קטגוריה: דיווחים

כאשר בכל מקבץ מושבים יש עשרה מושבים מקבילים קשה להחליט לאן ללכת, אם כי במקרה שלי ההחלטה היתה די ברורה – אני תמיד נמשך אל המושבים שעוסקים בוויקיים ובבלוגים. במושב הזה שמענו שני דיווחים על השימוש בוויקי בקורסים – אחד במכללת קיי, והאחר במכללת אוהלו – ודיווח אחד על בלוגים.

משימת הקורס במכללת קיי היתה כתיבת ערכים לוויקיפדיה. מובילי הקורס ציינו שהכתיבה לוויקיפדיה “תורם לתפישת הסטודנטים את עצמם כשותפים ליצירת ידע ולא רק כצרכניו”, ואין לי ספק שיש בכך ערך רב. ראוי להוסיף שכאשר הערכים שהסטודנטים כתבו הועלו לוויקיפדיה, הם נעשו חשופים לסוג שונה של ביקורת מאשר הביקורת של מורה בשיעור. להבדיל מציון שמקבלים בסיום של קורס, בכתיבה לוויקיפדיה “הסטודנטים נדרשו ‘להגן’ על הערכים שלהם”. באופן כללי מדובר בפרויקט מאד מעניין, והייתי מעוניין ללמוד יותר על התובנות של הסטודנטים על “עצם הרעיון של אנציקלופדיה ציבורית, איכותה ואמינותה, ועל חוכמת ההמונים, העומדת בבסיסה”.

הקורס שעליו דיווח יהודה פלד היה קורס מסוג אחר. כאן המטרה לא היתה לפרסם ערכים אנציקלופדיים ברבים, אלא להשתמש בתשתית של הוויקי, והאפשרות של משוב עמיתים שביסוד הוויקי, כדי לשפר את הכתיבה האקדמית של הסטודנטים. פלד ציין שלא היתה נכונות אצל הסטודנטים “לתת משוב משמעותי לעמיתיהם”. הסטודנטים נדרשו לא רק לכתוב ערכים, אלא להעביר ביקורת על ארבעה ערכים אחרים, אבל התברר שהם התקשו מאד לתת משוב שאפשר לכנות אותו משוב בונה.

מתוך הקהל משה חסיד הדגיש שלמרות שבציבור הרחב קיימת חפיפה כמעט מלאה בין הטכנולוגיה של הוויקי לבין מוצר מידע אנציקלופדי, במקורו נועד הוויקי לאפשר שיתוף ידע וגיבושו בתוך ארגונים. לאור זה, הנסיונות שדווח עליהם במושב בהחלט התאימו לרוח המקורית של הכלי.

הרצאתו של ג’יי הורוויץ היתה מהנה מאד, אם כי חייבים לשאול אם באמת היה לו מה להגיד (או אם מה שהוא אמר היה שונה ממה שאפשר היה לקרוא בתקציר ההרצאה שהתפרסם לקראת הכנס). כפי שהורוויץ עצמו ציין, לא היה כאן שום מחקר, אלא משהו דומה יותר להצהרת כוונות, או אולי הזמנה להצטרף לקהילה של בלוגרים. לא בטוח שנדרשו 20 דקות כדי לעשות זאת. נדמה לי שהוא היה מצליח להסביר את עצמו טוב יותר לו היה נצמד למבנה המוצע של התקצירים לכנס נוסח:

• אוכלוסיית היעד – מורי המורים המבקשים לעורר צמאון ללמידה אצל הסטודנטים שלהם מעבר לתקופת הלימודים שלהם במכללה
• מטרת הפרויקט – להעסיק את מורי המורים בשעות הלילה המאוחרות, הרבה מעבר לשעות עבודתם המקובלות
• משך הפרויקט – שעות ארוכות, וכל החיים
• חדשנות הפרויקט – אין כל חדש בכתיבה, וגם לא בפרסום פומבי של הגיגים. יכול להיות שיש כאן המחשה ברורה של כותרת המשנה של הכנס, אבל ללא סימן השאלה: לא מהות, אלא רק מעטפת

ובכל זאת, כבר הזכרתי שהיתה הרצאה מהנה?

היו שנים שבהן כנס הגולשים של מופ”ת הצליח למלא את אולם ההרצאות של מכללת לווינסקי. הפעם, האולם של מכון מופ”ת, שהוא אולם קטן יותר, היה רחוק מלהיות מלא. בדומה לכנסי מו”ח השנה, היתה תחושה שכולם מכירים את כולם. אינני בטוח שזה דבר רע. הרוב הגדול של המשתתפים בכנס הם אלה שצוללים לתוך הנושא ומנסים להפיק ממנו למידה משמעותית, ואין כל פסול בכך שהם עוסקים יותר במהות מאשר בשיווק. הרי כאשר נושא התקשוב בחינוך היה חדש, אפשר היה לשמוע הרצאות שהתייחסו לשילוב של פורום בתוך קורס כחידוש מהפכני. היום איננו מסתפקים בדיווח מהסוג הזה. אנחנו מצפים לשמוע על השימוש בכלים חדשים, או על תהליכי למידה שלא ניתנים ליישום אלא בסיוע הטכנולוגיה.

