קטגוריה: דיגיטאליות

שתפו פעולה – אם תרצו או לא!

גרי סטייגר איננו שומר מרחק ממחלוקות חינוכיות. הוא איתן בדעתו ושמח להשמיע אותה – אולי במיוחד כאשר מדובר בדעה שאיננה מתיישרת עם הדעה הרווחת. כיאה לתלמיד של סימור פפרט, עבור סטייגר המחשב הוא בעיקר כלי לחשיבה וליצירה. הוא איננו שולל את ה-WWW כמקור למידע זמין ללומדים, אבל בעיניו השימוש הרצוי והכדאי ביותר של כלים דיגיטאליים הוא בתהליך של יצירה. לאור כל זה, אין זה צריך להפתיע שלפני שבועיים בבלוג שלו סטייגר עקץ בחריפות את ההתלהבות המתמשכת בשימוש במסמכים של גוגל לשם ה-“שיתופיות”. אבל אפילו אם העקיצה נעשתה בעיקר כדי להרגיז, נדמה לי שצריכים להודות שיש דברים בגו.

סטייגר מתאר את האהבה, אולי הסגידה, של אנשי חינוך כלפי גוגל, וברור לו שהוא מעורר התנגדות כאשר הוא מכריז:

The one Google thingy that schools really love is Google Docs. Boy, do they love Google Docs.
הוא מונה שלוש סיבות לכך. תחילה הוא מציין שבציבור הרחב גוגל נתפסת כמגניבה – הרי כולנו היינו רוצים לעבוד שם. הסיבה השנייה היא החינמיות (או לפחות החינמיות הכספית), ואכן נכון שקשה מאד להתנגד למשהו שמקבלים בחינם. והשלישית? האפשרות של שיתוף פעולה. וכאן סטייגר מרשה לעצמו להכנס להליך כמעט מיזנתרופי, וממש להרגיז. הוא יודע שאנשי חינוך אוהבים שיתוף פעולה. מערכות חינוך היום רואות בפיתוח יכולת שיתוף הפעולה אחת המטרות המרכזיות שלהן (כזכור, ה-collaboration הוא אחד מארבעה ה-Cים שה-Partnership for 21st Century Skills מבקש לקדם). סטייגר מתאר כיצד מורים מחלקים את תלמידי הכיתות שלהם לקבוצות קטנות, הטרוגניות כמובן, כדי שאלה ילמדו לעבוד יחד. אבל הוא מוכן, אפילו שמח, לקרוא תיגר על המגמה הפופולרית, הכל כך חיובית, הזאת. הוא כותב שהנסיון שלו כאדם כותב מאפשר לו להסיק כמה מסקנות אחרות בנוגע לכתיבה משתופת:
You may write different parts of something and smush them together. You may peer-edit. You may create an anthology or periodical containing writing by several people, but writing is a solo sport. Writing is the result of one person’s internal processes.
אולי יותר מאשר הוא טוען שהכתיבה היא פעולה אישית, סטייגר מתרעם על כך שמחייבים תלמידים לשתף פעולה. מקומם אותו שבתי הספר לוקחים משהו שיכול להיות חיובי ביותר כאשר הוא נעשה באופן רצוני, והופכים אותו להכרח. סטייגר הרי מכיר בכך ששיתוף פעולה יכול להניב פרות יפים – במוסיקה, למשל. אבל כאשר הוא נעשה תוך אילוץ התוצאה איננה יכולה להיות טובה. הוא מדגיש שמדובר בתהליך טבעי שצומח מסביבה שבה יחידים בעלי כישורים וידע שונים מפיקים תוצר גדול מסכום חלקיו. לכן במקום לחלק תלמידים לצוותים לפי השיקולים ה-“פדגוגיים” של המורה, שיתוף הפעולה צריך לצמוח בין חברים, ואם התוצאה איננה עונה על הצרכים, אפשר פשוט ליצור קבוצה אחרת. הוא כותב:
That is how you learn to collaborate. You may teach it, but the students will not stay taught.
סטייגר מצטט את תשובתו של סימור פפרט לשאלה שהוצגה לו בראיון לפני שנים די רבות (אם כי לא הצלחתי לאתר את המקור המדויק). כאשר פפרט נשאל מה דעתו על למידה שיתופית (Cooperative Learning), הוא השיב:
I think it is a profoundly bad idea to force children to work together.
גם אם נכון שלהבדיל מאנשי חינוך רבים סטייגר איננו מתלהב מ-Google Docs, נדמה לי שברור שמה שבאמת מפריע לו היא הדרך שבה מערכות חינוך מבקשות למסד את השיתוף. יש, אמנם, קשר די הדוק בין ההתלהבות מ-Google Docs לבין המרדף אחר הכתיבה השיתופית כמטרה בפני עצמה (ולא מפני שהתוצר איכותי יותר מאשר כתיבה אישית – דבר שבאופן די ברור אפשר להראות איננו נכון). במידה מסויימת הקשר הזה די הגיוני – הרי הכלים של גוגל הם אלה שמאפשרים את השיתוף. אבל מעבר לכך, שניהם נובעים מאותה “חשיבה” חינוכית: חלוקת התלמידים לקבוצות תוך הנחיה לעבוד יחד לקראת תוצר סופי איננה שונה מהותית מהגשת תמלילן שמאפשר עריכה משותפת ולצפות שהתלמידים באמת יפיקו משהו “יחד”, ושבאופן קסמי, פשוט בזכות זה שהתלמידים יושבים מול מחשבים שעל מסכיהם מופיע אותו מסמך, ה-“משהו” הזה יהיה איכותי.

סטייגר כותב:

Sadly, like many seemingly good ideas, schools seek to mechanize collaboration by turning natural process into a set of measurable skills and [a] multi-year course of study, easily assessed.
אכן, עצוב. ועם זאת, צפוי. כמעט באופן בלתי-נמנע מערכות חינוך חייבות להסדיר תהליכים. קשה לבוא בטענה כלפי תהליך כזה. אבל במקרה של שיתוף פעולה, כאשר לוקחים תהליך “טבעי” ומבקשים למסד אותו, צפוי מאד שהתוצאה תהיה בעייתית. וכמו שקורה במקרים רבים, אנחנו נמשיך ללמד את התלמידים, והם ימשיכו לא ללמוד. וה-Google Docs, על אף יכולותיהם הנהדרים, לא יפתרו את הבעיה.

היכן האנושיות באמת נחוצה?

אני מודה, לא פעם אינני מעודכן כמו שאולי הייתי רוצה להיות. עדות טובה לכך היא החשיפה המאוחרת שלי למבצע הפרסום של מזרחי טפחות. כן, ראיתי פרסומות בטלוויזיה שמסבירות לי שהבנק מבטיח ליווי של בן אנוש לכל לקוח, אבל משום מה חשבתי שמדובר בקמפיין חדש. כך לפחות התרשמתי שכאשר ראיתי שלט חוצות של הבנק שהכריז:

אין תחליף לאנושיות
הסיסמה הזאת עוררה בי מספר מחשבות, והיה לי ברור שאני צריך לכתוב כאן על המציאות המוזרה שבה הבנקאות שלנו היא חשובה כל כך שהיא מצריכה אדם שיטפל בנו, אבל בחינוך אפשר לאמץ אלגוריתמים ורובוטים, ולצמצם את המגע הישיר של מורים בני-אדם בתלמידיהם. אחרי שהתחלתי כבר לכתוב על התופעה גיליתי שעוד לפני כששה חודשים חברת הפרסום שעובדת עם מזרחי טפחות העלתה לרשת סרטון הגן הדיגיטלי הראשון. אם נכון לעכשיו הסרטון ב-YouTube זכה כמעט ב-700,000 צפיות, ברור שאני פספסתי משהו.

הסרטון מבקש לשכנע אותנו שיש תחומים בחיים שאי אפשר להפקיר אותם למכונות – גן ילדים למשל. ללא ספק יש כאן מבצע פרסום מתוחכם, במיוחד מפני שכאשר הסרטון פורסם עדיין לא היה ברור לקראת מה הוא מוביל. ובכל זאת, ואולי במיוחד מפני שעכשיו אנחנו כן יודעים לאן הוא הוביל, הוא מעלה מספר שאלות ותהיות.

הפרסומת מספרת לנו על “הגן הדיגיטלי הראשון בישראל”, אם כי מה שאנחנו רואים בסרטון איננו גן דיגיטאלי, אלא גננת (כנראה אמיתית) שמתקשרת עם הילדים מרחוק באמצעות iPad על גלגלים. הגננת (או דמותה) אמנם מספרת לנו שהיא מאמינה “ביכולת האינטואיטיבית של הילד להתנהל בעצמו במרחב הדיגיטלי”, אבל מה שאנחנו פוגשים איננו “מרחב דיגיטלי” אלא מרחב פיסי שבו הנוכחות של הגננת, והקשר איתה, הם דרך ה-iPad. לאור זה הדוגמאות המצחיקות (פחות או יותר) שאנחנו רואים אינן המחשה של דיגיטאליות בגן, אלא פשוט סביבה שאין בה מגע אדם. הגננת מספרת שהתפיסה הפדגוגית היא “לאפשר לכל ילד וילדה לנהל את עצמם בעצמם”. יד על הלב, על אף העובדה שאנחנו אמורים לצחוק מהרעיון שילדים בגן יכולים להיות עצמאיים, יש כאן יסוד פדגוגי חשוב, יסוד שראוי, בהתאם לגיל וליכולת, ליישום.

אבל להבדיל מהפרסומת, בסביבות חינוכיות דיגיטאליות אנחנו פוגשים מציאות כמעט הפוכה. בחינוך הדיגיטאלי של היום עוד ועוד מידע על התלמיד ומעשיו נאסף, כאשר אלגוריתמים מורכבים מנתחים את המידע הזה כדי לכוון ולנתב את התלמיד. התוצאה היא שהסיכוי שהתלמידים יצליחו “לנהל את עצמם בעצמם” הולך ומצטמצם. זאת ועוד: בקשות כמו זאת של הילדה בסרטון שקוראת לגננת לנגב לה נרשמות ונשמרות, ונכנסות למאגר שיוצר תמונה כוללת על כל ילד וילד, כאשר המידע שנאסף ישפיע על כיצד יתייחסו לילד בהמשך. עם או בלי בנקאי אנושי, אגב, אותו הדבר קורה אצל הלקוח בבנק. מזרחי טפחות בוודאי לא יוותר על המידע שיש לו אודות לקוחותיו, מידע שיאפשר לו, עם קריצה לאנושיות כמובן, להחליט אם כדאי, למשל, לאשר הלוואה ללקוח.

