קטגוריה: דיגיטאליות

הערה טיפה מקורצת של דייוויד ורליק קצת סיבכה אותו. בעקבות הודעת Twitter בעניין מיזם חדש של ספרי לימוד דיגיטאליים שכוונה אליו ורליק פרסם מאמרון שרמז שהרעיון הזה מאד נראה לו. מדובר בספרי לימוד זעירים אך עמוסי תמונות שאפשר לקרוא על גבי מסכים של מכשירי iPhone .מפתיחת המאמרון אפשר היה לחשוב שוורליק דוגל בתחבולה חינוכית נוסח “לתפוס את התלמידים במקום בו הם נמצאים”:

לא היו תגובות רבות למאמרון, אבל כולן התייחסו אל הרעיון ברצינות – לא רק אלה שתמכו בו בהתלהבות, אלא אפילו האחת שהצביעה על פגמים בו. התגובות האלו דרבנו את ורליק לפרסם למחרת מאמרון נוסף בו הוא הסביר שבעצם היה זה נסיון להיות קצת היתולי, אבל הנסיון כנראה לא עלה יפה. הפעם הוא תיקן את עצמו:

הפעם הרמז די ברור – לא המכשיר הוא הדבר האהוב, אלא מה שאפשר לעשות איתו. ולכן, בכלל לא ברור שהנסיון לנצל מכשירים דוגמת ה-iPhone לצורכי למידה יהיה מוצלח יותר מאשר נסיון של, לדוגמה, ניצול מחבט בייסבאל לשם למידה.

למען האמת, למרות שאני מסכים עם הניסוח המתוקן של ורליק, אינני בטוח שהוא צודק. יש, בכל זאת, פוטנציאל לימודי לא קטן בטלפונים סלולאריים משוכללים, ואין לי ספק שגם ורליק יודע זאת, ורוצה שהפוטנציאל הזה ימומש. עם זאת, ההבהרה חשובה – אסור לנו להשלות את עצמנו שהמכשיר, ולא השימוש בו, הוא מה שאהוד על התלמידים. (יש כאן דמיון לרעיונות נוסח ה-“Creepy Treehouse” עליו כתבתי לפני שנה.)

וכמובן שהחשוב ביותר הוא הסיכום של ורליק למאמרון השני:

גישה למידע דיגיטאלי בוודאי יכולה לאפשר למידה טובה יותר, אבל היא בכל זאת איננה מבטיחה את הלמידה הזאת. עצם העובדה שספר הוא דיגיטאלי איננו אומר שהוא טוב. השאלות החשובות הן כיצד למנף את הדיגיטאליות לדרכי למידה מאתגרים, ומה עושים עם המידע שבספרים האלה כדי ליצור חוויה לימודית משמעותית.

גם ג’ודי בראק (ואני בטוח שגם עוד בלוגרים לא מעטים) הגיבה לכתבה בניו יורק טיימס שעליה כתבתי אתמול. לדעת בראק, ספרי לימוד דיגיטאליים מצמצמים את שפע המידע שהרשת יכולה להציע לתלמידים. אני מניח שבראק מעדיפה ספרי לימוד דיגיטאליים על גבי מודפסים, אבל בעיניה כל ספר, אם מודפס או אם דיגיטאלי, מגביל את הגישה לעושר האדיר של מידע שנמצא ברשת, מעבר לספר:

הניסוח של בראק רומז על כך שהיא חושדת שהמו”לים ומערכות החינוך קושרים קשר על מנת למנוע מתלמידים להגיע למידע שנמצא מעבר לספרים. גם אם הספר הוא דיגיטאלי, הוא עדיין מגביל.

צר לי לאכזב את בראק, אבל האמת היא שפשוט אין שום אפשרות אחרת. כל צעד שהוא פחות מהסרת כל המחיצות והצהרה כללית של “זיל גמור” בהכרח מגביל את התלמיד. לפני בערך שנה וחצי ציטטתי כאן מהמבוא ל-“מחברת הזהב” של דוריס לסינג בו היא כותבת שכל מערכת חינוכית, בהיותה נציגה של תרבות כלשהי, מכוונת ומגבילה. בעיני לסינג זה איננו דבר חיובי, אבל הוא בלתי-נמנע. להבדיל מלסינג, נדמה לי שבראק, המצויידת במנה גדושה של אמונה עיוורת ברשת, חושבת שמערכת חינוכית שמתבססת על השימוש ברשת יכולה להיות נקייה מדעות קדומות.