אבל עלי להודות שגם הפעם זה לא כל כך קרה. כמובן שבלתי-אפשרי להגיע לעשרים מושבים שונים שבסך הכל התחלקו בין שני מקבצים. לכן, יתכן מאד שפספסתי משהו מאד מעניין. עם זאת, התחושה שלי היתה שבמקום להציע מושבים רבים שנראו במקרים רבים כחזרה על דברים ששמענו בכנסים קודמים, היה יותר כדאי לצמצם את ההיצע לפרויקטים חדשים ומחדשים.

ואולי אסתור את עצמי בכך שאציין שלא תמיד יש צורך בחדשנות. במקבץ השני של המושבים המקבילים השתתפתי במושב שבו נציגים ממשרד החינוך תיארו את המתרחש בבתי הספר נכון להיום – הן מבחינת הטכנולוגיות שנכנסות לתוך בתי הספר, והן מבחינת המדיניות המתגבשת בנוגע למה שתלמיד (וגם מורה) צריך לדעת כדי שנגדיר אותו כאוריין תקשוב נבון. אמנם היה במושב דיווח על טכנולוגיות חדשות, אבל הדגש לא היה על החדש, אלא על המהות. ודווקא כאן התרשמתי ששני הצדדים, גם משרד החינוך וגם המכללות להכשרת מורים, מעוניינים בדיאלוג. דרך דיאלוג כזה אפשר יהיה לקבוע מה פרחי הוראה צריכים לדעת אודות התקשוב, כך שכאשר הם יהיו מורים הם יוכלו להשתמש בטכנולוגיות בתבונה וביעילות, ולעזור לתלמידיהם לעשות זאת. בעבר לא חשתי שמורי המורים חשים את הנחיצות בדיאלוג כזה. ואם היום הם כן מודעים לצורך הזה, הרי אולי לא מדובר במשהו חדש, אבל אין ספק שזה צעד חשוב בכיוון הנכון.

הבלוג של רונית נחמיה עוסק בניהול ידע במערכות חינוך. רונית מרבה לדווח על התהליכים שהיא יוזמת ומלווה בתחום הזה במסגרת עבודתה בבתי הספר של לוד. לפני מספר ימים היא כתבה על מספר היבטים של תהליך שיתוף ההידע שנרקם אצל המורים אותם היא מדריכה. בעקבות הדיווח הזה שאלתי מספר שאלות, ובמאמרון החדש אתמול רונית משיבה לשאלות האלו.

חשוב לי להדגיש (אם כי, נדמה לי שזה היה ברור לרונית) שהשאלות שלי נובעות מתוך רצון ללמוד יותר, ולא מתוך כוונה להצביע על כשלים או על נקודות תורפה בעבודה שלה. אני משוכנע שהתובנות של תהליך ניהול הידע שרונית מובילה בבתי הספר בהם היא מדריכה תקפות לבתי ספר אחרים, וחשוב לכולנו ללמוד מהנסיון שנצבר שם. (במהלך המאמרון הזה אצטט מהבלוג של רונית, אבל אני כמובן ממליץ לקרוא את הדברים בבלוג שלה – וגם להגיב, ולשאול שאלות נוספות, שם.)

בסך הכל שאלתי שתי שאלות – אחת כללית, ואחת ממוקדת יותר. רונית ציינה ששיתוף בידע הופך להיות “אורח חיים” אצל המורים בבתי הספר, ואני ביקשתי לדעת יותר בהרחבה כיצד הדבר הזה בא לידי ביטוי. במאמרון החדש רונית מסבירה שקיומו של מאגר פנים בית-ספרי של פרטי הוראה יוצר שיתוף פעולה פורה. היא מציינת, למשל, שקודם לעריכת חיפושים עבור חומרי למידה ברשת האינטרנט, המורים מעיינים במאגר הידע של בית הספר. היא כותבת:

הדיווח הזה בהחלט מעודד, ומנסיון אני יכול להעיד שהנכונות לתרום למאגר פריטים, וגם להעזר בו, איננה דבר מובן מאליו. מהדיווח של רונית יש טעם של עוד – חשוב לנו ללמוד כיצד נבנה תרבות השיתוף הזה.

השאלה השנייה שלי נבעה מהתחושה שעם כל החיוב שבשיתוף ובפתיחות, יש מצבים שבהם התכונות האלו אינן בהכרח רצויות. במאמרון המקורי רונית מדווחת על השימוש במסמכים משותפים (באמצעות המסמכים של גוגל) בהכנת הערכות על התלמידים. היא כותבת שמורים רבים כבר הכירו את השימוש במסמכים משותפים ומעדכנים את ההערכות של התלמידים באמצעות הכלי הזה.

במקרה הזה התעניינתי לדעת קצת על התהליך של הכנת ההערכות. אני יכול לתאר לעצמי שהכנה משותפת של הערכה יוצרת תמונה שלמה יותר אודות התלמיד, אבל מצד שני קיים חשש של תופעת העדר – מורים שלהם אולי דעה שונה מאשר הרוב אודות ילד מסויים אולי יושפעו מהתמונה הכללית שמצטיירת על גבי אותו קובץ משותף. התעניינתי לדעת אם מצב כזה מתרחש בהכנת ההערכות, או האם באמצעות המסמך המשותף המורים מצליחים לקבל (וליצור) תמונה מהימנה על התלמיד. רונית השיבה שתהליך הכנת ההערכות עוד בתחילת הדרך …

עלי להודות שהתשובה הזאת של רונית מאד מעודדת. נדמה לי שאנחנו רואים כאן שימוש נבון מאד בכלי שמורים בבתי ספר אחרים מכירים, אבל מתרשמים שהוא איננו יותר מאשר משחק נחמד.