כצפוי, בסוף הסרטון מכריזים ש-“בדברים החשובים באמת, אין תחליף לאנושיות”. וברור לנו שכאשר מזרחי טפחות מציע לנו בנקאי אישי, אנושי, זה מפני שהכסף שלנו הוא אחד הדברים “החשובים באמת”. השאלה היא האם, על אף הפרסומת המצחיקה, נוכל להגיד את אותו הדבר לגבי החינוך?

התנופה למצוא מכשירים שימלאו את תפקידי המורה איננה חדשה. רק לפני שלושה שבועות הבאתי כאן ציטוט מב’ פ’ סקינר שעוד בשנות ה-50 טען שמכונות יוכלו להחליף את המורה (אם כי הדגשתי שסקינר טען שהמכונות ימלאו תפקידים ניהוליים ומשעממים כך שהמורה ישתחרר לעבודה חינוכית משמעותית). ציינתי גם שהיום, בהשפעת שיקולים של חסכון ורווח, ובעקבות היכולות ההולכות ומתרחבות של המחשבים, יזמים בתחום החינוך מבקשים למצוא עוד ועוד תפקידים הוראתיים שהמחשב יוכל למלא. ומפני שאותם יזמים מתקשים להבין למה החינוך איננו מנוהל יותר כעסק, ומפני שבטווח הארוך זול יותר להפעיל רובוט מאשר מורה אנושי, סביר להניח שהרובוטיזציה של החינוך תמשיך לתפוס תנופה.

יש טעם לשאול שאלה נוספת: עד כמה הבנקאי האנושי באמת חשוב לנו? יתכן שמבצע הפרסום של מזרחי טפחות עולה על גל של געגועים לאנלוגי ולמוחשי. בשנה הקודמת דייוויד סאקס פרסם ספר “The Revenge of the Analog“. סאקס טוען שבתחומים רבים אנשים נוטשים את הדיגיטלי כדי להחזיק ספר או תקליט ביד, לרשום מחשבות בתוך מחברת, וליצור קשר “אישי”. הספר מעניין, אם כי לא השתכנעתי שבאמת יש כאן מגמה (כמו שלא השתכנעתי שנטשנו את האנלוגי באופן כל כך גורף). מה שכן ברור הוא שבמזרחי טפחות מבינים שכאשר אנחנו שומעים קול אנושי אנחנו חשים שלמישהו אכפת מאיתנו. לאור זה חשוב להדגיש שבפרסומות ההמשך של מזרחי טפחות הבעיה איננה שמחשב מטפל בנו, אלא שצריכים להמתין זמן רב מדי עד שבן אדם חוזר אלינו (אם בכלל) לטפל בנו. זאת איננה בעיה של דיגיטאליות, אלא של היעילות של הבנק. ולמען האמת, לא ברור למה אדם מסויים, שאת שמו אנחנו יודעים ואת קולו אנחנו מזהים, פותר את הבעיה.

כתבה ב-Popular Science מלפני כשבועיים מדווחת על חברה שעוסקת באיתור ופיתוח הצלילים המתאימים ביותר לאפשר לנו להמתין על קו הטלפון כאשר אנחנו פונים לשירות. בין היתר מדווחים שיתכן שזאת בעיה שהולכת להעלם מפני שהמחשבים של היום מסוגלים לאתר את התשובות לשאלות שלנו במהירות בזק, ולכן זמן ההמתנה מצטמצמת מאד. אבל זה יוצר בעיה חדשה. לפי הכתבה, אפילו אם אפשר להעביר אלינו תשובה כמעט באופן מיידי, אנחנו אוהבים להרגיש שמטפלים בנו. הכתבה מצטטת אחד המנהלים של חברה שעוסקת, בין היתר, בצלילים שמושמעים בזמן ההמתנה. החברה פיתחה צלילים של הקלדה על מקלדת מפני שצליל ההקלדה רומז לנו שמישהו שוקד על איתור התשובה הנכונה לשאלה שלנו:

You want people to understand that you’re still there and that you’re doing something for them. In the computer age, you can say work is being done by typing. It has the immediate naturally understood connotation of ‘I’m doing something for you.
לצליל המוכר הזה אין קשר למה שהמחשב עושה בזמן שהוא מאתר תשובה לשאלה, אבל הוא גורם לנו להרגיש שמטפלים בנו. סביר להניח שבצורה דומה המטפל האנושי שבנק מעניק לנו איננו אלא כיסוי לפעילות דיגיטאלית שעליה לא היינו רוצים לוותר.

נוצרת מציאות מוזרה. מצד אחד בנק מבטיח לנו התייחסות אנושית – אפילו אם ברור לנו שעל מנת שאותו בן אנוש יפנה אלינו לא רק בנימוס אלא גם ביעילות יש צורך בפעולות מחשב מורכבות שמופעלות ברקע. בעיני הלקוח זה נתפס כקידמה. ואילו מצד שני במרחב החינוכי אנחנו עדים לעוד ועוד תוכנות מחשב שמנטרלות את התרומה של המורה האנושי – ומשום מה גם זה נחשב קידמה. קשה לי להאמין שאני היחיד שרואה בכך סדר עדיפויות עקום.

אבל הדיגיטאליות מאפשרת

לפני שלוש שנים, לקראת חג המולד, אדוורד סנודן שלח מסר לעולם דובר האנגלית ממקום מחבואו ברוסיה. במסר הזה סנודן הזהיר שבני הנוער של היום גדלים בלי שום תחושה של פרטיות:

A child born today will grow up with no conception of privacy at all. They’ll never know what it means to have a private moment to themselves, an unrecorded and unanalyzed thought. And that’s a problem because privacy matters. Privacy is what allows us to determine who we are, and who we want to be.
דבריו של סנודן כוונו ליכולת של השלטונות לעקוב אחרי כל מעשינו, יכולת שגדלה עשרות מונים בעקבות התכונה של הדיגיטאליות לרשום ולתייק כל דבר. כבר שנים רחובות הערים מכוסות במצלמות מעקב אבל איננו חשופים רק כאשר אנחנו נמצאים במרחב הציבורי. גם כאשר אנחנו לבד מול המחשב כל מה שאנחנו עושים נרשם. בדרך הזאת לגופים שיודעים עלינו המון נמנים לא רק השלטונות אלא גם חברות האינטרנט הגדולות שבאופן תדיר אוספות מידע רב אודות כל הפעולות הדיגיטאליות שלנו. בהחלט אפשר להבין את החשש של סנודן שהפרטיות היא נחלת העבר.

אבל על אף העובדה שכל זה מוכר לנו, הוא גם, איכשהו, רחוק מאיתנו. גם אם הפרסומות שמופיעות על הצג שלנו כאשר אנחנו גולשים מאתר לאתר מעוררות תחושה שמישהו יודע עלינו יותר מדי, אנחנו מתייחסים לזה יותר כקוריוז מאשר כמשהו מפחיד. אבל מה עושים כאשר זה נעשה עוד יותר אישי? אתמול, בחדשות ערוץ 2, בכתבה קצרה בת שלוש דקות, ראינו לאן זה מגיע.

הכתבה הציגה מגוון כלים שמאפשרים להורים לדעת, בכל רגע נתון, היכן ילדיהם נמצאים ומה הם עושים. שיהיה ברור – כהורה לילדים שהם מאד חשובים ויקרים לי חשוב לי לדעת שהם בסדר. גם במהלך יום העבודה שלי, וגם בערב, אני חושב עליהם ודואג לשלומם. אבל אינני חש צורך לקבל פירוט מדויק על היכן הם נמצאים ומה הם עושים. משום מה חשבתי שחלק חשוב מהתפקיד שלי כהורה הוא לאפשר לילדים שלי להיות עצמאיים ולהכין אותם לעצמאות הזאת. לטעמי, הרצון של ההורים בכתבה לקבל מידע מפורט אודות הילדים שלהם גובל בריגול. הצורך האובססיבי הזה לדעת בוודאי איננו מביע אימון בילד, ובלי אימון בו הילד מתקשה לפתח עצמאות ואחריות.

גם לפני העידן הדיגיטאלי הורים דאגו לילדיהם. כתיכוניסט אני זוכר שההורים שלי ביקשו שאם עד חצות לא הגעתי הביתה שאטלפן אליהם להגיד היכן אני נמצא. העובדה שאני ידעתי היכן הייתי לא פטר אותם מלדאוג – ואם לא ידעתי את זה אז, למדתי אותו כשנעשיתי הורה לילדים גדולים. אבל אני בטוח שאפילו אם להורים שלי היו האמצעים לעקוב אחרי הם לא היו עושים את זה, ואני משוכנע שזה היה מפני שהם הבינו שעל אף הדאגה שלהם רק כך אוכל לפתח עצמאות. אני מניח שכמו כל מתבגר אחר הרגשתי אז שההורים שלי חודרים לפרטיות שלי, ורק מאוחר יותר הבנתי שהם אכן אפשרו לי לא מעט מרחב. אבל היום גם המרחב הזה מאד מצטמצם.

במידה לא קטנה המכשירים שמאפשרים להורים לעקוב אחרי ילדיהם סוגרים את אחת הפינות שעד עכשיו היו פתוחות. ברור שהשלטונות יכולים לדעת עליהם, וכך גם גוגל ופייסבוק. יתכן שהגיוני שההורים הם אלה שכן יוכלו לקבל מידע לגבי המצאותם של ילדיהם, אבל אפשר לברך על התבונה של ההורים שהצליחו להבחין בין דאגה כנה לבין מעקב חודר. לא כל מה שהדיגיטאליות מאפשרת דורשת יישום. ועבור ההורים שבכל זאת חייבים לדעת את הכל, אין ספק שבקרוב כבר עם לידת התינוק אפשר יהיה לשתול בו שבב RFID ארוך טווח תת-עורי … ואז ההורים יוכלו לא לישון בשקט לא מפני שהם אינם יודעים היכן הילד, אלא מפני שהם כן יודעים.

נכון, אין סיכוי. אבל אולי …

פעמים רבות בבלוג הזה הבאתי דברים שכתב לארי קובן. לקובן קבלות רבות בחקר ההיסטוריה של החינוך, ובמיוחד בחקר הנסיונות לחולל שינויים בחינוך באמצעות הטכנולוגיה. על אף העובדה שלא פעם מציגים אותו כמתנגד לטכנולוגיות דיגיטאליות בבתי הספר, הגישה של קובן לנושא הרבה יותר מפוכחת. לקובן היכרות עמוקה עם ההיסטוריה של הנסיונות לשנות את בית ספר, וההכרות הזאת לימדה אותו שאפילו אם מדובר בכלים דיגיטאליים רבי עוצמה שמגיעים לכיתה, אי-אפשר לצפות למהפכות בתהליכי הוראה ולמידה. פעם אחר פעם קובן מצביע על המורכבות של המתרחש בכיתה, מורכבות שמקשה מאד על שינויים מהירים. הוא מדגיש שלרוב, גם כאשר המורים מאמצים כלים חדשים (או נאלצים על ידי ההנהלות לעשות זאת), הם מוצאים דרך להתאים אותם לשיטות ההוראה שכבר נהוגות אצלם. התוצאה היא שבמקום השינוי הגורף המקווה, בסופו של דבר עולם כמנהגו נוהג.