בראק טוענת שרשתות הן המקום הטבעי של מקורות מידע, ולכן הגיוני שלמידה טובה תתרחש האינטרנט. כאשר לוכדים רק חלק מרשת ואורזים אותו בקופסות – בספר לימוד, בשיעור, בתכנית לימודים – הוא מצטמק, ומאבד מערכו. אני מניח שיש מידה של אמת בטענה הזאת, אבל אין זה אומר שקיימת דרך אחרת לגשת אל מקור מידע. גם כאשר ניגשים אליו ברשת עצמה, אי אפשר לראות את התמונה המלאה – אם יש בכלל דבר כזה. בראק מסבירה שמה שמאפיין מקורות מידע שנמצאים ברשת הוא ההקשר:

שוב, עם כל הרצון שלי להסכים, יש כאן אידיאליזציה של הלמידה באמצעות האינטרנט שפשוט איננה קיימת במציאות. הגישה הקונסטרוקטיביסטית גורסת שהלומד מבנה את התובנות של עצמו תוך כדי התמודדות עם העולם סביבו. אבל הגישה הזאת גם מבינה את הצורך בסוגים שונים של תיווך שמסייעים ללמידה. סוג חשוב של תיווך הוא ההדרגתיות – הגשת מידע לתלמיד בהתאם ליכולותיו ולידיעותיו הקודמות. כאשר בראק מסיר את התיווך הזה בשם הגישה החופשית למקורות מידע היא איננה בהכרח מסייעת ללמידה.

וכזכור, לא ברור שהרשת הבלתי-מוגבלת שמהווה מקור מידע לתלמידים שעליה בראק כותבת בכלל אפשרית. בראק מביאה שלוש דוגמאות של אתרים – רשתות שלדעתה ממחישות את העושר שמחכה למי שפוגש מקורות בסביבתם הטבעית. לפי הבדיקה שלי, כולן סובלות מבעיות של הקשר לקוי – לא בגלל פגמים באתרים עצמם, אלא מפני שהם אינם יכולים להקיף את כל היבטי הנושא שהם מבקשים להציג. אתר אחד – Astronomy Picture of the Day – מכיל קישורים רבים לחומר העשרה על הצילום שכל יום מתחלף בו. אבל אף על פי שהקישורים מובילים להעשרה, כמעט אין קישורים להסברים בסיסיים על היקום או על גרמי השמיים, מידע שבלעדיו תלמיד יתקשה להבין על מה הוא מסתכל. התלמיד שצולל לתוך הצילומים הנהדרים באתר הזה עשוי לצאת נפעם, אבל לא מושכל.

מדובר בבעיה מבנית, ולא בליקוי בעיצוב של אתר זה או אחר. אתר שירשת של סנונית, למשל, הוא אתר נהדר (ואחד האתרים החינוכיים הוותיקים בעברית). האתר מגיש לגולש שירים של משוררים ישראליים מהדור הנוכחי, ושל מספר משוררים ותיקים יותר כמו נתן יונתן ונתן זך. אפשר ללמוד הרבה על המשוררים שבאתר, אבל אפילו מי שיעמיק באתר לא ילמד על ביאליק, או על הקשר של המשוררים המוצגים באתר לשירתו של ביאליק. אין זה בגלל פגם של האתר – הוא פשוט לא מתיימר להקיף את מלוא השירה העברית, אלא לטפל בשירה חדשה בלבד. על מנת להבין את הקשר של המשוררים האלה לדור שקדם להם תלמיד זקוק לתיווך של מורה שיוכל להשלים את ההקשר ההיסטורי. בראק, השבויה בקסמי הרשת, מניחה שההקשר גלוי ומובן לכל, ולכן אתרים “מלמדים” טוב יותר מספרים. אין לי אהבה מיוחדת לספרי לימוד (נדמה לי שציינתי זאת כבר מספר פעמים) אבל יש לי הרבה יותר הערכה כלפי מורים וכותבי ספרי לימוד שמעיזים להתמודד עם הבעיה של הקשר ושל העדר האפשרות להמנע מסובייקטיביות, מאשר כלפי אלה שסבורים שהאינטרנט מהווה סביבה לימודית שאיננה זקוקה לתיווך, ושחושבים שהגישה החופשית אליו תוביל בהכרח ללמידה.