רונית אמנם השיבה לשאלות שלי בבלוג שלה. לאור זה, אולי לא היתה סיבה להביא את דבריה כאן, אלא פשוט לקשר אל דבריה. אבל בנוסף לתשובות המעודדות שקיבלתי לשאלות שלי, מתרחש כאן דבר נוסף שחשוב מאד, לדעתי, להדגיש. העקרונות של ניהול ידע משתקפים לא רק בעבודה של רונית כמדריכה בבתי הספר אלא גם בשקיפות במאמרונים שהיא כותבת. היא פותחת עבורנו צוהר שדרכו כולנו יכולים ללמוד מהנסיון של אחרים. כן ירבו.

היו ימים שבהם אפשר היה להתלונן על כך שהדיווחים ששמענו בכנס מו”ח היו מהסוג שגרם לנו לשאול “נו, על זה יש טעם לדווח?”. ומפני שלעתים קרובות הדיווחים עצמם לא הצליחו לעורר עניין, המרכיב המרכזי של הכנסים האלה, זה שממש הביא אותנו אליהם, היה המפגש החברתי עם השותפים לתחום. כמובן שלא הכרתי את כל המשתתפים, אבל תמיד היו רבים ששמחתי לראות ולהתעדכן על מעשיהם. אתמול, בכנס שאפשר, ואולי צריך, לכנות אותו “מיני-כנס”, לא היתה סיבה לשאול על מידת העניין בדיווחים, וזאת מהסיבה הפשוטה שכמעט ולא היו דיווחים. וראו זה פלא – הפעם לא היה צורך לחפש את החברים מבין כל המשתתפים. הרי הפעם, כולם הכירו את כולם.

במידה מסויימת צריכים להכיר במצב הזה כהצלחה, אולי אפילו כנצחון, של גוף כמו מו”ח. הרי במשך שני עשורים קבוצה יחסית קטנה של משוגעים לדבר ניסו להפוך את השימוש במחשב לדבר מובן מאליו בתהליכי הלמידה וההוראה. אותם דיווחים תמוהים משנים קודמות – אותם דיווחים שגרמו לנו לשאול למה בכלל מדווחים על כך שכיתה אחת שילבה קבוצת דיון לתוך לימוד נושא מגלי עולם, או כיתה אחרת חיפשה מקורות ברשת, או בית ספר השתמש באתר כדי לעדכן את התלמידים ואת ההורים במטלות שיעורי הבית – היו בעצם העדות לכך שאכן לומדים להשתמש בכלי. כאשר מהפכה מצליחה, היא מפסיקה להיות מעניינת.

אבל מה קורה עם אותם מהפכנים שעמלו קשות לחולל את השינוי? האם נגזר עליהם להפוך ללא יותר מאשר זקני השבט שמתרפקים על הימים הטובים? אכן, יש סכנה כזאת, אבל למרבה המזל האינטרנט ממשיך להמציא פטנטים, ובא דור חדש של כלים, כלי Web 2.0, שמציבים אתגר חדש, חזית חדשה שאת דגלו אפשר להניף. באותו הזמן שמו”ח נמצא בסכנה שהוא ייהפך לאנכרוניזם, בא ה-Web 2.0 ומאפשר לו להמשיך להוביל.

אך מה לעשות, ואחד המאפיינים החשובים של עידן האינטרנט, ועוד יותר של Web 2.0, הוא ירידה בחשיבות ההנהגה. כאשר הגישה למידע איננה תלוייה בתיווך של הידענים, אותם ידענים, המהפכנים הוותיקים, מגלים שהם צריכים להלחם על מעמדם, צריכים להראות שהם עוד מסוגלים להוביל. כך קורה שלפני מספר חודשים מו”ח התכנס כדי ללמוד על Web 2.0, ואתמול, כאילו כסיום של אותו תהליך של למידה, הוא הציג את הידע שהוא צבר, תחת הכותרת “למידה 2.0 וסביבות מקוונות – האם העתיד כבר כאן?”. קשה לבוא בביקורת “מבחוץ” כלפי משהו שאתה חלק ממנו, ולכן אסתפק בההרהור הזה, תוך ציון שלמרות שראיתי מכרים רבים, ממש שותפים לדרך, חסרו לא מעטים אחרים שאמרו לי שהם לא מצאו סיבה לבוא – הרי הם כבר שמעו את הכל מספר רב של פעמים.

גם אם התחושה השולטת (עבורי, לפחות) בכנס מו”ח היתה של שירת ברבור, היו בו מספר רגעים מאד מעניינים. הכנס נפתח עם הרצאה של אורן צוקרמן שתיאר את ה-Scratch ואת תהליכי הלמידה שהיישום הזה מאפשר. נדמה לי שחלק גדול משומעיו זוכרים היטב את Logo ויכלו לדמיין לעצמם כיצד הכלי הזה, במידה רבה יורשו, יכול לסייע בפיתוח החשיבה. כמובן שצריכים לקוות שאם וכאשר השימוש ב-Scratch יחדור למערכת, המורים יבינו שמדובר בכלי לפיתוח החשיבה, ולא בכלי המאפשר לתלמידים לצייר ציורים.

