשים שכדאי להם להמצא ברשת, ובכל זאת הם אינם עוצמים את העיניים לסכנות שעורבות להם:

Our survey suggests that there are a wide range of views among teens about privacy and disclosure of personal information. Whether in an online or offline context, teenagers do not fall neatly into clear-cut groups when it comes to their willingness to disclose information or the ways they restrict access to the information that they do share. For most teens, decisions about privacy and disclosure depend on the nature of the encounter and their own personal circumstances. … Many, but not all, teens are aware of the risks of putting information online in a public and durable environment. Many, but certainly not all, teens make thoughtful choices about what to share in what context.

אז מה אפשר ללמוד מכל זה (והסקר המלא הוא בן 55 עמודים והוא גדוש בהרבה יותר נתונים מאשר רק אלה שהבאתי כאן)? אישית, נדמה לי שמצטיירת תמונה של בני נוער שמתמודדים בתבונה עם המציאות שלתוכה הם גדלים. אין לי ספק שלפעמים הם מועדים, אבל אם אני זוכר נכון, זה קרה גם לי מדי פעם.

אולי עצם העובדה שיש מעט תגובות למאמר מצביע על כך שרבים חשים שהיום אפשר כבר לסמוך על בני הנוער. תגובה אחת מתריסה “די עם ההיסטריה”, והכותב מסביר שהרחוב יותר מסוכן מהרשת. אבל כלפי מי ההתרסה הזאת? אם אפשר ללמוד משהו מהסקר הזה הוא שבני הנוער, ואולי אפילו ההורים שלהם, כבר השכילו להבין את זה.

אם מישהו כאן נגד “בטוח” … שיקום!

אם אינני מתייחס כאן ליום הלאומי לאינטרנט בטוח, מישהו עלול לחשוב שאני דוגל באינטרנט לא בטוח. לכן, אם לא משום סיבה אחרת, אז לפחות לשם בכיסוי תחת, אכתוב כאן מספר התייחסויות.

בעוד רגע הילה תהיה בת 10. נדמה לי שאני חושש יותר שמתאונת אוטובוס בנסיעה הארוכה שלה אל בית הספר או בחזרה ממנו, מאשר משהו שעלול לקרות לה דרך האינטרנט. כמובן שחלק לא קטן מהסיבה לכך הוא שאני פוקח עין על מה שהיא עושה באינטרנט (ויש לי הרקע לעשות את זה), אבל נדמה לי שזה גם פונקציה פשוטה של סטטיסטיקה.

אבל למרות העין הפקוחה בנוגע לאינטרנט, המון דברים אחרים מצליחים לקרוץ לה. כל יום אני נחרד לגלות שדרך “השיר שלנו” היא לומדת שהרמטכ”ל מקדיש את רוב יומו ללהקה צבאית ולנינט. אני חושש שאחרי כמה עונות של התוכנית הזאת בני הנוער בישראל יחשבו שזה באמת מה שהרמטכ”ל אמור לעשות. נדמה לי שיש כאן סכנה המשתווה, לפחות, לסכנות שעורבות להם באינטרנט. אבל משום מה, אין יום לאומי לטלוויזיה בטוחה.

אם לא שום דבר אחר, היום הזה נותן לי הזדמנות להעלות מספר קישורים שיכולים להרחיב, ולו במעט, את התמונה הכללית על מה בני נוער וילדים עושים באינטרנט. נכון, כבר הזכרתי לפחות חלק מהדברים האלה בעבר, אבל אנצל גם את ההזדמנות הזאת.

בכנס SXSW שהתרחש השבוע, היה מושב שעסק ב: Under 18: Blogs, Wikis and Online Social Networks for Youth. השתתפו בו כמה מהאנשים הבולטים בהגות ובמחקר התחום. בבלוג Read/Write Web אפשר למצוא סקירה מעניינת של המושב. (סקירה נוספת, רחבה יותר, אך פחות ממוקדת, נמצאת כאן.) המשתתפים לא טענו שאין סכנות שעורבות לבני נוער ברשת, אבל הם גם הדגישו את יכולתם של אותם בני נוער להסתגל למציאות שהרשת מציגה. דנה בויד (הבלוג שלה דן בשאלות האלו לעתים קרובות) ציינה שבני נוער היום עסוקים באותן שאלות שבעבר העסיקו את האחים הגדולים שלהם ואת ההוריהם, אבל הסביבה בהחלט השתנתה:

14 – 17 year olds still yearn to participate and express themselves to society at large. The difference is that in the last few years they have begun doing it online. She pointed out 4 things that make this unique:

(1) Persistence – The fact that comments, posts, social network pages don’t go away
(2) Searchability – The fact that anyone can find information about others easily. She commented that her mother would have loved to be able to easily search about her interactions, but when she was growing up this wasn’t possible.
(3) Replicability – The fact that you can easily replicate a conversation (such as IM) in many other places (such as a MySpace Page)
(4) Invisible Audiences – The fact that you don’t know who you’re talking to.

אין ספק, המציאות האחרת הזאת יוצרת סכנות, או את התשתית לסכנות, שלא הכרנו. אבל כדאי בכל זאת לזכור שהרצון להביע את עצמם בחברה הרחבה הוא רצון שימשיך לחפש נתיבים לבוא לביטוי.