גם בקיץ, ספרי לימוד דיגיטאליים ממשיכים להעסיק את העיתונות. כתבה בניו יורק טיימס השבוע סוקרת מספר יוזמות דיגיטאליות שעתידות להפוך את ספר הלימוד המודפס לאנכרוניזם:

אין הרבה חדש כאן. טענות דומות נשמעות כבר שנים. בנוסף, כתבות מהסוג הזה מתקשות לטפל בנושא אחד – במקרה הזה ספרי לימוד – וגולשות לסקירות כלליות על השימוש באינטרנט ובמקורות דיגיטאליים בחינוך. אין, כמובן, שום פסול בזה, אבל התוצאה היא בליל לא ממוקד, כאילו שעורך מדור החינוך בעיתון ביקש אלף מילים, והכתב פתח בנושא ספרי הלימוד אבל גילה שיש צורך לגעת במספר נושאים משיקים כדי להביא את הכתבה לאורך המבוקש. בנוסף, מהכתבה אפשר להתרשם שהנושא המרכזי הוא המצב הכלכלי והצורך לחסוך, ולא מה על תלמידי בתי הספר ללמוד, וכיצד.

אבל אם כל אלה חוברים יחדיו ליצור כתבה סתמית של הקיץ, יש בה בכל זאת כמה נקודות שבולטות במיוחד במה שאפשר אולי לכנות יומרנות ריקה מתוכן. הכתבה, למשל, מצטטת את ד”ר שריל אבשיר, המפקחת על טכנולוגיות חינוכיות במחוז אחד במדינת לואיסיאנה. לפי אבשיר:

קשה לדעת היכן להתחיל לנתח את המשפטים המעטים האלה. מעטים מאד היום מעיזים לחזור על טענתו של מארק פרנסקי שמוחותיהם של בני הנוער שנולדים לתוך הדיגיטאליות פועלים אחרת מאשר מוחותיהם של הוריהם. אפשר אולי לסלוח את הקריצה לילידים דיגיטאליים בכך שאותה מפקחת אולי איננה מודעת לכך שמדובר במושג שכבר מיושן. אבל כיצד נסביר שכותבים שבני הנוער של היום “think of knowledge as infinite”? קשה להתווכח עם טענה כזאת מהסיבה הפשוטה שמעבר לכך שהיא מצלצלת כאמירה יפה ומשכנעת, היא בעצם לא אומרת שום דבר. היא בוודאי חסרת משמעות מעשית. היא איננה מסבירה למה בני נוער אינם יוצרים קשר עם ספרי לימוד מודפסים, אך כן יהיו מוכנים, או מסוגלים, להתחבר לספרי לימוד דיגיטאליים. ועם כל הרצון שלי שמורים יגישו לתלמידיהם מקורות מתוך בלוגים וויקיים, ההתייחסות של אבשיר למקורות האלה טיפה מוזרה. הרי בדרך כלל הבלוג והוויקי משמשים ככלים שמאפשרים לתלמידים ליצור מקורות ו/או התייחסויות משלהם לחומר הנלמד. והנה, המפקחת מעמידה את הכלים האלה כמקורות שמהם מורים יוכלו לדלות מידע שיעשיר את מה שמופיע בספרי לימוד. זה דבר ראוי, אבל משום מה אני חושש שלא בדיוק לזה התכוונה המפקחת.

בעצם, בראייה רחבה יותר, נדמה לי שהביקורת שלי כלפי הפנייה לבלוגים ולוויקיים איננה מוצדקת. הרי מדובר בהרחבה של מושג ספר הלימוד. באמירת אותה מפקחת אפשר למצוא פתיחות למקורות שלא זכו לסינון או לאישור של המערכת לפני שהם מגיעים לתלמידים. ממה שמשתמע בכתבה, רוב המפעלים לפיתוח ספרי לימוד דיגיטאליים מתייחסים רק לצורת ההגשה, ולא לשינוי של תפיסה. לפי הגישה הזאת הדיגיטאליות אמורה להצעיד את ספר הלימוד לתוך עידן האינטרנט מבלי לחולל שינוי חינוכי. היא תוזיל את ספרי הלימוד, אבל הספרים האלה עדיין יכתיבו מה התלמידים צריכים ללמוד. תלמידי בתי הספר יקבלו ספרים במעטפת עדכנית, עם דרכי הוראה מוכרות היטב.

לאור זה מעניין לציין שהכתבה בטיימס מסתיימת בתיאור של כמה מתהליכי הלמידה באחד מבתי הספר שהולכים לקראת ספרי לימוד דיגיטאליים:

במילים אחרות, מעבר להסתמכות על ספרי הלימוד, בית הספר הזה מוצא דרכים, לאו דווקא דיגיטאליות, כדי להעשיר את הלמידה, ולהפוך את התלמידים לשותפים פעילים בלמידה של עצמם. גם כאשר כל ספרי הלימוד יהיו דיגיטאליים, וסביר להניח שהיום הזה לא רחוק מדי בעתיד, האתגר האמיתי יהיה כיצד להוציא את הלמידה מהספרים, ולהפוך אותה לחלק מחייהם של התלמידים.