רוב היום עסק בכלי Web 2.0, ועל כיצד הכלים האלה עשויים להשפיע על תהליכי למידה. נאמרו דברים מעניינים וגם חשובים, וכצפוי, נאמרו גם לא מעט דברים בנאליים. נדמה לי שהיה ברור לכל המשתתפים שביכולתם של הכלים האלה לחולל שינוי בתהליכי למידה, והשאלות שהתעוררו היו סביב התנאים הדרושים כדי לאפשר להם לעשות זאת. מי שנכח היה, בוודאי, כבר משוכנע שהמערכת צריכה לאפשר לכלים האלה לקדם דרכי למידה הבנייתיות. במידה מסויימת ההסכמה הכללית הזאת יצרה את התחושה שמבחינת השגמת השאיפות שלנו העתיד, אכן, כבר כאן. אבל השמענו את הסיסמאות האלו כבר שנים רבות, וזה יוצר את החשש שה-“עתיד” אינו אלא המשך ההבטחות של העבר.

חלק מהכנס הוקדש למה שחייבים לכנות שיווק. נציג של מיקרוסופט הסביר לנו כיצד הכלים שהחברה מפתחת יאפשרו לנו לעשות את הכל, ואחריו נציג של גוגל הסביר לנו בדיוק את אותו הדבר, רק שם החברה השתנה. דברים דומים מאד הושמעו גם מאגף הקוד הפתוח. היישומים שראינו על בסיס Moodle שבשימוש בבתי ספר בפתח תקווה הרשימו במיוחד, אם כי למרות ההבטחה ש-“כל אחד יכול” אני חושש שרוב המורים יתקשו ליישם את השימוש בכלים האלה בכיתה ללא הדרכה מאד צמודה.

חלקים מהדיון שנערך בסיום היום היו מאד מעניינים. שרון גרינברג הציף אותנו בנתונים מ-Shift Happens על מנת להמחיש עד כמה החינוך של היום איננו מתאים לצרכים של מחר. יש הרבה קביעות ב-Shift Happens שטעונות בדיקה. אינני ממליץ לקבל את הכל כעובדה. אבל אין ספק שמדובר בנתונים שמעוררים את הצורך לבחון האם החינוך של היום מכשיר תלמידים לעולם של מחר. (מקוצר הזמן שרון לא הצליח להראות לנו מה שניתן לעשות כדי לחולל שינוי.) אברום רותם תיאר מספר התפתחויות בתחום הטכנולוגיה, בעיקר מבחינת הנגישות והשיתוף (המצגת שלו כאן), שיוצרים מצב שבו הסיכוי ללמידה אקטיבית ושיתופית באמת קיים. רוני דיין הרחיב על מספר פרויקטים של האגף למדע וטכנולוגיה שיוצרים את התשתית לשינוי הזה. (חשוב לציין שאני קורא דיווחים רבים מהשטח בארצות דוברות אנגלית, ואני מתרשם שהמוסדות שם רחוקים מלהבין את התהליכים הדרושים כדי ששינוי משמעותי יתרחש. אם רוני אופייני למערכת שלנו כאן, אפשר לקבוע שהמצב אצלנו שונה, ולטובה.) דוד קסוס הביא דוגמאות צנועות המראות למידה של ממש. גיא לוי הדגיש שהיום אנחנו מבינים שהתקשוב חייב להיות חלק מהשגרה היום-יומית של בית הספר, והביא דוגמאות מאנגליה כדי להראות שהשקעת משאבים גדולים אכן מסוגלת להשפיע לטובה.

שוב, אינני יודע עד כמה הדברים שנאמרו בפאנל היו חדשים למשתתפי הכנס. הרי היתה זאת התכנסות של המשוכנעים. אבל לא פעם, אפשר לחשוב שכולם כבר משוכנעים, ולכן אין צורך להשמיע את הדברים האלה. מתברר שאין המצב כך. בתערוכה מחוץ לאולם הדיונים אספתי עלון שיווקי/פרסומי של אחד המציגים. באותו עלון קראתי:

מהכתוב באותה פיסקה אפשר לחשוב שמדובר באחד מהדוברים בפאנל. אבל ההמשך כבר כלל נימה טיפה אחרת:

במילים אחרות, חשבתם שחיפוש מידע הוא פעילות לימודית? יכול להיות, אבל הלמידה האמיתית נובעת מההוראות של המורה, והריכוז ותשומת הלב עשויים להתרופף בסביבה האינטרנטית מלאת הגירויים. ולכן:

והפתרון הוא, כמובן, לקנות את המוצר, ולעשות כל מאמץ למנוע מהסביבה האינטרנטית השפעה חיובית של ממש על כיצד תלמידים לומדים. אכן, אם זאת עדיין התפיסה הרווחת (ואין לי ספק שבמידה לא קטנה כך המצב) אפילו האמירות הנדושות שהושמעו אתמול (ואינני בא בטענה כלפי אף אחד, הרי גם אני משמיע, פעם אחר פעם, את האמירות האלו) עדיין נחוצות מאד.