האם כדאי שלמורים יהיו חשבונות ב-MySpace?

אתרים אישיים, אם בסגנון המסורתי של אתר סטטי, אם כבלוג, או כחשבון אישי בפלטפורמה כמו MySpace הפך מזמן לתופעה מקובלת – גם אצל צעירים וגם אצל מבוגרים. מן הסתם, לא מעט מבוגרים הם גם מורים, ולכן סביר מאד להניח שלא מעט מורים כותבים בלוגים ומטפחים את החשבונות שלהם ב-MySpace. אבל מה עליהם לפרסם, ואולי יותר לעניין, לא לפרסם, באתרים האלה? אני מודה, אינני יודע. למורה הזכות להיות אדם פרטי, ולנהל את החיים שלו מחוץ לכיתה בלי לחשוש שבוחנים אותו. אבל בימינו, בוחנים אותנו לא רק אם רואים אותנו בבתי קפה על מישהי, אלא דרך האתרים שלנו. למורה במדינת רוד אילנד, זה עלה לו במשרה שלו. במאמר באתר של תחנת חדשות במדינת רוד אילנד אנחנו קוראים:

Until last month, John Bush, 52, was a physical education teacher at Landrum. According to St. Johns County School Board’s attorney, Bush was terminated after the school superintendent saw an inappropriate photograph and some text messages on Bush’s social networking Web page.

School officials conceded that the online content was not pornographic, but contained information parents would not want their children to know about their teacher.

המורה עצמו מציין שלדעתו אנשים חדרו לתוך החשבון שלו לפרסמו כמה דברים שהוא הוריד ברגע שהוא גילה אותם. אבל בהתחשב בעובדה שבמחוז הספציפי הזה, ההגדרה של “מידע לא הולם” נמצאת, כנראה, בידי המפקחים, חבלה באתר על ידי גורמים חיצוניים איננה הבעיה המרכזית.

באתר של אותה תחנת חדשות בו נמצאת הידיעה הזאת, הקוראים התבקשו להביע את דעתם. מעל 900 אנשים הצביעו, ורק כ-7% היו בדעה שיש לפטר את המורה. כמעט 60% חשבו שהמפקח היה צריך לבקש שהוא יוריד את המידע הלא הולם, ושליש טענו שלמורה יש הזכות לנהל אתר ולפרסם בו מה שהוא רוצה.

בינתיים, המורה עוד מערער על הפיטורין, ואם אפשר להסיק מסקנה כלשהי מכל הפרשה, היא שכאשר מלמדים על הסכנות ברשת ועל התנהגות נאותה בה, כדי שלא רק התלמידים ישתתפו בשיעורים האלה, אלא גם המורים.

פתוח לכל … אבל בכל זאת פרטי?

במאמרון קצר מאד בבלוג הקבוצתי של קרן מקארתור –Spotlight on Digital Media and Learning (בלוג שבאופן כללי מאד מומלץ לקרוא) – סנדרה וובר מהרהרת בנוגע לתחושת הפרטיות של בני נוער בסביבה האינטרנטית. וובר כותבת:

Young people trust adults to be smart enough to realize that it is plain rude to go snooping on children’s websites without their permission. As public as their postings may be, it is ‘bad form’ and an invasion of privacy to visit a personal site that you know was not intended for your eyes.

יש כאן קביעה מאד מעניינת, אולי אפילו מוזרה. וובר בעצם כותבת (ואין ספק שהיא כותבת לקוראים מבוגרים) שהגבולות שאני, כמבוגר, מציב כדי להבחין בין פרטי לציבורי אינם אותם גבולות שבני נוער מציבים. כמבוגרים נראה לנו הגיוני שמה שמתפרסם במרחב הציבורי של האינטרנט פתוח לכולם. אבל וובר טוענת שבני נוער רבים כותבים למרחב הזה (או, ליתר דיוק, לפינות מסויימות בתוך המרחב הזה) ומצפים שמבוגרים יבינו שזה לא נועד להם. באותה מידה שלא היינו פותחים יומן של ילדה שאנחנו מוצאים בחדרה, כך, לפי וובר, עלינו לא לחדור לפרטיות של שיחות ושל כתיבה שאינן מיועדות לנו. וובר מסיקה מסקנה פדגוגית:

How will young people learn to be trustworthy if no one will trust them?

אני מסכים. אבל נדמה לי שסימני השאלה מהמאמרון של וובר גדולים מאשר סימני הקריאה. מדבריה של וובר אנחנו חשים שנוצרת תפיסה חדשה. באותה מידה שהגיוני לי שמה שנמצא במרחב הציבורי אכן ציבורי, הגיוני לא פחות שבני נוער באמת תופסים חלקים מהמרחב הווירטואלי כמרחב שנועד רק להם. הכין שאני רואה דלת פתוחה, הם רואים שיש עליה שלט – “אין כניסה ללא רשות”. הנסיונות שלנו להקנות הרגלי גלישה ושימוש באינטרנט בטוחים יצטרכו להתחשב בתפיסה החדשה, והשונה, הזאת.