במסגרת אחרת התייחסתי טיפה למאמרון של סילבי נואל שהתייחסה לטענה של דון טפסקוט שמוחותיהם של בני הנעורים פועלים אחרת מאשר אלה של ההורים שלהם. המאמרון של נואל צמח כתגובה לקטע שכתב טפסקוט. טפסקוט (בוודאי כזכור) טוען שהעובדה שבני נוער גדלים עם הדיגיטאליות גורמת למוחות (minds) שלהם לעבוד בדרך אחרת מאשר של דורות קודמים. נואל מגיבה:

נואל כותבת שטפסקוט טוען שבני הדור שלה לא התנגדו לשיעורים שבהם המרצה עמד לפני הכיתה והרצה מפני שהשעות הרבות שבהן הם ישבו מול הטלוויזיה וצפו בה באופן פסיבי הכינו אותם לשבת בשקט בהרצאות באוניברסיטה. נואל מגיבה שדווקא גם אז עבורה שיטת ההוראה הזאת היתה משעממת. היא כותבת שאם היו נותנים לה, ולעמיתיה לספסל הלימודים, אפשרות ללמוד באופן אינטראקטיבי יותר, היא בטוחה שהם היו עטים על האפשרות. לכן, אפילו אם היא איננה מסכימה עם טפסקוט בנוגע לתפקוד המוח, היא מקווה שבני הנוער של היום יצליחו לשנות את דרכי ההוראה המקובלות.

אני כמובן מזדהה עם הביקורת של נואל על טפסקוט, וגם אני זוכר לא מעט הרצאות משעממות. אבל אני גם זוכר הרצאות שריתקו אותי ועוררו אצלי מחשבות ושאלות. אולי בגלל זה אחת התגובות למאמרון של נואל הרשימה אותי במיוחד. דניאל למיר, פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה של קוובק במונטריאל מגיב שהוא רחוק מבטוח שסטודנטים רוצים אינטראקטיביות:

למיר מוסיף שסטודנטים, בכל הדורות, רוצים להיות לומדים פסיביים:

בהערה נוספת, מעניינת ביותר, למיר מציין שבסרטי מדע בדיוני, סרטים שיש בהם המצאות טכנולוגיות מדהימות, הלמידה שמוצגת בהם היא דווקא למידה מסורתית למדי:

אולי בהשפעת המאמרון של נואל, למיר כותב בבלוג שלו על לימודיו, ובמיוחד על מבחנים. הוא מוצא את עצמו מסכים עם בלוגר אחר (מרצה באוניברסיטה באנגליה, שהוא מצטט) שמבחנים אינם מודדים את הדברים שבעיניו הם באמת חשובים:

בסיום המאמרון שלו למיר מכריז שמתחילת שנת הלימודים הקרובה כל המבחנים שלו יהיו מבחנים שאפשר לבצע בבית. אבל גם כאן אין בהכרח סיום – סטיבן דאונס, למשל, מגיב למאמרון (בבלוג של למיר) שמפני שכתיבת מבחן בבית התנגשה עם העבודות שהיו עליו לעשות כדי להתפרנס, כאשר הוא היה סטודנט הוא העדיף מבחנים בכיתה על מבחנים שאפשר היה לכתוב בבית.

והנה, התחלתי לכתוב על כך שסטודנטים שגדלו עם הדיגיטאליות אינם בהכרח אלה שלא רוצים הרצאות ושיעורים פרונטאליים, וכמעט באופן בלתי-נמנע גיליתי שכל קורא מגלגל את הנושא לנושא צדדי טיפה שונה. התחלתי עם מאמרון, ומצאתי עניין בתגובות. כתבתי פעם שאני אוהב בלוגים?

אסתי דורון, במאמרון מהשבוע שמתייחס להתנגדויות של הורים לפרויקט של מחשבים ניידים 1:1 בבתי ספר, מציינת שמשקל הילקוט שהתלמידים צריכים לשאת הוא אחת הסיבות להתנגדות. אסתי מוסיפה:

כתבה מהשבוע באתר של הגארדיאן הבריטי מצטטת את מושל קליפורניה, ארנולד שוורצנגר (סליחה, אבל עדיין מוזר לי לחבר בין השם הזה והמילה “מושל”) שהודיע על תוכנית רחבת היקף במדינה שלו להפיק ספרי לימוד דיגיטאליים במקום ספרים מודפסים על נייר:

הכתבה מצטטת את גראהם טיילור, מנהל האגף להוצאה לאור חינוכית של איגוד המול”ים האנגליים, שטוען שבערך 20% מחומרי הלימוד באנגליה כבר נמצאים בפורמט דיגיטאלי. הוא מוסיף:

מעניין שאצלנו שושני חושב שדרושות ארבע שנים כדי להגיע ל-60%, ואילו באנגליה, שנחשבת די מתקדמת בתחום, מעריכים שדרושות עשר שנים להגיע ל-40%. אבל אין זאת הנקודה החשובה. אישית, אשמח מאד לראות יותר חומרי לימוד דיגיטאליים – גם להקל על משקל הילקוט של התלמידים, וגם לחסוך כסף, שהוא, ללא ספק, המניע העיקרי מאחורי ההצעה של שוורצנגר.

אבל מבלי להמעיט בחשיבות של חסכון בכסף, לא הייתי מתנגד לקרוא גם טיפה על כיצד חומרי לימוד דיגיטאליים יכולים להשפיע לטובה על דרכי הוראה ולמידה. וכאן, לצערי, לשוורצנגר אין בשורה, וסביר להניח שמעבר לסיסמאות יפות, הנושא בכלל לא מעסיק אותו. נכון להיום, הרוב הגדול של ספרי הלימוד הדיגיטאליים אינם אלא גירסאות PDF של המקור המודפס. (אצלנו המוצרים של מט”ח והאו”פ צועדים בכיוון הנכון, אבל הם עדיין די מסורבלים, והמורים והתלמידים אינם יודעים כיצד להפיק מהם תועלת של ממש.) מורה שמנחה את תלמידיו לקרוא פרק שמופיע ב-PDF ולענות על השאלות (הסתמיות) בסוף הפרק אולי מקל על הילקוט של תלמידיו, אבל מבחינה חינוכית אין כאן שום דבר שונה ממה שדורות של תלמידים כבר רגילים אליו.

בעוד ארבע, או עשר, או אולי עשרים שנים נהיה מוצפים בספרי לימוד דיגיטאליים שתלמידים יוכלו להעלות ל-iPods שלהם. אבל מלבד הפורמט הדיגיטאלי, הספרים האלה יהיו אותם טקסטים, והספרים הדיגיטאליים האלה בוודאי ישולבו לתוך אותם שיעורים וכיתות שאנחנו מכירים היום. ואז יקומו אנשים שיגידו שהנה, יש כאן הוכחה שהדיגיטאליות איננה מסייעת ללמידה, ושעלינו לחזור לספר המודפס המוכר. ולא אופתע אם שוורצנגר יסכים איתם.

בחודשיים האחרונים מצאתי כבר שלוש הזדמנויות לקשר לבלוג של ריצ’רד ווג’וודסקי שכותב על האפשרויות החינוכיות של כיתה ללא נייר. ציינתי שווג’וודסקי מדגיש שהמטרה שלו איננה סתם להוציא את הנייר מהכיתה (אם כי הוא רואה בכך ערך אקולוגי חשוב) אלא שעל ידי הפיכת הכיתה לסביבה דיגיטאלית תוססת, הוא רוצה לשנות את חוויית הכיתה ולהפוך אותה יותר לממוקדת תלמידים ולמידה. ווג’וודסקי איננו היחיד שמתעד את תהליך המעבר מכיתה מבוססת נייר לכיתה דיגיטאלית. בערך באותו הזמן שהוא פתח את הבלוג שלו טרישיה בוק (Buck – התנועה הזאת פשוט איננה קיימת בעברית), מורה לאנגלית ולכישורי כתיבה בבית ספר תיכון במדינת אוהיו, פתחה בלוג בו היא מדווחת על תהליך דומה.

יש הבדלים בין הבלוגים. בחודשיים של הבלוג של ווג’וודסקי, הופיעו בו כבר מעל 170 מאמרונים. בשלושה החודשים של הבלוג של בוק הופיעו בו בסך הכל ששה מאמרונים. ווג’וודסקי אמנם כותב על המתרחש בכיתה שלו, אבל באופן מוצהר הוא רואה את עצמו כשגריר של הדיגיטאליות; המטרה שלו היא גיוס מורים נוספים לרעיון. בוק, לעומתו, עוסקת בהתבוננות עצמית, בבחינת התהליך שהיא והתלמידים שלה עוברים בעקבות המעבר לדיגיטאליות. היא מוכנה לשכנע, אבל בראש ובראשונה היא עוסקת ברפלקציה.