כאשר מדברים על Web 2.0, ועל תוכן משתמשים, קשה לא להזכיר את הנוסחה המפורסם של 90-9-1. כתבתי עליו מספר פעמים כאן, וגם אם האחוזים אינם מדוייקים, קשה להתווכח עם הקביעה שבסביבות האינטרנטיות הרוב המכריע של “תוכן המשתמשים” בא מקבוצה די קטנה של אנשים. גם אם מיליוני על גבי מיליוני בלוגים כבר נפתחו (וחייבים להודות שרבים מאד גם נסגרו), וסקרים רבים מראים שאחוז לא מבוטל של בני נוער מעלים “מידע” זה או אחר לאינטרנט, האמת היא, כנראה, שעדיין מדובר במיעוט.

בדבריו בכנס אברום רותם חזר והדגיש שבאמצעות הכלים שעומדים לרשות החינוך היום ניתן, ואף צריך, להפוך את נתון הזה, ולהביא למצב שבו 100% מהתלמידים יהיו יוצרי תוכן. למרות הרצון העז שלי שהתקווה הזאת אכן תתגשם, אני רואה בקביעה כזאת לא רק אמירה אוטופית, אלא קביעה מסוכנת. אלא אם כן אני מפספס משהו, נדמה לי שהדרך היחידה שבה נוכל להביא 100% של התלמידים להיות פעילים כיוצרי תוכן היא לחייב אותם לעשות זאת באמצעות שיעורי בית. אם כך נעשה, אני משוכנע שבמקום להביא לתוך בית הספר את הקסם של Web 2.0, נצליח רק להשניא אותו על התלמידים שבמקום להיתפס בחדוות היצירה יראו בזה, בצדק, לא יותר מאשר אמצעי להשתלטות בית הספר על עוד פן מהחיים שלהם. קליי בורל כינה מגמות מהסוג הזה schooliness. הוא מסביר שכאשר הוא השתמש במונח הזה לראשונה (לפני קצת יותר משנה):

לפעמים אנחנו צריכים מישהו שיציל אותנו מהכוונות הטובות של עצמנו.

במשך ארבעה ימים, מסיום מרץ ועד תחילת אפריל, נערך בתל אביב כנס מידע 2008, שהוא ללא ספק אחד הכנסים החשובים בארץ בתחום המידע, ניהול הידע, תוכן דיגיטלי, ונושאים דומים. לכנס, שנערך כבר מספר שנים, דגש עסקי די חזק, אבל הוא גם מהווה במה להרצאות מעניינות של ספרנים ואנשים הפעילים בתחום המידע במוסדות להשכלה גבוהה. וכך גם השנה. אני לא הייתי שם. ההשתתפות די יקרה, ולמרות שחלק מהנושאים של הכנס מאד מעסיקים ומעניינים אותי, הוא בין אלה (הרבים, בוודאי) שעליהם בסופו של דבר אני מוותר. אבל בגלל זה יש לי המזל שהשתתפו מספר ספרנים, היות ואלה, בצורה האופיינית להם, ליקטו את המצגות ואת הסיכומים של רבים מההרצאות שהיו עשויות לעניין אותי, והעלו אותם לרשת.

מבחינתי, המושב המעניין ביותר היה, כנראה, “לא רק תחת הפנס: דרכים חדשניות לחיפוש ואחזור מידע איכותי“. טלי שרון, בין מארגני המושב, העלאתה שמונה תקצירים/מצגות לתוך האתר שלה, וכדאי מאד לעיין בהם.

גם ביילע, בבלוג שלה, מדווחת על המושב הזה, ולצד הדיווח המלהיב, אם כי הקצר, שלה (“הכנס היה מאורגן להפליא, מזמן לא נהניתי ככה מכנס”), מביאה קישורים למצגות ולתקצירים. בנוסף, היא מקשרת לסיכומים של שתי ספרניות שכתבו על המושב בבלוגים שלהם. לטעמי, הדיווחים האלה תמציתיים מדי. הייתי מעדיף למצוא התייחסות מלאה יותר.

הבלוג המצויין של הספריות של אוניברסיטה חיפה, מידע במידה, מביא מצגות מהמושב (משום מה אלה הופקו כקבצי PDF, ולמרות שאינני בין אוהבי ה-PowerPoint, נדמה לי שהיה הגיוני יותר להביא את החומרים בצורתם המקורית). במאמרון הקצר על המושב בכנס בבלוג הזה יש מספר תקצירים שלא מופיעים אצל טלי שרון.

בין ההרצאות שנסקרות בבלוגים יש הרצאה של עמי סלנט, שמכריז: “לאסטרטגיות החיפוש יש חשיבות גדולה יותר מאשר למערכת איחזור המידע“. הוא מסביר שבגלל מספר סיבות יעילותם של מנועי החיפוש נמצאת בירידה, ולכן יש צורך בהשקעת יותר זמן בתכנון אסטרטגיות החיפוש לפני ביצוע. החינוך בוודאי יכול ללמוד מההצעה הזאת.

תמי נויטל, בהרצאה שלה, שואלת “מה לזה (הספריה) ול-Web 2.0?“, ונותנת תשובה שנראית לי מאד קולעת: “לא חובה, אבל כדאי“.

במושב אחר (וביום אחר) דניאל ליפסון הרצה על כיצד מיישמים את כלי ה-web 2.0 בספריה. אפשר להגיע למצגת שלו דרך האתר האישי שלו.