במאמרון מלפני שבוע קובן מביא דוגמאות מחוץ לכותלי הכיתה על מנת להראות שבאופן כללי בתרבות המערבית המרדף אחרי הדיגיטאלי נבלם, ובמקום זה אנחנו לומדים לשלב את המיטב של הדיגיטאלי עם המוכר האנלוגי. בפתיחת המאמרון שלו הוא מקשר לכתבות שמראות שלאחרונה יש עלייה בקניית יומני פגישות מודפסים וירידה בקניית ספרים דיגיטאליים, ושבאופן כללי יש עלייה ברכישת מוצרים מוחשיים לעומת דיגיטאליים. הוא מציין שכל אלה הם עדות לכך שמיליוני אנשים עוסקים ב:

figuring out what’s important in living a life fully in a world that has become increasingly digital
בהמשך קובן מביא דוגמאות נוספות שמצביעות על כך שהחיים שלנו אינם עוברים להיות דיגיטאליים במלואם, אלא שאנחנו מוצאים את הדרך לשלב בין הדיגיטאלי והאנלוגי. הוא כותב שאולי יש אנשים שיתייחסו להסתמכות המחודשת על המוחשי כגעגוע לעבר, לנוסטלגיה, אבל לדעתו החזרה לאנלוגי מעיד על כך ש:
many people [are] figuring out pathways to a life that mixes the analog and digital
יש משהו קצת מוזר בהערות האלו של קובן. הרי על אף העובדה שהדיגיטאלי חדר לכל תחומי החיים שלנו, וכמעט לכל אחד מאיתנו יש מחשב קטן וחזק בכיס, קשה להגיד שהקיימת “סכנה” ממשית שאנחנו ננטוש את האנלוגי כדי להפוך לדיגיטאליים באופן מלא. החברות המובילות של עמק הסיליקון אמנם מעודדות אותנו להעשות יותר ויותר דיגיטאליים (היום אפשר, אפילו, לרכוש שלל מכשירים דיגיטאליים עבור הכלבים שלנו), אבל היסודות האנלוגיים שלנו עדיין מוצקים. קובן אולי מזהה “חזרה” לאנלוגי בדוגמאות שהוא מביא, אבל נדמה לי שהוא פשוט רואה את המציאות – שכולנו, מי יותר ומי פחות, משלבים את האנלוגי ואת הדיגיטאלי בחיינו.

לאור זה, יש טעם לשאול למה קובן חש צורך להבליט את מה שנראה כמובן מאליו. נדמה לי שהתשובה נמצאת בעובדה שבמשך שנת 2016 קובן ביקר בבתי ספר מתוקשבים רבים, והביקורים האלה עוררו אצלו את החשש שמישהו באמת רוצה להיפטר מבתי הספר הפיסיים, להשתחרר מהמבנים עצמם ולהפוך את ההוראה ואת הלמידה לתהליכים שמתבצעים דרך התקשוב באופן מלא.

כאשר הוא מצביע על המיזוג של שתי המציאויות – האנלוגי והדיגיטאלי – הוא מזכיר לנו, ולעצמו, שאין חשש שהכיתה הבית ספרית של היום תיעלם או תהפוך לדיגיטאלית באופן מלא. קובן מביא מספר דוגמאות למקצועות שמחייבות קשר אישי – הוא מציין מצבים שבהם קשר פנים-אל-פנים מהווה מרכיב הכרחי, והוא מדגיש שעל אף העובדה שלעתים קרובות הדיגיטאלי בהחלט יכול לסייע או לתרום, הוא איננו יכול, ואיננו צריך, להחליף את הקשר הזה. הוא מוסיף:

Not either/or, one or the other – analog and digital easily mix in these helping professions. And it is in schools especially where face-to-face contacts occur daily, where relationships begin and mature, where the analog and digital world come together.
קובן איננו רואה את המעבר לדיגיטאלי באופן מלא כאופציה. הוא חושב כך בעקבות ההכרות שלו עם ההיסטוריה של השינויים בחינוך, אבל גם מפני שהוא רואה בקשר פנים אל פנים האמצעי המועדף של חברה שרוצה להעביר את ערכיה לדור הצעיר. הוא כותב שמלאכת ההוראה (הוא משתמש במילה schooling) איננה מטפלת בראש בלבד, אלא גם בלב, ומוסיף שלעתים קרובות רבים מאלה שדוגלים בדיגיטאליות בחינוך שוכחים את זה:
A fact often forgotten by those avid reformers (and parents) who see schools as efficient escalators to the workplace, who see children and youth as brains on a stick.
אבל גם אם בשנה האחרונה קובן פגש רבים שמוכנים לחסל את בית הספר כישות פיסית, ספק אם הוא באמת חושש שזה עשוי לקרות. ולכן, נדמה לי שסיבה אחת, ולא השולית ביניהן, לכתיבת המאמרון שלו היא השכנוע העצמי. קובן כותב שהשנה שבה הוא ביקר בבתי ספר מתוקשבים חיזקה את דעתו שבית הספר הפיסי, המוחשי, איננו בסכנת הכחדה:
My half-century of experience in schools, awareness of the central role of schooling in a democratic, market-oriented society, and awareness of classrooms across the nation but especially in Silicon Valley have convinced me that schools as analog institutions will persevere and outlast the magical thinking that technologically-driven reformers peddle.
אין לי סיבה לא להסכים איתו. קריאת הספרים על רפורמות בחינוך שקובן כתב בהחלט מחזקת את הטענה הזאת. ובכל זאת מקננת בי התחושה הלא נעימה שאם הוא כל כך בטוח בקביעה הזאת לא היה לו צורך להתאמץ כל כך לשכנע אותנו.

גם ערוץ 2 מקבל “בלתי-מספיק”

ביום חמישי לפני שבוע (22.12) המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2 שידרה כתבה של עידו סולומון:

מעניין לציין שעל אף הכותרת המרשיעה הכתבה עצמה דיווחה על מספר נקודות אור בנוגע לתקשוב במערכת החינוך בישראל. ואולי בגלל זה הכותרת שמופיעה מתחת לסרטון הכתבה מרכך קצת את פסק הדין:
בלתי מספיק: למה מערכת החינוך לא עושה כמעט שימוש בטכנולוגיה בשיעורים?
למען האמת, הגיוני שכתבה על התקשוב במערכת החינוך תעסוק במתן ציון. הרי על אף מס השפתיים כלפי היכולת של כלים דיגיטאליים לעורר סקרנות, הסיבה המרכזית שבגללה מבקשים להכניס את הכלים האלה לתוך בתי הספר היא שיפור בציונים. וזה, כמובן, ללא קשר לשאלה אם הציונים האלה באמת משקפים למידה.

בסיום הכתבה עידו סולומון מציין ש:

העזרים האלה מרתקים את התלמידים, מגבירים מעורבות וגם מסייעים לשיפור הישגים.
סולומון איננו מביא נתונים מחקריים על מנת לחזק את הטענות האלו. מי צריך נתונים אם יש אנקדוטות? תלמידים מתוך הכתבה מספרים בהתלהבות שהרבה יותר כייף ללמוד באמצעות טאבלטים, ושבדרך הזאת יש “יותר חשק ללמוד”. זה יותר משכנע מנתונים סטטיסטיים. תלמיד אחד מסביר ש-“הספר הוא סתם דף עם דיו”. יכול להיות שזה נכון, אם כי בעקבות הערה כזאת מתבקש לשאול כמה זמן יידרש עד אשר אותו תלמיד יגלה שהטאבלט הוא סתם ביטים של זכרון. דווקא לשאלה הזאת יש תשובה די ברורה: מספיק זמן עד שההתלהבות תעבור לכלי חדש שיענה על כל הצרכים החינוכיים כך שנשכח שלא לפני הרבה זמן התלהבנו מהטאבלט. בינתיים כולם זוכים – התלמידים נהנים יותר, ובאמצעות ביצוע שינויים מינימליים בדרכי ההוראה המערכת יכולה לטעון שמשהו משמעותי מתרחש.

לפני קצת יותר מחצי שנה דונלד קלארק פרסם מאמרון בו הוא הצהיר שהוויכוח סביב מה עדיף בכיתה, טאבלטים או מחשבים ניידים, סוף סוף הוכרע. הוא טען זאת בעקבות כתבה על מחוז במדינת מיין שקבעה:

באותה כתבה נמסר:
One teacher cited by the study said that the iPads “provide no educational function in the classroom. Students use them as toys,” adding that word processing is “near to impossible.”

One teacher even said “the iPads are a disaster.”

Students weren’t much more positive, according to the Sun Journal. “WE NEED LAPTOPS!!!” one student reportedly wrote three times in the study.

לפי קלארק הדברים האלה, וגם נתונים בכתבה כמו:
88.5% of teachers and 74% of grade 7-12 students wanted laptops, not iPads
מוכיחים את מה שהוא טוען כבר שנים. הוא הזכיר לקוראיו, למשל, שבשנת 2013 הוא טען:
that tablets were not the device of choice for teachers and students, poor for writing, encouraged facile creativity, were consumer not producer devices and awful for coding. They were vanity projects, too expensive, as well as teacher and student unfriendly.
על אף העובדה שאני מסכים עם רוב הקביעות האלו, אני גם יודע שלא קשה למצוא סיפורים שמראים את ההפך – שהטאבלטים דווקא מעודדים את הלמידה. ומעבר לסיפורים בוודאי אפשר למצוא גם נתונים. כל צד יכול לגייס סיפורים ונתונים בשפע. אבל לא ברור שהדוגמאות בכתבה של עידו סולומון אמורות לשכנע. ספק אם נכון להיום סיור ב-virtual reality (כך בכתבה מכנים את השימוש ב-Google Cardboard) בהר געש מעניק לתלמיד יותר מידע, או תחושה חזקה יותר, מאשר סרטי הווידיאו המצויינים שכבר קיימים על הרי געש. כמו-כן, אולי השימוש בקוד QR כדי להגיע ל-URL כלשהו נחמד, אבל ספק אם הוא נחוץ, או תורם משהו שמצריך שימוש בטאבלט. אלה אינן דוגמאות שמראות שיש ערך חינוכי בתקשוב. הן פשוט מראות שמשתמשים בו. הדוגמאות ממכללת גורדון בכתבה כן מרשימות, אם כי לא ברור אם אנחנו אמורים להתרשם שקורה שם משהו חיובי, או להבין שבתי הספר עדיין אינם ערוכים ליישם את הידע הפדגוגי/טכנולוגי שהסטודנטיות שם רוכשות.