בוק כותבת שעם פתיחת הסמסטר השני של שנת הלימודים הזאת היא הגיעה למסקנה שאין טעם לדחות את המעבר, והיא פשוט הכריזה לתלמידים שלה שמעכשיו … ללא נייר. מורים אחרים שואלים אותה שאלות לוגיסטיות – אם היא משתמשת במסמכים של גוגל, למשל. היא עונה שכן, אבל מדגישה שזאת איננה הנקודה החשובה. חשוב הרבה יותר הוא השינוי בתפקיד המורה בעקבות המעבר לדיגיטאליות:

אין זה אומר שעכשיו אין בכיתה מורה, אלא שהדגש השתנה, המיקוד הוסט. היא מוסיפה:

בוק מתארת מספר שינויים שהתרחשו בכיתה בעקבות המעבר לדיגיטאליות, וההתמקדות בלמידה של התלמידים במקום בהוראה שלה. היא כותבת שבשעות המוקדשות לכתיבה היא מעודדת את התלמידים להאזין לנגני ה-mp3 שלהם, ומרשה להם לצאת לשירותים באופן חופשי. בדרך הזאת נוצרת כיתה שיש בה חדוות יצירה. ואכן, יש כנראה אווירה מיוחדת בכיתה שלה – היא מדווחת על שני מקרים שבהם תלמיד שלא הגיע לבית הספר השתתף בשיעור שלה דרך Skype.

אני מניח שעוד לפני המעבר לדיגיטאליות בוק היתה מורה מיוחדת. כפי שידוע היטב לכולנו, הטכנולוגיה איננה מחוללת ניסים, ואין בכוחה להפוך מורה סתמי למורה שמסוגל להלהיב את תלמידיו. אבל אני מתרשם שהדיגיטאליות כן מהווה בסיס שעליו הייחוד של בוק יכול לבוא לביטוי. כפי שהיא כותבת:

יותר מאשר בוק מתארת את המתרחש בכיתה, הכתיבה שלה מאפשרת לנו לחוות את החוויה שהיא עוברת. בשמחה אמשיך לעקוב אחר הבלוג שלה … אם היא תמשיך לכתוב בו. משום מה אני מתרשם שעבורה הבלוג כבר מילא את תפקידו ככלי שמאפשר הרהור על חוויית המעבר לדיגיטאליות. באותה מידה שאנחנו זקוקים לבלוג של ווג’וודסקי כדי לשכנע בכדאיות של המעבר הזה, אנחנו לזקוקים לבלוג של בוק כדי שנוכל להציץ לתוך כיצד המעבר הזה משפיע על המורה.

בתחילת החודש הזה ריצ’רד ווג’וודסקי (Wojewodzki), מורה ללטינית ולהיסטוריה של האמנות בבית ספר תיכון פרטי ויוקרתי במדינת מרילנד, פתח בלוג חדש המוקדש לנסיונות שלו (ושל אחרים) ללמד בכיתות שאינם משתמשים בנייר בכלל. יש בוודאי בלוגים רבים אחרים שעוסקים בנושא הזה או נושאים דומים. למרות שאישית אני מאד מתרשם מווג’וודסקי, קשה לדעת אם הבלוג שלו יאריך ימים, או אם בהמשך יהיה לו מה לחדש שיצדיק המשך הקריאה בלוג. נכון לשלב הזה, נדמה לי שהסיבה שיש לו כבר בערך 25 קוראים שהם מנויים לפיד ה-RSS שלו היא שסטיבן דאונס קישר אליו דרך OLDaily.

אבל אין ספק שהכתיבה של ווג’וודסקי קולחת ומהנה, והמסר שלו די ברור. הדגש איננו על טכנולוגיה בלבד, אלא על הדרכים שבהן הטכנולוגיה יכולה להשפיע. במאמרון הפתיחה לבלוג הוא מצהיר על כוונותיו:

לעתים קרובות בלוגים שמתמקדים על נושא אחד אינם מתפתחים, אלא מתדרדרים מהר מאד לחזרה אין סופית על הצהרות. במקום לבחון לעומק, ומזוויות שונות, את הנושאים שעליהם התכוונו לעסוק, הדברים נשארים ברמה של אמירות שטחיות. אבל בינתיים יש משהו בגישה של ווג’וודסקי שמאד משכנע. בשבועיים הראשונים של הבלוג הוא כבר הספיק לכתוב מילים רבות, אבל גם לשמור על גיוון, ולכן גם על עניין. לדוגמה, במאמרון שנכתב בתגובה לקורא ששאל כיצד הוא מעודד תלמידים לקרוא רומן שלם על גבי הצג הוא השיב:

באופן דומה, אחרי רשימה נחמדה מאד של שימושים אפשריים לנייר (שימושים שאינם קשורים בהכרח לכתיבה) ווג’וודסקי מסביר שהוא איננו מתנגד לנייר:

וזה אכן המיקוד שלו – היתרון של הדיגיטאליות, היכולת שלה להפוך את העבודה של התלמיד למשהו דינאמי, למשהו שדורש המשך הלמידה. באותו מאמרון, למשל, הוא ממשיך להסביר:

רבים מאלה שמעודדים את אימוץ הדיגיטאליות בחינוך עושים זאת מפני שהם מבינים שמדובר בסביבה הלימודית של העתיד, ולכן עדיף להצטרף במקום להלחם בתופעה. אין זה אומר שהם מאמצים את הדיגיטאליות רק מתוך התועלתיות, אבל הם נוטים להסתנוור מכל כלי חדש מבלי לבחון אם הכלי מסוגל לקדם דרכי למידה טובות יותר מהקיימות. ברור שווג’וודסקי איננו אחד מאלה. המטרה שלו חינוכית ביסודה. בתגובה לשאלה שאחד מקוראיו שלח לבלוג לגבי כיצד ייראה הכיתה בעוד חמש שנים הוא משיב:

תמיד יש מקום בקורא ה-RSS שלי לעוד איש חינוך בעל גישה כזאת.

לפני כמעט ארבעה חודשים כתבתי כאן על ספרי לימוד דיגיטאליים ושאלתי, בעקבות סקר שהתפרסם בערך אז, אם יש באמת ביקוש אצל סטודנטים לספרים האלה. מדובר, הרי, במוצר יקר שמתיישן מהר. יש, כמובן, אנשים שמוכנים לוותר על ספרי הלימוד באופן כללי – גם מודפסים, וגם דיגיטאליים – ומציעים במקום שהתלמידים יכתבו את הספרים האלה בעצמם. הרעיון הזה איננו חדש. עוד בשנת 1969 ניל פוסטמן הציע משהו דומה (וכתבתי על זה כאן לפני בערך שנה וחצי). פוסטמן הציע לצייד תלמידים עם מחברות ריקות, ולאפשר להם לכתוב את ספרי הלימוד של עצמם. אם זאת, עשור מאוחר יותר הגישה של פוסטמן היתה שונה. אינני חושב שהוא זנח את הרעיון של החוברת הריקה בידי התלמיד, אבל הוא הדגיש שלספר הלימוד יש תפקיד חשוב במסירה התרבותית של חברה.

ואכן, ספר לימוד (textbook) איננו רק ספר שמתאר או מסביר נושא כלשהו. הוא ניתן ביטוי ליחס של החברה לאותו נושא, הוא מסביר לקורא כיצד החברה (או הזרמים השולטים בה) מבינה אותו. מפני שספרי הלימוד ממלאים את התפקיד (החשוב) הזה, אינני צופה שיתרחש שינוי גדול בדרך המקובלת להוצאה לאור שלהם. גם אם העדכון יקר ודורש זמן רב, מערכות חינוך עדיין זקוקות לספרי לימוד. ההפקה הדיגיטאלית יכולה, אולי, לייעל את תהליך ההוצאה לאור, אבל היא לא תבטל את חשיבות הספרים. ספר הלימוד הוא סמל של סמכות, וקשה לתאר מערכת חינוכית שאיננה מפעילה את הסמכות שלה דרכם.

לפני מספר ימים, כתב החינוך של הוושינגטון פוסט, ג’יי מתיוז, פירסם כתבה על ספרי לימוד. בכתבה הוא רמז שההערכה שלי כאן מוטעית, וששינוי משמעותי בדרכי ההפקה של ספרי לימוד עשוי להתרחש בקרוב. מתיוז ציין את המגרעות המוכרות של ספרי הלימוד, ובעיקר את התיישנותם המהירה, והעובדה שתלמידים אינם אוהבים להשתמש בהם (האם הם אוהבים לקרוא בכלל?). הוא כתב על קבוצה של מורים בבתי ספר תיכוניים במדינת וירג’יניה שחברו יחד כדי לכתוב תוספות לספרי לימוד קיימים, כאשר הפרקים שהם יכתבו יהיו זמינים ברשת, חינם. המטרה של המורים האלה איננה להחליף את ספרי הלימוד, אלא להשלים את הספרים המודפסים שהמידע בהם מתיישן.