יש בוודאי עוד שראוי כאן לדיווח. דבריו של גלעד רביד נראים לי מאד מעניינים, למשל, אך רק מעיון ב-PDF של המצגת, קשה לצלול ממש לכוונות שלו.

באנגלית יש שורה די ארוכה של ספרנים/בלוגרים שמדווחים על הנסיונות שלהם לשלב אלמנטים של Web 2.0 לתוך הספריות שלהם. בעבר נהגתי לקרוא כמה מהבלוגים האלה, אך ככל שרשימת אנשי החינוך שכותבים בלוגים שעוסקים בטכנולוגיות בתהליך הלמידה תפחה, ראיתי שאין מנוס מלצמצם את הקריאה בבלוגים הספרייתיים. אף אחד, כמובן, לא חייב לי שום דבר, אבל אשמח לעקוב אחר בלוגרים מתחום הספרנות והמידענות המקבצים את הידיעות ואת ההגות המעניינות ביותר בתחום. צמתי מידע בהחלט מסייע בעניין הזה, ואני מקווה שהוויקי שדניאל ליפסון פתח, ספריה 2.0, יהווה מוקד לתרומות של ספרנים שמתנסים בנושא. אין ספק שהתחום של מידענות בחינוך יכול ללמוד המון ממידענים/ספרנים מקצועיים.

כמו לפני שנה, גם השנה, קשה “לסכם” את כנס צ’ייס במאמרון אחד כאן. הטוב ביותר שאני יכול לעשות הוא להצהיר, כבר בהתחלה, שההתייחסויות שלי כאן הן סובייקטיביות למדי, ושאני מנסה כאן להצביע על מספר נקודות שנראות לי (ואולי רק לי) משמעותיות. עיון בספר התקצירים מראה שהכנס ליקט מגוון מרשים מאד של כיווני מחקר, וגם אם חלק גדול מהנושאים לא עניינו אותי במיוחד, היה קשה להחליט, עבור כל מושב, לאן ללכת. בכל מושב היה עלי לוותר על משהו מעניין שהיה נראה לי כמשהו שכדאי לשמוע.

הרצאת הפתיחה, של פרופ’ ברברה טוורסקי, בנושא “Cognitive Principles of Information Visualization” (נדמה לי שהמצגת שלה עדיין לא נמצאת באתר הכנס, אבל מצגת שעוסקת ברבים מאותם נושאים נמצאת באתר אחר) היתה … מעניינת. טוורסקי טיפלה בנושא ממבט מחקרי ששונה, כמובן, מההתייחסות היום-יומית שלי כלפיו, ולמען האמת, לא חשתי שבמקרה הזה המחקר הוסיף הרבה להבנה שלי. ובכל זאת … כבר כתבתי שהיה מעניין?

בין יתר דבריה, טוורסקי ציינה שמחקרים שמשווים בין אנימציות לבין ייצוגים גראפיים סטטיים מראים באופן עקבי שאנשים מבינים את הייצוגים הסטטים טוב יותר. היא הדגישה ש-“showing isn’t explaining”. מספר פעמים ראיתי תלמידים שמביטים באנימציות על גבי צג המחשב שאמורות להמחיש את מחזור המיים בטבע, או משהו דומה. ושוב ושוב התרשמתי שההמחשה אכן נהדרת, אך עם זאת, קשה להגיד שהתלמידים באמת הבינו את מה שהאנימציה היתה אמורה להמחיש. במידה לא קטנה, דבריה של טוורסקי אישרו את התחושה הזאת.

במידה מסויימת, הכנס הגיע לשיא עבורי עוד במושב הראשון, וזה הודות לדיווח של יורם עשת על מחקר שהוא ערך. המחקר הזה היה מחקר המשך למחקר שהוא ערך חמש שנים לפני-כן. המחקר המקורי בחן היבטים שונים של אוריינות דיגיטלית אצל שלוש קבוצות גיל. המחקר החוזר בחן את אותם ההיבטים עם שתי קבוצות – עם רבים מאותם משתתפי המחקר המקורי, ועם קבוצת ביקורת המורכבת מאותם גילאים היום. התוצאות הצביעו על כך שמעבר הזמן מיומנויות מחשב בסיסיות מתבססות בכל שכבות האוכלוסיה, אבל אצל מיומנויות “מידעניות” יש נסיגה. אפשר אולי להגיד שהתוצאות האלו אינן מפתיעות, אבל אין ספק שיש להן חשיבות חינוכית רבה.

אגב, באותו מושב שמענו גם דיווח על מחקר שבדק את ההתאמה של סגנונות חשיבה שונים לקורס אוניברסיטאי מקוון. למדנו, כנראה, שלא כל קורס מתאים לכל סגנון למידה. סליחה אם אציין שספק אם היה צורך במחקר כדי להסיק את המסקנה הזאת.