אולי המסקנה הברורה ביותר שאפשר להסיק מהכתבה היא שבמוקדם או במאוחר טכנולוגיות דיגיטאליות יחדרו לתוך הכיתה, עם או בלי פדגוגיה מתאימה. זאת כמובן איננה ידיעה מרעישה. אפשר היה לדעת את זה גם בלי כתבה בת שמונה דקות. ואולי העדות הברורה ביותר לכך שזאת המסקנה המתבקשת היא שערוץ 2 שלח את כתב הטכנולוגיה להכין את הכתבה ולא את כתב החינוך. לא שבאופן וודאי כתב חינוך היה שואל שאלות על סביבת הלמידה, או על מבנה הכיתה, או אפילו על המטרות הלימודיות שהשימוש בתקשוב אמור לקדם. אבל לפחות זה היה מצביע על סדר עדיפויות.

כותרת המשנה של הכתבה מסתיימת בשאלה:

למה הקידמה נשארת מחוץ לכיתות?
אין צורך ברמזים. באופן ברור השאלה הזאת מיידעת אותנו שהטכנולוגיה היא הקידמה, ומערכת חינוכית שאיננה צועדת לקראת הטכנולוגיה איננה מתקדמת. התקדמות פדגוגית אולי נחמדה, אבל ספק אם היא נחוצה. וכזכור עצם העובדה שהכתבה היא של כתב הטכנולוגיה מראה משהו חשוב על סדר העדיפויות. אם רוצים להתקדם, קודם כל הכלים, ואי-שם בהמשך (אולי) הלמידה.

לפעמים מגיע לתקשוב שיגנו עליו

לאחרונה כמעט כל מה שאני כותב כאן על התקשוב בחינוך הוא ביקורתי. אמנם אני משוכנע שהתקשוב הרוויח את הביקורת הזאת בכבוד, אבל אין זה אומר שראוי שיקטלו אותו כמו שעשה מנפרד שפיצר, חוקר גרמני, בכתבה קצרה שהתפרסם באתר New Scientist לפני מספר שבועות. הגעתי אל הכתבה של שפיצר דרך ציוץ של MindCet שבסך הכל ציטט את כותרת הכתבה:

לעתים קרובות מדי, לצערי, אני נוטה להשיב לשאלה הזאת ב-“כן”. אבל במקרה הספציפי הזה שפיצר מתאמץ כל כך להראות את החולשות ואת הכשלונות של התקשוב שבסופו של דבר התוצאה היא די מצחיקה.

לא הכרתי את שפיצר לפני שקראתי את הכתבה שלו. גיליתי שהוא כן מוכר בגרמניה. יש עליו ערך בוויקיפדיה הגרמנית, וקורות החיים שלו מרשימים. הכתבה הנוכחית כנראה מתפרסמת לקראת פרסום ספר חדש שלו על סכנות הדיגיטאליות עבור ילדים. בשנת 2012 הוא פרסם ספר בשם Digital Dementia (בגרמנית בלבד), ושם הספר שעומד לצאת (גם בגרמנית) הוא Cyber Sick!. די ברור שהוא לא רואה חיוב רב בדיגיטאליות, לפחות אצל ילדים. הכתבה הקצרה שלו מכילה כ-15 קישורים למחקרים אשר מצביעים על מגוון רחב של פגמים אשר בשימוש בכלים דיגיטאליים במסגרות חינוכיות. על פניו, קישורים רבים כל כך בכתבה קצרה כל כך בהחלט מרשימים – אם הם אכן מחזקים את טיעוניו. הבעיה היא שכאשר בודקים אותם חלק לא קטן מהם אינם משכנעים. מתקבל הרושם ששפיצר נאחז בכל דבר שאולי מראה את הצד האפל של התקשוב, גם אם תוקף הדוגמאות שהוא מביא די מוטל בספק.

שפיצר כותב על:

an earlier study that drew on PISA results and contained data from 250,000 students aged 15 [that] showed that they performed worse at school if they had a computer in their bedroom
כאשר בודקים את המחקר עצמו אנחנו מגלים שהוא משנת 2004 (היסטוריה עתיקה במונחים של התקשוב החינוכי) ושהחוקרים מקשרים בין הרמה הסוציו-אקונומית של משפחות התלמידים שקיבלו מחשבים בבית לבין ההישגים שלהם בבית הספר. במילים פשוטות יותר, החוקרים מצאו שמשפחות מרמה תרבותית נמוכה לא ידעו לעודד את ילדיהם להשתמש במחשב בצורה יעילה. המחקר הזה איננו מצביע על השפעה שלילית של המחשב על הלמידה, אלא על כך שאם לא נלחמים בעוני אין סיכוי לשפר את הלמידה.

באותה פיסקה אנחנו לומדים ש:

In Israel, researchers found performance declined in elementary and middle schools with computers
מדובר במחקר שהתפרסם בשנת 2001, כאשר הנתונים שלו נאספו בשנת 1996 (במסגרת “מחר 98”). המחקר בדק כיתות ד’ ו-ח’, ואכן, כפי ששפיצר מציין, התוצאות לא היו מזהירות. אבל המחקר בדק Computer Aided Instruction ששונה בתכלית ממה שנעשה היום עם כלים דיגיטאליים במערכות חינוך (אם כי למרבה הצער נדמה שהיום חוזרים לשיטות האלו). יתכן שאפשר לקטול את הדיגיטאליות בחינוך היום, אבל לעשות את זה על פי נתונים מחקריים מלפני 20 שנה גובל ברשלנות. (סביר גם להניח ששפיצר מצפה שאף אחד לא יבדוק את המקורות שלך).

הדוגמה השלישית והאחרונה של אותה פיסקה מתייחסת לרומניה:

in Romania it has been reported that poorer children whose families received money to buy a computer performed worse in school than those without computers
גם כאן בדיקה של הקישור מעלה תמונה שונה מאד מזאת ששפיצר מצייר. הקישור של שפיצר מסכם מחקר (שהתפרסם ב-2010) שבו החוקרים קובעים:
On one hand, children in families that received a voucher scored significantly higher on tests of computer skills and cognitive ability than their counterparts without a voucher. On the other hand, children in families that received a voucher had significantly lower school grades in math, English, and Romanian than their counterparts without vouchers. The authors conclude that “providing home computers to low-income children in Romania lowered academic achievement even while it improved their computer skills and cognitive ability.
מתברר שאכן, כפי ששפיצר טוען, ההישגים הלימודיים של התלמידים נפגעו. אבל משום מה הוא מתעלם מהמסקנה הנוספת של החוקרים שהיכולות הקוגניטיביות שלהם השתפרו. דווקא ממה שהצלחתי ללמוד על שפיצר התרשמתי שהוא יותר מודאג שהדיגיטאליות פוגעת בבריאות הילד ופחות מודאג מפגיעה בהישגים האקדמיים. אולי מפני שבמקרה של המחקר הזה אפשר להתרשם שהמחשב תורם לילד הוא בוחר להביא לנו רק חלק מהמסקנות של אותו מחקר.

לפעמים מתקבל הרושם ששפיצר פשוט רשלני בעבודה שלו. הוא מקשר למחקר של מארק וורשהאואר משנת 2008 ומציין שהמחקר מצא שהשימוש במחשבים ניידים לא תרם לסגירת הפער בין תלמידים ברמות סוציו-אקונומיות שונות. אבל משום מה הוא איננו מציין שוורשהאואר מצא שהשימוש בניידים כן תרם ללמידה במגוון תחומים הקשורים לאוריינות (הנושא שהוא ביקש לבדוק). באותה פיסקה שפיצר כותב על:

A comparison between electronic and paper textbooks in Science [that] showed that embedded videos and hyperlinks in the former are a distraction and impede learning.
ומתברר שאותה “השוואה” איננה מחקר ב-Science (כתב עת מכובד ביותר) אלא מכתב (קצר) למערכת. הכותבים הם דמויות מוכרות ומכובדות בתחום הפסיכולוגיה החינוכית, אבל המכתב שלהם לא נכתב על מנת להראות שספרים דיגיטאליים אינם כלי יעיל, אלא לעודד את הפיתוח של ספרים דיגיטאליים טובים יותר. הם מדגישים שיש מספר יתרונות אפשריים לספרי לימוד דיגיטאליים, וכותבים:
There is no indication that publishers are investing the time and hard work required to leverage this information into a new generation of electronic textbooks. Rather, it seems that most are taking the pedagogical devices from print books and putting them in digital format, with little evidence that they positively affect learning.
יותר מאשר יש כאן ביקורת על הדיגיטאליות בתהליכי למידה, יש ביקורת על המוציאים לאור שמפיקים ספרים שאינם מנצלים את היכולות הטמונות בספרים האלה.

אם מישהו קורא את המאמרונים שמתפרסמים בבלוג הזה הוא בוודאי יודע שלא צריכים לעמול קשה מדי למצוא סיבות להיות ביקורתי כלפי התקשוב בחינוך. אבל במקרה הזה מנפרד שפיצר, על מנת להוביל אותנו למסקנה גורפת שהוא כנראה הסיק די מזמן, כן עמל קשה מדי. הוא נאחז בכל פריט קטן, תוך שהוא מתעלם מאחרים, ובסופו של תהליך מפרסם כתבה שלו נכתבה בעזרת מחשב נייד והאינטרנט על ידי תלמיד בתיכון אפשר היה להציג אותה כעדות לכך שהתקשוב באמת מזיק לחינוך.

לא רק המסר, אלא גם מי שמוסר

אם יש מי שעוקב אחרי השינויים שעוברים על הבלוג הזה, נדמה לי שבאופן בולט ניתן לזהות אכזבה הולכת ומעמיקה כלפי הדרכים שבהן הדיגיטאליות באה לביטוי בחינוך. במשך לא מעט שנים ראיתי בנגישות למידע, ובמבחר כלים (על פי רוב אלה שמזוהים כ-Web 2.0, על אף העובדה שמזמן אלה נדחו הצידה) מנוף לשינוי בחינוך. חשתי שאלה יוכלו להעצים את ההשפעה של התלמיד על לימודיו, ויעזרו להעמיד את הלומד במרכז חוויית בית הספר. חשוב להדגיש שזאת לא היתה רק תקווה – בלוגים רבים של מורים בשטח שדיווחו על המתרחש בכיתות שלהם היו עדות לשינויים שמתרחשים. לא הכל היה ורוד. היתה גם התלהבות מטכנולוגיה לשמה, בלי שינוי פדגוגי, ומורים רבים לבשו תקשוב בכיתה אבל דבקו בשיטות ההוראה המוכרות שלהם. אבל שימוש כזה היה צפוי, ושמחתי שאפשר היה למצוא גם מורים לא מעטים שניסו לעשות משהו חדש או שונה. והיום, כבר זמן די רב, אינני מוצא (או לפחות אינני מציג כאן) את הנסיונות האלה, ובמקום זה הכתיבה כאן מתמקדת בביקורת כלפי גיוס הדיגיטאליות להנצחת שיטות הוראה שרואות בתלמיד כלי ריק שיש למלא.