כל זה איננו מחדש הרבה. דווקא החלק המעניין בכתבה של מתיוז איננו קשור לדיגיטאליות כפתרון להפקת ספרים, אלא לדרכי למידה. הוא כותב:

וגם זה איננו חדש – אבל זה בדיוק מה שמדאיג אותי. הפעולות שמתיוז מתאר נראות לי כמובנות מעליהן. מדובר בפעולות לימודיות שצריכות להוות בסיס לכל הוראה טובה. הגיוני שעבור מורים שמשלבים פעולות כאלו בהוראה שלהם (או מבססים אותה עליהן) ספרי לימוד (מודפסים או דיגיטאליים) יהוו מרכיב משלים ללמידה הנרכשת בכיתה. אבל מתיוז כותב כאילו רוב המורים אינם מכירים את הפעולות האלו, ואינם משתמשים בהן בכיתות שלהם. מהכתבה שלו מתקבל הרושם שהמורים יודעים רק “ללמד” על ידי זה שמנחים את התלמידים לקרוא בספר הלימוד. ואם זה באמת המצב, אנחנו זקוקים להרבה יותר מאשר רק תקשוב כדי לשפר את החינוך.

בוסטון קולג’ היא אוניברסיטה קתולית קטנה אך איכותית בעיר בוסטון. השבוע הקולג’ פרסמה ידיעה (דווח עליה, בין היתר, ב-Chronicle of Higher Education) שמהשנה האקדמית הנוכחית סטודנטים חדשים לא יקבלו כתובות דואר אלקטרוני של הקלוג’. ההודעה הזאת איננה מסוג ההודעות שזוכות לכותרות נוצצות. אפשר אפילו לטעון שבימינו, ספק אם סטודנטים חדשים בכלל רוצים כתובות דואר אלקטרוני על השרת של המוסד שבו הם לומדים, ושאם הם משתמשים בהם בכלל, זה רק מתוך הכרח. אבל אפילו אם ההודעה איננה במיוחד חשובה, היא משקפת היבט חשוב במציאות האינטרנטית הכללית של היום.

נכון להיום, מוסדות להשכלה גבוהה נוהגים לחלק כתובות דואר אלקטרוני על התחום (ה-domain) שלהם לאנשי הסגל ולסטודנטים שלהם. היתה תקופה שבה הכתובות האלו היו הכתובות הראשונות, או היחידות, של הסטודנטים. אבל כך היה אולי לפני בערך עשור – היום סטודנטים חדשים מגיעים ללימודים עם זהות דיגיטאלית ברורה ומגובשת, ועם כתובת דואר אלקטרוני אישי שבאמצעותו הם מנהלים חלקים נרחבים מחייהם המקוונים. אין להם צורך בעוד כתובת, והסטודנטים של היום ממעטים להשתמש (אם בכלל) בכתובות שמחלקים להם. במקום לסייע, ריבוי הכתובות יכול ליצור בלבול – יתכן והודעות רשמיות שנשלחות לכתובת המוסדי אפילו אינן נקראות מפני שסטודנטים שוכחים לבדוק את הדואר המוסדי שאינו משמעותי עבורם.

במקום לחלק כתובות על שרת המוסד, הרבה יותר הגיוני לנתב את הדואר הרשמי לכתובת המועדפת של כל סטודנט. יתכן וסידור כזה אפילו חוסך משאבים תקשוביים. וזה מה שבוסטון קולג’ החליט לעשות.

אבל לעומת ההיבט הטכני שאולי מעניינת, אבל לא מעבר לזה, התמונה התרבותית הכללית שמצטיירת מההחלטה הקטנה הזאת של בוסטון קולג’ די מרתקת. חלוקת כתובות דואר אלקטרוני לסטודנטים על ידי מוסד להשכלה גבוהה כאילו מכריזה שהמוסד נמצא במרכז ההוויה הדיגיטאלית של הסטודנט ואחראי לעיצוב הזהות המקוונת שלו. יכול להיות שלפני עשור היתה מידה לא קטנה של אמת בתיאור הזה. לעומת זאת, בני הנוער של היום מגיעים לקולג’ים ולאוניברסיטאות אחרי שהם כבר הקדישו זמן ומאמץ בעיצוב הזהות המקוונת שלהם. הם אינם זקוקים ל-“עזרה” של המוסדות, והמוסד איננו יכול לתפוס את המרכז. הלימודים של בני נוער אינם אלא עוד צומת אחת ברשת הדיגיטאלית הענפה של הסטודנט.

יתכן שמדובר בצעד קטן של מוסד להשכלה גבוהה, אבל הצעד הקטן הזה משקף שינוי משמעותי בתרבות שלנו, והמקום של האינטרנט בתוכה.