מעניין לציין שהמונח “Web 2.0” כמעט לא מופיע בספר התקצירים, ואולי רק פוסטר אחד בכל הכנס עסק בנושא של בלוגים. לאור זה, אולי טיפה מוזר ששני מושבים שלמים של הכנס הוקדשו ללמידה בסביבה של ויקי. שמעתי רק אחד מאלה, ולגבי האחרים רק קראתי את התקצירים. קיבלתי את הרושם שהמחקרים בחנו את הפעולות שבוצעו בסביבת הוויקי (שינויים זעירים בתוכן, הוספת פסיק, מחיקת משפט), אך לא בשאלות הקשורות ללמידה שאולי (ואולי לא) התרחשה באמצעות הכלי. יכול להיות שחוקרים נמשכים אל הוויקי (ולא אל הבלוג, למשל) מפני שהוא אוגר נתונים מדוייקים על השימוש בו ועל השינויים שמתרחשים בו. המשיכה הזאת אולי מובנת, אבל עבורי הדיווחים על המחקרים האלה היו קרים וכלל לא נגעו בעיקר (כפי שאני מזהה אותו).

לא שמעתי את ההרצאה של יורם קלמן על “שתיקה בכיתה המקוונת: הרכיב הסמוי מן העין“, אבל מהתקציר הנושא נראה לי כחשוב מאד. אם הבנתי נכון, המחקר בדק “שתיקה” בדואר אלקטרוני, ואני מקווה שזה יורחב לכלול גם “שתיקה” בקבוצות דיון, תחום שנראה לי משמעותי יותר בסביבות לימודית. אך עצם העיסוק בנושא כזה מצביע, לטעמי, על הסתכלות מקורית בסביבה המקוונת.

פורמט הפוסטרים מצא חן בעיני. הרעיון של לתת חמש דקות לבעלי הפוסטרים להציג את המחקרים שלהם, ואחרי-כן לצאת אל הפוסטרים עצמם יוצר בסיס לדיון פורה. עם זאת, הרגשתי שהפוסטר שעסק ב-“משבר הזהות של אתר האינטרנט הבית ספר” סבל מהעדר הכרות עם השטח. כמבקר מאד חריף של אתרי אינטרנט בית ספריים, אני חש צורך לציין שהצופה מבחוץ שמנסה לבחון את האתר בכללולו פשוט איננו מודע, על פי רוב, להיסטוריה של אותו אתר, לדרכים בהן הוא צמח (או דעך), למטרות השונות (והלעתים סותרות) שהוא היה אמור לשרת. פוסטר אחר, על “חברות בעולם הווירטואלי” קצת הביך אותי. הפוסטר עסק, אמנם, במחקר-חלוץ, וצפוי שהנושא עוד יצטמצם ויתמקד. אבל מחקר בנושא הזה, כפי שתואר בתקציר, נראה לי יותר כמפעל חיים מאשר מחקר לתואר שני, ולא ברור לי מה “חוקרים” כאן.

יש, כמובן, עוד. היו דיווחים על מחקרים שגרמו לי לשאול דברים כגון “נו, מה ציפית?”, או “את זה חוקרים?”. ולעומת אלה, היו אחרים שעוררו מחשבה של “איזה רעיון נהדר!”. כצפוי, היתה זאת הזדמנות לראות אנשים רבים שרואים רק בכנסים, ומהבחינה הזאת, ההפסקות היו (כרגיל) קצרות מדי. נדמה לי שבהתמקדותו במחקר, כנס צ’ייס יצר לעצמו נישה חשובה ומכובדת בנוף החינוכי/תקשובי בארץ, וגם השנה הוא מילא אותי יפה.

לפני כשבוע אריאלה העלתה סרט מרתק לתוך אדיורשת. הסרט מציג את החינוך המתקדם (Progressive Education) שזכה לפופולאריות בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה בארה”ב. הסרט מאפשר לנו הצצה על “שיטות” חינוכיות מסורתיות, ולצידן, שיטות הוראה ממוקדות תלמיד שאז נחשבו חדשות. השיטות האלו בדרך כלל מזוהות עם התיאוריות החינוכיות של ג’ון דיואי (אם כי, במהלך ההיסטוריה אפשר למצוא הוגים רבים שביטאו רעיונות דומים). כאשר צופים בסרט היום קשה לא להרגיש שגם השיטות המתקדמות האלו די מיושנות, אם כי התחושה הזאת נובעת אולי יותר מהבגדים, מהרהוט בבית הספר, ומעוד סממנים של התיישנות, מאשר מהגישה החינוכית עצמה. סביר להניח שכל מי שלמד במכללה למורים מכיר לפחות חלק מההיסטוריה של החינוך המתקדם – ובכל זאת, מעניין ונעים לצפות בסרט, ולראות כיצד הדברים באו לביטוי לפני שישים שנה.

הסרט הזכיר לי דו-שיח מרתק בין שני אנשי חינוך אמריקאיים – דבורה מאיר ודיאן רביץ’ – שבמהלך כמעט כל שנת 2007 ניהלו דיון מתמשך על גבי אתר האינטרנט של Education Week. נחשפתי לדיון הזה לפני בערך חודש דרך הבלוג של גארי סטייגר (שלפני חג המולד המליץ על שורה ארוכה של ספרים על חינוך שלצערי אני כנראה לא אקרא). מאיר ורביץ’ התכתבו ביניהן, וההתכתבות קיבלה צורה של בלוג. הם דנו על נושאים רבים, כל פעם בצורה מעוררת תאבון לעוד. אחד הנושאים שלהן היה Progressive Education ומורשתו. (הקישור הקודם הוא לחלק מההתכתבות של חודש אפריל, 2007. חלקים מההתכתבות המלאה של החודש גם נוגעים בחינוך המתקדם.) בדיון ביניהן אנחנו קוראים על מגוון גישות שכולן טוענות לכתר של “מתקדם”, ורביץ’ שואלת, למשל, אם אנחנו מזדהים עם המציאות של הגישה המתקדמת, או עם הרעיון כפי שאנחנו רוצים לראות אותו היום.