אני, כמובן, אינני היחיד שמתריע על השינוי הזה. יש מבקרים שטוענים שהכתובת היתה על הקיר עוד הרבה לפני שאני איתרתי את התהליך הזה. עם זאת, אינני מקבל את הקביעה שמדובר בתהליך שנועד מראש לכשלון. הייתי משוכנע שהתקשוב יכול להיות מנוף לשינוי פדגוגי, והמשכתי להביא מדבריהם, ומנסיונם, של אנשי חינוך שלא נכנעו למציאות החדשה הזאת.

כאשר בוחנים את הביקורת כלפי התקשוב בחינוך חשוב לשים לב מי משמיע אותה, וגם מתי היא מושמעת. יש מי שעוד עם הכניסה של מחשבי PC לכיתה פסלו את הדיגיטאליות בחינוך, ממגוון סיבות. היו גם כאלה שדגלו בדיגיטאליות אבל גילו שהם אינם מצליחים לעצור את הפנייה של השימוש הזה לכיוון לא רצוי. אני יכול להבין, למשל, מי שהפסיק לשים לב לדעות שאני משמיע כאן. הרי התלונות שלי על הכיוון הנוכחי של התקשוב בחינוך הפכו כבר מזמן למנטרה מתמשכת.

וזאת הסיבה שאני רואה טעם להביא את הדברים שג’ורג’ סימנס פרסם בבלוג שלו לפני מספר ימים, דברים שבמידה לא קטנה הם “פרידה” מהתקשוב בחינוך. סימנס הוא אחד ההוגים של הקונקטיביזם, והוא היה אחד המארגנים של קורס ה-MOOC משנת 2008 שאצל רבים נחשב ה-MOOC הראשון. דווקא עם קבלות כאלה אפשר אולי לחשוב שאני סותר את עצמי. הוא הרי מזוהה מראש כמהפכן שידע לאן הוא מבקש להוביל את החינוך באמצעות התקשוב. ואם כך, אין סיבה להיות מופתעים אם הוא נפרד ממנו עכשיו. אבל בשנתיים האחרונות סימנס נחשב כאחד ש-“מתמסד”, כחוקר שמתלהב מהיכולות של השימוש הנרחב בנתונים להשפיע לטובה על הלמידה. עכשיו בבלוג שלו סימנס הצהיר באופן ברור שלטעמו התקשוב בחינוך פונה בכיוון הלא נכון. הוא מביע ביקורת חריפה כלפי הכיוון הנוכחי של התקשוב בחינוך, ורומז שהוא עצמו צריך לחזור לתפיסות המקוריות שהניעו אותו כאשר הוא התחיל לעסוק בתחום:

Emerging technology today departs from my previous vision of improving the human condition. Through AI/Machine Learning, we are constantly hearing that technology is becoming more human and becoming more capable of judgements that we once thought were our domain. In education though, the opposite is happening: educational technology is not becoming more human; it is making the human a technology.
סימנס מבסס את התרשמותו הנוכחית כלפי התקשוב בחינוך על שתי דוגמאות. שתיהן נמצאות בחזית של הטכנולוגיה בחינוך היום, ושתיהן זוכות לכותרות בעיתונים ולכסף של יזמים – Udacity ו-Knewton. בשתיהן הוא רואה את אותה בעיה – תהליך הלמידה מצטמצם לפעולה של “קליק כדי לקבל ידע”:
Both Udacity and Knewton require the human, the learner, to become a technology, to become a component within their well-architected software system. Sit and click. Sit and click. So much of learning involves decision making, developing meta-cognitive skills, exploring, finding passion, taking peripheral paths. Automation treats the person as an object to which things are done. There is no reason to think, no reason to go through the valuable confusion process of learning, no need to be a human. Simply consume. Simply consume. Click and be knowledgeable.
הוא סוקר בקצרה כמה מהפרויקטים שבו הוא השתתף (והוביל) במשך השנים. ממה שהוא כותב קשה לזהות נקודה מסויימת שבה הוא חש שהכיוון כבר איננו נכון. באופן כללי הוא רואה בכל התחומים שבו עסק כיוונים חיוביים. ובכל זאת, משהו השתנה, והוא מכריז:
I no longer want to be affiliated with the tool-fetish of edtech. It’s time to say adios to technosolutionism that recreates people as agents within a programmed infrastructure.
כזכור, סימנס איננו היחיד, וגם לא הראשון, להשמיע הרהורים כאלה. בתגובות למאמרון מספר קוראים, ביניהם כאלה שמוכרים היטב בבלוגוספירה החינוכית, מציינים שגם להם, כבר זמן רב, תחושות דומות. קלרנס פישר, למשל, מציין שלדעתו כלי הבלוג והוויקי הם עדיין בין הכלים העדיפים עליו משום שהם מפתחים את קול התלמיד. הוא כותב:
I used to feel bad that I wasn’t “keeping up” and trading in some of my old tools for new ones – no longer. I’m not interested in tools that are meant to mainly make sure that teachers and administrators are micro managing their tracking of standards. I’m interested in helping kids to learn.
אבל פישר, על אף עשר שנים של מאמרונים בבלוג מאד מעניין (כולל מאמרון לפני חודש בו הוא הביע תחושות דומות מאד לאלה שעליהן כתב סימנס) איננו מוכר לכלל הקהילה של העוסקים בתקשוב בחינוך. לכן הקול שלו, כמו זה של רבים אחרים, איננו מהדהד לרחוק. קולו של ג’ורג’ סימנס, על אף העובדה שבמידה לא קטנה דבריו אינם חדשים או אפילו ייחודיים בנוף התקשוב בחינוך, כן מהדהד. אפשר לקוות שרבים ישמעו אותו.

לא סתם “מיתוס” אלא ויכוח על גישה

לפני מספר ימים אברום רותם ועידית אבני פרסמו מאמר חשוב הדן ב:

המאמר בוחן היבטים רבים של הנושא, ולכן ראוי שנבחן אותו לעומק. מפני שבמאמרון הזה אתווכח עם לא מעטות מהקביעות של רותם ואבני (ואתייחס כאן רק לחלק מהטיעונים שלהם) חשוב לי להדגיש כבר בהתחלה שאכן מדובר במאמר חשוב, וזאת מפני שהוא מבקש להעלות את הדיון סביב הלמידה בסביבה הדיגיטאלית לרמה אחרת מאשר הרווחת, הן בארץ והן בעולם דובר האנגלית (אינני מכיר סביבות חינוכיות אחרות). חלק מכובד מההתייחסות ללמידה בסביבה הדיגיטאלית מסתפק בסיסמאות שמתאימות יותר לפרסומות מאשר לדיון חינוכי, והרצון של רותם ואבני להעלות את הדיון לרמה אחרת ראוי מאד להערכה.

בפתיחת המאמר הם מציינים שמיתוסים בחינוך אינם נחלת העידן הדיגיטאלי בלבד. כדוגמה הם מזכירים את דיאלוג הפיידרוס של אפלטון כדי להזכיר לנו ש:

דיון במיתוסים ותפיסות שגויות בנושאי חינוך אינו חדש, ומצוי בכל דור מקדמת דנה, כמו למשל הסכנה בשילוב הכתיבה בלמידה, שתפגום בכישורי הלמידה אליבא דאריסטו שנכתב לפני 2500 שנה. (עמ’ 3)
חשוב להדגיש שהטענה בנוגע להגדלת השיכחה בעקבות הכתיבה איננה מיתוס, אלא ביטוי של תפיסה מגובשת. המידה שבה אנחנו מסכימים או לא מסכימים עם הטענה של סוקרטס איננה נובעת מכך שאנחנו אימצנו מיתוס זה או אחר, אלא מכך שאנחנו דוגלים בגישה מסויימת כלפי הטכנולוגיה. יתכן שיש כאן קטנוניות מסויימת כלפי דבריהם של רותם ואבני, אבל אני חש שהתייחסות לתפיסות מסויימות כ-“מיתוסים” מאפשרת להם להמנע משאלה משמעותית יותר של איזו “למידה” הסביבה הדיגיטאלית יכולה לשרת.

רותם ואבני מתארים רצף של גישות חינוכיות בין “השמרני הבולם” לבין “החדשני הנחפז”. החלוקה הזאת של המחנות החינוכיים לגיטימית, אבל היא באה על חשבון הגדרה ברורה של מטרות החינוך. יש “שמרנים בולמים” שמתנגדים לסביבה הדיגיטאלית מפני שהם סבורים שהיא חותרת תחת ההוראה הפרונטלית והעברת המידע מהמורה המומחה אל התלמיד, ו-“שמרנים בולמים” שהתנגדותם נובעת מכך שהם חוששים בדיוק מההפך – שבסביבה הדיגיטאלית הלמידה הדיאלוגית וההבנייתית נפגעת. כמו-כן, יש “חדשנים נחפזים” שרואים בסביבה הדיגיטאלית אמצעי להרחיב את היריעה של ההוראה הפרונטלית, ו-“חדשנים נחפזים” שרואים בסביבה הדיגיטאלית אמצעי לאלץ את בית הספר לאמץ שיטות לימוד קונסטרוקטיביסטיות. רותם ואבני כותבים על “התנהלות חינוכית מיטבית ועדכנית” (עמ’ 4) אבל מה שמיטבי בעיני תפיסה חינוכית אחת דווקא קלוקל בעיני תפיסה אחרת. יוצא שכאשר מדברים על החינוך מבלי להגדיר את מטרותיו, אנחנו נשארים עם “מיתוסים” שהם נטולי הקשר. רותם ואבני מספרים לנו ששתי הגישות האלו – של הבלימה ושל החיפזון – פוגעים ביכולת של המערכת להטמיע חדשנות, מפני שהן מסיטות:

את תשומת הלב מהעיקר, שהוא מיקוד ההטמעה של הפדגוגיה בסביבת למידה דיגיטלית (עמ’ 5)
אבל איננו זוכים להגדרה ברורה של אותה פדגוגיה.

בדיון שלהם על המיתוס הראשון, “הטכנולוגיה מאפשרת למידה ללא בית-ספר”, רותם ואבני מציינים בצדק ש:

למידה בסביבה דיגיטלית היא פן אחד מתוך כל הזדמנויות הלמידה, והיא חיונית כיום מעצם הימצאות הלומד במרחב מקוון בשגרת חייו, אך היא איננה תחליף לפעילות פנים אל פנים בחברותא ובכתה בא נוכח מנחה או מורה. (עמ’ 5)
לטעמי יש כאן קביעה נכונה, ואף חשובה. אבל היא איננה לוקחת בחשבון את השינויים שמתרחשים בהתייחסות למטרות בית הספר בעיני חלקים משמעותיים של החברה. יותר ויותר בחברה המערבית של היום בית הספר נדרש להכשיר את העובד של מחר, ופחות ופחות את האזרח שיודע להשתתף באופן פעיל בחברה דמוקרטית. עבור אלה שבניית האזרח הראוי איננה מטרה הקביעה שאפשר ללמוד באמצעות הטכנולוגיה ללא בית ספר פיסי די הגיונית, וגם חסכונית. במילים אחרות, לפי מטרה חינוכית מסויימת הקביעה הזאת איננה מיתוס אלא מציאות.

שוב, לדעתי אין כאן סתם הקפדה על קטנות, אלא נקודה עקרונית בגישה שבאה לביטוי בדבריהם של רותם ואבני. הנקודה הזאת באה לביטוי שוב כאשר הם כותבים על ספרו של ניל פוסטמן “קץ החינוך: הגדרה מחדש של מטרות בית הספר”. הם מציינים שלהבדיל מדעתם של רבים הספר:

אינו מנבא את קץ בתי הספר (הציבוריים), כפי שרבים (מדי) מסיקים מהספר, או ממה שנכתב אודותיו, אלא יוצא בקריאה, שדעיכה משמעותית של רלוונטיות בתי הספר תגיע, אם הם לא יותאמו וישונו לצרכי ההווה והעתיד, ומערכת החינוך תתעקש להיתקע בשמרנות וסנטימנטליות של העבר, שכבר אינם רלבנטיים לימינו. (עמ’ 6)
יש כאן קריאה לגיטימית של פוסטמן, אבל היא גם מפספסת חלק חשוב ממה שהוא כתב. הרי בכותרת לספר פוסטמן השתמש במילה “end” באופן מודע בגלל דו-המשמעות של המילה. לא מדובר רק ב-“קץ” אלא, ובעיקר, ב-“מטרה”, ב-“תכלית”. עבור פוסטמן (שנפטר לפני 12 שנה) אין לדון על המקום של הטכנולוגיה בחינוך בלי להתייחס למטרות החינוך. בעיניי הדיון הזה נעדר ממאמרם של רותם ואבני.

אין לי ויכוח עם הדיון של רותם ואבני במיתוס השני, ש-“מיומנויות המאה ה-21 הן מיומנויות חדשות”, אם כי גם כאן נדמה לי שמדובר יותר בסיסמה שיווקית מאשר במיתוס. ההבחנה הזאת חשובה. אם נבין שקבוצה מסויימת מנסה למכור לנו מרכול מסויים אנחנו יכולים גם לבחון לשם מה מוכרים אותו, ולהבין שהוא משקף תפיסה חינוכית שאיננה מעמידה את התלמיד במרכז, אלא את הצרכים התעסוקתיים של החברה. רצוי לזכור שה-Partnership for 21st Century Skills שמקדם את “מיומנויות המאה ה-21” מורכב מחברות טכנולוגיות שעומדות להרוויח מהכנסה מסיבית של ציוד מחשבי לתוך בתי הספר, וגם מהכשרת התלמידים לשוק העבודה שהן בעצמן יוצרות. על אף ההסכמה שלי עם מה שרותם ואבני כותבים כאן, אינני מסכים איתם כאשר הם כותבים:

הנזק של מיתוס זה, איננו דוקא בתפיסה השגויה של המצאת החינוך מחדש, לכאורה, בעשור הראשון והשני של המאה ה- 21, אלא באשלייה שהטכנולוגיה היא החזות העדכנית של החינוך, ויש להתמקד באמצעים הטכנולוגיים ובכשירויות הנדרשות ליישומן, ולא במכלול תפקודים הנדרשים ללומד, שהיו, הווים ויהיו רלוונטיים תמיד. (עמ’ 6)
אכן יש כאן אשלייה, אבל יש גם נזק מאד משמעותי. הרי כאשר ממציאים מחדש את החינוך מתעלמים מכך שיש לחינוך היסטוריה, היסטוריה לא רק של הצלחות ושל כשלונות אלא גם של מטרות מגוונות ואף סותרות. אלה שממציאים את החינוך מחדש שבויים במה שאבגני מורוזוב מכנה “technological solutionism” הגורס שכל דבר (כולל החינוך) אינו אלא בעיה שניתנת לפתרון באמצעים טכנולוגיים. מיותר להוסיף שה-“technological solutionism” איננו מעוניין במה נכון מבחינה ערכית, אלא במה עובד בצורה יעילה ותקינה.

כמו רותם ואבני, אינני חושב ש-“כל תלמיד חייב ללמוד תכנות” (מיתוס מס’ 3). כל אחד רשאי לדבוק בתחזיות הסטטיסטיות המקובלות עליו, ולפי המקורות שאני קורא, בעתיד יהיו יותר משרות בנקיון ובסיעוד מאשר בתכנות. אבל נדמה לי שהם טועים בניתוח שלהם בנוגע לכשלון לימוד ה-Logo בבתי הספר. לגבי ה-Logo הם כותבים:

חדשנות זו הבזיקה בעולם החינוכי ככוכב שביט, אך נעלמה תוך פחות מעשור, מסיבות שחלקן הגדול תקפות גם היום כמפורט כאן למעלה. אין כל סיבה להניח שתוצאות מהלך כזה כיום, תהינה אחרות מכישלון שילוב למידת לוגו בעבר. (עמ’ 8)
אמנם במידה רבה ה-Logo נעלמה, אבל אינני סבור שהסיבות להעלמות הן אלו שרותם ואבני מפרטים. פפרט ושותפיו דגלו בהוראת ה-Logo כאמצעי להעצמת החשיבה של הילד. בעיניהם בית הספר איננו אמור לדרוש מהתלמיד לרכוש חבילה של “ידע” שהוכנה מראש, אלא צריך לאפשר לו לחקור את עולמו כדי להבנות את תובנותיו, ולשם כך ה-Logo נועדה. יתכן שיש כאן ראייה אוטופית ובלתי-אפשרית, ויתכן שלא. מה שבטוח, התפיסה הזאת לא תאמה את המטרות הרווחות של קברניטי מערכות החינוך, וזאת הסיבה העיקרית להעלמות ה-Logo. זאת ועוד: אפשר להסכים שהתכנות איננה חזות הכל, אבל כאשר עושים זאת, יש טעם גם להסכים, כפי שרוג’ר שאנק מרבה לטעון, שגם לימוד לטינית, ובאותה מידה גם לימוד האלגברה, אינם בהכרח מלמדות חשיבה, וגם הם אינם צריכים להיות חזות הכל. גם אם לא כל תלמיד צריך ללמוד תכנות, אפשר לדמיין מערכת חינוכית שבה התלמידים נחשפים ל-Logo כאמצעי לפיתוח החשיבה. הכל חוזר (מה, שוב?) למטרות החינוכיות שהסביבה הדיגיטאלית מתבקשת לשרת.

שאלת המטרות החינוכיות פועלת לפעמים גם בכיוון ההפוך. בדיון שלהם לכך ש-“תשתית טכנולוגית ראויה היא תנאי ללמידה בסביבה דיגיטלית” (מיתוס מס’ 4) אנחנו קוראים שהמיתוס הזה:

מהווה תירוץ לבתי ספר המצדיקים את אי שילוב התקשוב בשל חוסר ציוד ראוי (עמ’ 9)
למרבה הצער, לעתים קרובות מדי התירוץ הזה דווקא משמש גם את אלה שמבקשים לקדם את התקשוב. כדי שלכל תלמיד יהיה “כלי קצה” יש מפקחים ומנהלים שמצדיקים את הסגירה של ספריות בתי הספר, וגרוע יותר, את ביטול משרת הספרן. ושוב, פחות מאשר זה נובע ממיתוס, זה נובע מקביעת סדר עדיפויות, ובמקרה הזה, סדר עדיפויות עקום.

נדמה לי שבעמוד התשיעי למאמר פגשתי את אחת האמירות היחידות שמתייחסות למטרות החינוך. שם, בדיון על “מיתוס עלות הלמידה בסביבה הדיגיטלית” (מיתוס מס’ 5) רותם אבני כותבים:

השאלה היא לא מה יקר יותר, אלא כיצד יש לנצל ולהסיט את המשאבים הקיימים ו/או הראויים, ללמידה יעילה ואיכותית מהקיים, לשם הכנת בוגר מערכת החינוך לתפקוד מיטבי בחברה בעתיד הקרוב. (עמ’ 9)
אכן, יש כאן אמירה שמתייחסת לאיכות, נקיטת עמדה בנוגע למטרת החינוך. ודווקא מוזר שהאמירה מופיעה בדיון על עלות התקשוב ולא לפני-כן, אם כי היא מבורכת בכל מקום שתימצא. לטעמי אפשר היה לקבוע שבכל זמן נתון מערכות חינוך מאמצות את המשאבים הטכנולוגיים שעומדים לרשותן על מנת לקדם את המטרות החינוכיות שלהן, והיות ובימינו הכלים שעומדים לרשותנו הם דיגיטאליים, אם אין מגבלה תקציבית, הגיוני שיאמצו את הכלים האלה.

משום מה, בתת-סעיף לדיון בעלות הלמידה אנחנו קוראים:

עלויות התקשורת והמכשירים האישיים יורדות משנה לשנה, אך עלויות כוח האדם המקצועי לא משתנות, וודאי שאינן מוזלות. (עמ’ 12)
אני מאד רוצה להסכים, אבל אני חושש שהקביעה הזאת מושתתת על התעלמות מהמעורבות האינטנסיבית של החברות הטכנולוגיות שמבקשות להעתיק את מכונות ההוראה המכניות של שנות ה-50 לעידן הדיגיטאלי. רבות מהחברות האלה מצהירות בפומבי שבאמצעות היכולות מפתחות לניתוח ה-big data שמצטבר הן יוכלו לצמצם את הצורך במורים שמקבלים משכורת ולהשיג “תוצאות” לימודיות טובות יותר. אמנם רותם ואבני כבר קבעו שחינוך ללא צורך במורים הוא מיתוס (מס’ 1 – “מיתוס קץ בית הספר”), ואני, כזכור, מסכים איתם, אבל בשנים האחרונות אנחנו עדים לדוגמאות רבות של פיתוחים שמבקשים להראות שניתוח ה-big data מסוגל למלא את מקום המורה בצורה יעילה וזולה יותר. השאלה (שוב) איננה האם זה אפשרי, אלא האם זה רצוי. ועל מנת לקבוע אם זה רצוי או לא, אנחנו זקוקים להגדרה ברורה של מטרות בית הספר.