מאיר מתארת ייצוג אפשרי של גישות חינוכיות שונות, כאשר המאפיינים הקובעים הם מידת היוזמה של המורה ושל התלמיד. (היא מציינת שהתיאור הוא בעצם של טד צי’טנדון). מהתיאור המילולי שלה, ניסיתי להציג אותו באופן גראפי:

לא מצאתי שמחשבים, האינטרנט, או טכנולוגיה באופן כללי היו בין הנושאים שעליהם מאיר ורביץ’ התכתבו, וחבל. לעומת זאת, יש התייחסות ללמידה, ולמטרות הבסיסיות של החינוך. מאיר מתארת חמישה “הרגלים שכליים” שגיבש איש החינוך טד סיזר שלדעתי מגדירים את המידענות הבסיסית בצורה מאד קולעת:

אז אם או בלי התייחסות לאינטרנט, עיון בדיונים בין מאיר ורביץ’ יכול להעשיר את המחשבה החינוכית של כולנו, ובאופן כללי הם דוגמה מהנה ביותר של ההפריה ההדדית שכתיבה ציבורית יכולה ליצור.

בחודש האחרון התפרסמו שני סקרים חדשים של פרויקט Pew הסוקרת את השימוש באינטרנט באוכלוסיה האמריקאית. לשני הסקרים נתונים חשובים לעולם החינוך. הסקר הראשון בדק את השימוש של בני נוער בכלים אינטרנטיים “חברתיים”, ואילו השני בדק את הרגלי חיפוש המידע של קבוצות שונות באוכלוסיה.

כבר לפני מספר שנים הסוקרים ב-Pew דיווחו שיותר מחצי מבני הנוער בארה”ב העלו מידע מסוג זה או אחר לאינטרנט לפחות פעם אחת. הסקר הנוכחי (התקציר כאן, ודוח המלא כאן) מראה שהאחוז הזה ממשיך לגדול

מתברר שלא מדובר רק באתרונים ב-MySpace או ב-Facebook. לפי הסקר, ל-55% מבני הנוער יש חשבונות באחד מאלה, אבל הנתון של 64% מתייחס לפעולות ממוקדות יותר:

נתון מעניין נוסף, ואולי באמת משמעותי הוא שאחוז של בני הנוער שמגבילים את הצפייה בצילומים שהם מעלים לאינטרנט, בדרך זו או אחרת, גדול מאחוז המבוגרים שעושים זאת. אין ספק שחשוב להנחות צעירים בשימוש זהיר באינטרנט, אבל מתקבל הרושם שגם בלי ההנחיה הזאת הם מצליחים ללמוד כיצד להגן על עצמם.

זאת ועוד: כנראה לא רק מדובר בהעלאת חומרים לאינטרנט, אלא בכך שהסביבה הזאת מהווה מרחב אמיתי לתקשורת. כמעט 90% מאלה שמעלים צילומים לאינטרנט מדווחים שהם מקבלים תגובות או הערות מחברים באותם אתרים שבהם נמצאים הצילומים.

אז מה אנחנו לומדים מכל זה? לא היינו זקוקים לעוד סקר של Pew על מנת להוכיח שהאינטרנט הפך לחלק אינטגראלי של חייהם של בני נוער, ובכל זאת, חשוב לשים לב, כל פעם מחדש, עד כמה זה נכון.

אבל כמובן, רבים מגיבים לנתונים כאלה עם ההערה שבני נוער כל כך עסוקים באינטרנט שאין הם עושים שום דבר אחר. הסקר השני של Pew איננו מוכיח שזה איננו נכון, אבל הוא בהחלט יוצר את הרושם שהם אינם מכורים לאינטרנט, אלא בני אדם מתפקדים. הסקר השני בדק “Information Searches That Solve Problems” (התקציר כאן, ודוח המלא כאן). משתתפי הסקר התבקשו לענות על שאלות קשורות לחיפוש אחר תשובה לבעיה אחת שבה הם נתקלו בשנתיים האחרונות שהיתה יכולה להיות קשורה, בדרך כלשהי, לממשל.

התוצאות לא היו מפתיעות במיוחד. האינטרנט זכה באחוז הגדול ביותר של פניות (58%), אבל הנשאלים פנו יותר לאנשי מקצוע בעניינים הקשורים לבריאות. מה שהוא כן מפתיע, הוא שבני נוער חיפשו עזרה בספריות:

שלא נשלה את עצמנו – לא כתוב כאן שבני הנוער הלכו לספריה כדי למצוא ספר קריאה, אבל כאשר אנחנו קוראים באופן תדיר שכל מה שהנוער יודע לעשות באינטרנט הוא להעתיק ולהדביק, קשה לא להתרשם אחרת מנתונים שמראים שהם מסוגלים להעזר באינטרנט, וגם בספריות, כדי למצוא עזרה בפתרון בעיות אמיתיות.