כאשר הגעתי למיתוס מס’ 6, מיתוס “ארגז הכלים הדיגיטאלי”, חשתי שרותם ואבני בחרו תחילה ב-25 כמספר ראוי של מיתוסים ולכן נאלצו לקבוע כמיתוס אמירות שהן במקרה הטוב שייכות להיסטוריה. הם הרי כותבים:

מיתוס לפיו על כל מורה להכיר “ארגז כלים דיגיטלי”, וכל המרבה הרי זה משובח, ולכן על מסגרות הפיתוח המקצועי של המורים להתמקד ב”כלים”, על חשבון הכשרה בפדגוגיה מותאמת לסביבת למידה דיגיטלית. (עמ’ 12)
במהלך השנים אנשי חינוך רבים, ואני ביניהם, הביעו ביקורת חריפה על מיעוט המשאבים שהושקעו בהטמעת השימוש הפדגוגי בכלים דיגיטאליים. אבל היום כבר קשה למצוא מורים שרודפים אחרי כל כלי חדש שמוצע להם, וקשה עוד יותר למצוא מורים שלפחות ברמה של מס שפתיים לא יכריזו שיש להתאים את הכלי לפדגוגיה. רותם ואבני מציינים ש:
על מנת לעשות שימוש מושכל בטכנולוגיה בכלל, ובכלי/שירות מסוים בפרט, יש להגדיר צורך ומטרה פדגוגית, ורק אחר כך להתאים את הכלי הטכנולוגי שישרת את המטרה בצורה הטובה ביותר. (עמ’ 12)
ספק אם היום נוכל למצוא אנשי חינוך שלא יסכימו עם הקביעה הזאת. אולי כאשר נחשפנו לראשונה לכלי Web 2.0 היתה התלהבות מוגזמת והיה רצון להתנסות בכל. אבל אפילו השימוש בכלים האלה שיקף תפיסה פדגוגית. דווקא היום הבעיה מגיעה מהכיוון ההפוך: האמצעים להכוונה ולמעקב שבעבר לא היו מספיק מפותחים התבגרו. התוצאה היא שהיום קברניטי המערכת יכולים לנטוש את כלי ה-Web 2.0. הם יכולים לקדם את המטרה הלימודית המסורתית של הקניית ידע שייבדק באמצעות מבחנים וגם להראות שהם מאמצים כלים תקשוביים.

אני חש שהדרישה הזאת “להגדיר צורך ומטרה פדגוגית” כלפי הטכנולוגיה עומדת בסתירה לקביעה מאוחרת יותר של רותם ואבני (מיתוס מס’ 8, “טכנולוגיה היא רק אמצעי”) שהטכנולוגיה היא:

מהות של דרך חיים המובנית לא רק בכל תחומי החיים אלא גם בעיצוב ערכים, ביניהם תפיסה חדשה של אזרח וחברה, בכל הנוגע לזכויות כמו שקיפות, שמירת פרטיות, קניין, שיתופיות וכד’. (עמ’ 14)
הרי מהקביעה הזאת משתמע שהטכנולוגיה והפדגוגיה משולבים זו בזו באופן מאד הדוק. באותה מידה שהטכנולוגיה צריכה לתת ביטוי לפדגוגיה, ביכולתה של הטכנולוגיה להאיר היבטים בלתי-צפויים ולא לחלוטין גלויים עד היום של הפדגוגיה. ההדדיות הזאת שנרמזת בדיון במיתוס מס’ 8 איננה מוצאת ביטוי ביתר המאמר של רותם ואבני. כמובן שאין זה אומר שאני חולק עליהם כאשר הם כותבים:
עלינו להקפיד לדבר על למידה או פדגוגיה המיושמים בסביבה דיגיטלית, ולא להמציא מהות חדשה של למידה, כמו “למידה דיגיטלית”. (עמ’ 13)
בקביעה הזאת אני בהחלט מסכים, ומייחל ליום שבו אחרים ילמדו שאין שחר לסיסמאות כמו “למידה דיגיטאלית” או “פדגוגיה דיגיטאלית”.

כאיש חינוך שרואה יתרונות רבים בחדירת הדיגיטאליות לתוך מערכת החינוך, אני חש אי-נוחות מסויים כאשר אני מתווכח עם הקביעה ש-“אין ראיות לכך שלמידה בסביבה דיגיטלית טובה יותר מלמידה מסורתית” (מיתוס מס’ 8). הרי אני משוכנע שיש ללמידה הזאת יתרונות רבים. אבל הוויכוח שלי איננו עם הקביעה עצמה, או עם השאלה האם מדובר במיתוס או לא, אלא עם האפשרות לקבוע שהיא “טובה יותר מלמידה מסורתית” מבלי להגדיר את אמות המידה לקביעה הזאת. רותם ואבני כותבים:

עוד ב-2010, מחלקת החינוך הממשלתית של ארה”ב קובעת, שאחרי איסוף במשך עשור של נתונים, נמצא שלמידה בסביבה דיגיטלית יעילה וטובה בגילאי העל- יסודי (חט”ב ותיכון), וההישגים גבוהים יותר בממוצע לתלמיד, בהשוואה ללמידה של אותם הנושאים בלמידה מסורתית…. (עמ’ 15)
האם מזה אנחנו אמורים להבין שהתלמידים בארה”ב הבינו את הנלמד טוב יותר, או אולי רק שהם השיגו תוצאות טובות יותר במבחנים? האם התוצאות במבחנים הן אמת המידה החשובה לנו? לאורך כל ההתדיינות שלי כאן עם המאמר של רותם ואבני חזרתי פעמים רבות לאותה נקודה שנראית לי מרכזית, אבל נעדרת אצלם: על מנת לקבוע אם מדובר במיתוסים או בתפיסות שגויות עלינו לדעת לקראת מה אנחנו מבקשים לחנך. לצערי הכיוונים שבהם חברות הטכנולוגיה שחודרות לתחום החינוך מושכות אינם בעיני הכיוונים הרצויים. אבל לא יהיה זה נכון לטעון שהן שבויות במיתוסים, אלא שהאמירות שלהן מבטאות תפיסה חינוכית שהיא מנוגדת לשלי. רותם ואבני כתבו מאמר חשוב, ואפשר לקוות שהוא יעורר דיון שהוא מאד נחוץ אצל אנשי חינוך. אבל לטעמי הבעיה המרכזית איננה מיתוסים אלה או אחרים, אלא מאבק משמעותי מאד על מהות החינוך ומטרותיו.

התלמידים בין הפטיש והסדן

לפני כשבוע הבלוג של MindCET של המרכז לטכנולוגיה חינוכית פרסם מאמרון של אלעד גבירץ שפורסם כמה ימים לפני-כן בבלוג שלו. אינני מכיר את גבירץ, וזאת היתה ההכרות הראשונה שלי עם הבלוג שלו. אני מתרשם שהוא עוסק בנושאים מעניינים, אם כי לא מספיק קרובים לנושאים שמעסיקים אותי כך שאעקוב אחריו. אם המאמרון הזה היה מתפרסם רק בבלוג של גבירץ אני בכלל לא הייתי מגיע אליו, ובוודאי לא היתה לי סיבה להגיב. ההתייחסות שלי כאן קשורה לכך שהמאמרון מופיע בבלוג של MindCET, ומפני שאני מעריך את הגישה החינוכית של MindCET נדמה לי שיש טעם לשאול למה הם ראו לנכון לפרסם אותו.

במאמרון גבירץ מדווח על הנסיון של אחד משלושה בתי הספר שמשתתפים בפיילוט של משרד החינוך לחלק מחשבי Chromebook לתלמידים. (במאמרונים קודמים בבלוג שלו גבירץ כותב שהוא רכש Chromebook לעצמו, ואני מניח שההתעניינות שלו בשימוש במחשבים האלה בבתי הספר קשורה להחלטת הרכישה הזאת.) ההכרות של גבירץ עם השימוש במחשבי Chromebook בכיתה היא כנראה דרך סרטון YouTube בן שש דקות בו שלושה תלמידי כיתה ה’ בבית ספר במחוז צפון מספרים על הנסיון (החיובי) שלהם עם המחשבים האלה. אני מוכן להאמין לתלמידים שהם מרוצים מהניסוי, אם כי אני מתקשה לזהות מה שונה במה שהם מספרים מדיווחים מבתי ספר שחילקו מחשבים ניידים אחרים, או טבלטים, לתלמידים. גבירץ מתרשם מאד מהעובדה שמערכת ההפעלה נמצאת “בענן”, אבל כאשר התלמידים מספרים שהם מגיעים בקלות דרך ה-drive של גוגל לקבצים שעליהם הם עובדים, ספק אם חסכון הזמן הוא משמעותי לעומת מחשבים אחרים. ילדה אחת מספרת שכל חומרי הלמידה נמצאים במקום אחד ו-“הכל דיגיטאלי”, וילד אחר מספר ש-“אפילו שאתה בחו”ל או חולה …” הכל נגיש. אפשר אולי להבין את התלהבות התלמידים, אבל מאמירות די סתמיות כאלה קשה להבין כיצד גבירץ מגיע להצהרה שלו לגבי המחשבים האלה (שמופיעה בכותרת המאמרון) שהמחשב יחד עם מערכת ההפעלה מצביעים על:

השאיפות של גוגל לשנות את עתיד ילדיכם
אין ספק שלגוגל יש שאיפות, אבל לא ברור שהשאיפות האלו הן לשינוי עתיד הילדים. כמו-כן, מהסרטון קשה להתרשם שהעתיד הזה באמת משתנה.

דווקא ב-15 השניות הראשונות של הסרטון, לפני הראיון עם שלושה התלמידים שמדווחים על השימוש במכשירים האלה, אנחנו רואים כיתה שבה התלמידים יושבים בשורות, כל אחד מול המחשב השלו, בצורה שמשקפת את העבר הרבה יותר מאשר את העתיד. כמו-כן, בראיון עם שלושה התלמידים הם מספרים על כך שכל המחברות שלהם, והספרים הדיגיטאליים שאיתם הם לומדים, נמצאים בענן בצורה נגישה, ושוב הרושם הוא שיש כאן מחשב חדיש, אבל הוראה ישנה. אם יש כאן משהו ששונה מבעבר הוא כנראה ב-“חוויה”, וגבירץ רואה בזה דבר חיובי וחשוב:

המשתמשים מקבלים חוויה דומה למה שהם מחזיקים בו כל הזמן – הסמארטפון שלהם. גוגל מצמצמת את הפערים בין החוויה של הסמארטפון לבין החוויה של מחשב שולחני. הכל פשוט יותר.
הוא טוען שמי שיצליח ליצור את חוויית השימוש הטובה ביותר (והדומה יותר לשימוש באפליקציות בסמרטפון) ירוויח.

הרושם החזק ביותר שמתקבל מהקריאה במאמרון של גבירץ (ומהצפייה בסרטון) איננו שגוגל משנה את עתיד הילדים, אלא שיש קרב ענקים שמתחוללת על גבם של הילדים האלה. בחלק האחרון של המאמרון שלו גבירץ עורך השוואה בין ה-Chromebook לבין טבלט ה-Surface של מיקרוסופט. ההשוואה פחות חשובה מאשר עצם התחרות. גבירץ צודק כאשר הוא כותב:

על הגב של הקטנים שלכם מתחוללת אחת המלחמות הגדולות בין מיקרוסופט לבין גוגל על שוק ההשכלה (בתי ספר עד אוניברסיטאות).
אבל משום מה הוא איננו מסיק את המסקנה המתבקשת שכאשר אחד הענקים האלה ינצח, מי שיפסיד לא יהיה רק החברה האחרת, אלא החינוך והתלמידים.

לקראת סיום הכנת המאמרון הזה נתקלתי בקישור למאמרון של גיל גרטל באתר “שיחה מקומית” בפורטל מס”ע. גרטל כן מודע לכך שקרב הענקים בין גוגל ומיקרוסופט, וחברות אחרות, הוא על השליטה בשוק אדיר, ולא על דרכים טובות יותר ללמוד. גרטל מדגיש שלא פעם המחשות על גבי המסך מטעות, ושהגישה הפתוחה לעוד ועוד מידע איננה בהכרח אומרת שלומדים יותר טוב. דבריו של גרטל אינם חדשים. אינני כותב זאת כביקורת (הרי במקרה הטוב גם בבלוג הזה יש מעט מאד “חדש”). אינני מסכים עם כל טענותיו, אבל במיוחד היום חשוב שדבריו יישמעו. הרי אחרי שהתקשוב חדר באופן די מאסיבי לתוך הכיתה עלינו להודות שהמחשב בפני עצמו איננו יכול לחולל שינוי משמעותי בלמידה. ללא קשר להסכמה או לאי-הסכמה עם דעתו של גרטל על המחשב בכיתה, קשה להתווכח עם הפיסקה המסכמת שלו:

התקשוב אינו תרומה של עולם ההיי-טק למערכת החינוך, אלא להפך – מערכת החינוך תורמת מיליוני שקלים ליזמים ולמשווקים של תעשיית ההיי-טק, שמוכרים לנו הבטחות מופרכות על למידה וחינוך. את הכסף משלמים ההורים. את המחיר משלמים הילדים.
נדמה לי שגבירץ מתקשה להבין זאת. הוא יודע שמתנהל קרב בין ענקים על שוק החינוך, אבל במקרה הטוב הוא מתעניין בו מן הצד, ובמקרה הפחות טוב הוא בוחר צד. אבל אין לי טענות כלפיו מפני שאינני יודע אם הוא בכלל מתיימר לעסוק בחינוך. לעומת זאת, אני כן בא בטענות כלפי אנשי MindCET שללא ספק מכירים היטב את קרב הענקים המתנהל על גבם של התלמידים אך משום מה מעדיפים לבחון מי מבין היריבים עדיף במקום לבחור בצד התלמידים והלמידה.

למה תלמידים אינם יודעים ללמוד מטקסטים דיגיטאליים?

טיפה להפתעתי, שמתי לב שהפעם האחרונה שהתייחסתי כאן לשאלות של קריאה ו/או כתיבה דיגיטאלית לעומת הכתיבה ביד והקריאה על הנייר היתה לפני יותר מחצי שנה. הדבר מפתיע מפני שהתחושה הכללית שלי היא שהנושא נמצאת באופן תדיר בכותרות. התחושה הזאת גרמה לי להתלבט אם בכלל יש טעם לכתוב על הנושא שוב עכשיו, הרי אפילו אם פער של חצי שנה בין התייחסויות בהחלט סביר, לא ברור שיש מה לחדש. באופן כללי, השאלה הבסיסית נשארת כפי שהיתה: האם הלמידה של תלמידים שקוראים טקסטים על גבי המסך טובה באותה מידה (או, סליחה, רעה באותה מידה) כמו הלמידה של תלמידים שקוראים מטקסטים מודפסים. יש מחקרים שרומזים שלמודפס יש יתרון, אבל מול אלה יש גם עדויות שככל שעובר הזמן מיומנויות הקריאה והכתיבה הדיגיטאליות נרכשות עד שבעתיד הלא רחוק לא יהיה הבדל מהותי בין הלמידה בסביבה הדיגיטאלית לעומת המודפסת. אבל גם אם אין “חדש”, לפעמים אפשר לראות את הנושא באור קצת שונה, ונדמה לי שיש אור כזה במאמרון חדש של ג’ף אוטכט.

לפני כשבועיים אוטכט כתב שמרבים לשאול אותו אם הוא חושב שצריכים לזנוח לחלוטין ספרים מודפסים. אני מניח שכל מי שעוסק בתקשוב בחינוך פגש את השאלה הזאת לפחות מספר פעמים. נדמה לי ש-“תשובה” ראויה עשויה להיות “למה בכלל חושבים שאני חושב כך?”, אבל אוטכט משיב בצורה אחרת, עם תשובה שבהחלט נראית לי. הוא מציין שאם מדובר בספרי קריאה, ממש לא איכפת לו, ושכל אחד יבחר את הפלטפורמה העדיפה אליו. עם זאת, בשדה החינוכי יש יתרונות לספרים דיגיטאליים על גבי ספרים מודפסים שהתוכן שלהם מתיישן מהר מאד. בעיניו אין כאן יתרון שהוא בהכרח יתרון מנצח, אבל הוא מוסיף:

But here’s the thing…no matter where you are in your own transition into a digital reading world we all read more digitally. Emails, Facebook, News, this blog post (unless you printed it off). Just sit back and reflect for a moment how much of your day is reading digital text. Even if you like to read before bed you probably read more online during the day.
התוספת הזאת מאד חשובה. הרי היום חלק מכובד של הקריאה של רבים מאיתנו מתרחשת על גבי מסכים, ולכן השאלה של מה עדיף הופכת כמעט ללא רלוונטית. השאלה היותר רלוונטית היא האם התלמידים שלנו רוכשים את המיומנויות הדרושות כדי שהם באמת ילמדו מהקריאה ה-“דיגיטאלית” שלהם. גם זאת, כמובן, איננה שאלה חדשה. אנשי חינוך רבים מתמודדים איתה, אם כי לא תמיד בהצלחה. במאמרון שלו אוטכט מצטט מכתבה באתר MindShift שהתפרסמה לפני שלושה חודשים, כתבה שבין שורותיה אפשר אולי לזהות חלק משמעותי של בעיית ההתמודדות.

חלק ניכר מהמאמרון ב-MindShift מתייחס לנסיון של מארק פנינגטון, מורה בקליפורניה המתמחה במיומנויות קריאה וכתיבה. פנינגטון מזהה יתרונות וגם חסרונות לשתי הפלטפורמות השונות. לגבי הנייר הוא מציין יתרון חשוב:

“You can write on the text right there,” noting that if students aren’t allowed to write in textbooks, they can use small sticky notes that come off easily. “You can also flip back and forth very easily, and spatially, there are advantages to print media.”
הוא יודע, כמובן, שבטקסט דיגיטאלי, על גבי המסך, אפשר למרקר ולהוסיף הערות, אבל…:
When Pennington’s seventh graders took the Smarter Balanced Assessment in English Language Arts on new Chromebooks last April, Pennington didn’t teach them how to use the test’s annotation feature. Students would have been able to highlight reading passages and take notes on the text to help them answer test questions. He thought it was too complicated for them to learn how to use well in time for the test.
במילים אחרות, המרקור, והוספת הערות, לתוך טקסטים דיגיטאליים אינם פעולות שמובנות מאליהן. אפשר ללמוד את השימוש בהם, אבל ברוב המקרים רצוי שמישהו יילמד את המיומנויות האלו. הבעיה היא שבלוח הזמנים הצפוף של בתי הספר העמוס במבחנים סטנדרטיים שבאמצעותם מדרגים את התלמידים ואת בתי הספר, קשה למצוא את הזמן ללמד את המיומנויות החשובות האלו לתלמידים, וזאת על אף העובדה שהן יכולות לסייע רבות להצלחה באותם מבחנים. מעניין לציין כאן שהפרשה העגומה של רכישת מכשירי iPad לכלל התלמידים בבתי הספר של לוס אנג’לס התחילה עם הרצון של מובילי המחוז להכשיר את התלמידים להתמודד עם המבחנים הממוחשבים שנעשים לחובה בבתי הספר. רק מאוחר יותר המחוז גילה שהקלדת תשובות לתוך מכשירי ה-iPad מסתירה את השאלות שעל המסך (ולכן היה צורך בהוצאה של מיליוני דולרים נוספים על רכישת מקלדות נפרדות).

אוטכט ביקורתי כלפי מערכות החינוך שאינן מקדמות למידת המיומנויות הדרושות כדי שתלמידים יוכלו ללמוד בהצלחה מטקסטים דיגיטאליים. הוא כותב:

There are a ton of things that are built into most online reading platforms that are never taught to students. Or we try to teach them the same way as we did in a print world and that doesn’t work.
הוא משוכנע שלא רק התלמידים, אלא גם המורים אינם לומדים את המיומנויות האלו. יתכן שהוא צודק, אם כי לפחות בישראל (ואני מניח במקומות רבים בעולם המערבי) מוסדות להכשרת מורים כן רואים חשיבות ברכישת מיומנויות דיגיטאליות. דווקא אם הבנתי אותו נכון, בסיום המאמרון שלו אוטכט רומז שהעובדה שבעתיד הקרוב תלמידי בתי הספר יצטרכו להבחן במבחנים דיגיטאליים רבים נותנת מקום לאופטימיות – הרי בתי הספר יצטרכו ללמד את המיומנויות הדיגיטאליות. אבל יתכן שמה שנראה כאופטימיות איננה אלא ציניות. ואם כן, אפשר להבין למה. גם כאשר (בעתיד הלא רחוק) מבחנים ייערכו על תשתיות דיגיטאליות, ספק אם מערכות החינוך ימצאו את הזמן ללמד את המיומנויות הדרושות – דרושות לא רק לעבור את המבחנים, אלא פשוט להיות אדם משכיל בעולם הדיגיטאלי.