קטגוריה: דיווחים

ואף על פי כן, כמה מילים על כנס מו”ח/ISOC-IL

בין הבלוגרים שאחריהם אני עוקב יש כאלה שמרבים לדווח על ההרצאות שלהם בכנסים למיניהם. אני בדרך כלל עובר ברפרוף על הדיווחים האלה מפני שלמדתי שרק לעתים די רחוקות אני מוצא בהם משהו מעורר מחשבה. אין לי התנגדות לפרסום עצמי (מידי פעם גם אני עוסק בו) אבל נדמה לי שכדאי לנצל את הבלוגים שלנו לנושאים חשובים יותר.

ההקדמה הזאת באה על מנת להסביר את אי-הנוחות שלי כאשר אני כותב על הכנס של מו”ח/ISOC-IL שהתקיים ביום ראשון השבוע במט”ח. הרי באותו כנס הפיצו את הידיעה שאני הוא זה שהעניק לו את שמו: “אם Web מנצחת 2:0, האם מערכת החינוך מפסידה?” (שם שבעיני אינו כל כך מוצלח, ואני מבקש לציין שכאשר הצעתי את השם הזה ציינתי שהוא בסיס לרעיון טוב, אבל רק חצי מבושל). אז איך אני יכול לבוא בביקורת כלפי כנס שהייתי מעורב גם בלידתו וגם בסיומו? השתעשעתי עם הרעיון שאדווח כאן על המושב האחרון בגוף שלישי, כאילו צפיתי בו מהקהל, אבל זה נראה כמשחק נחמד, אבל לא יותר מאשר משחק.

אם בכל זאת החלטתי לכתוב כמה שורות על הכנס, זה מפני שאני חש שחשוב להסיק ממנו כמה מסקנות פחות או יותר אופרטיביות. מיכל גלעדי, במסגרת אדורשת, דיווחה על ההרצאה של אלון הסגל, ולכן אני פטור מלעשות זאת. אוכל אולי רק להוסיף שציפיתי שחלק גדול מהיישומים שעליהם אלון דיבר יהיו מוכרים לרוב משתתפי הכנס, וכנראה שטעיתי. אני כמובן חי בבועה של עוסקים אינטנסיביים של Web 2.0, אבל הופתעתי לראות שדווקא בתחום התקשוב בחינוך הנושא כנראה עוד חדש.

נדמה לי שבלתי אפשרי לקיים סדנה שבה 25 משתתפים מתרגלים ואילו 75 משתתפים אחרים צופים בהם. לכן, אין זה מפתיע שבמקום סדנאות שמענו הרצאות. כמובן שקשה לבוא בביקורת כלפי מרצים שלא כל כך התכוונו להרצות, אבל נדמה לי שבכל זאת יש טעם לציין שההרצאות האלו לא השיגו את המטרות שלהן. זאת ועוד: אין לי ספק ש-Moodle הוא כלי טוב, ואני מברך על כל נסיון לאמץ כלים של קוד פתוח בחינוך. אבל לדעתי, מה ששמואל ארנון ושלומית ארצי הראו לנו הוא שעם מספיק אמונה והתלהבות, כל כלי יכול להיות כלי הוראה/למידה מוצלח. לא ראיתי משהו ייחודי ב-Moodle שאין בכלים אחרים שאינם קוד פתוח. מה שכן ראיתי היא מורה מצויינת, וכמובן זה דבר די מרשים ומעודד.

דווקא הערה קצרה של בני פיינשטיין אי-שם בתחילת הכנס הידהד אצלי במשך כל היום. פיינשטיין ציין שהרצאת הסיכום של ד”ר אשר עידן בכנס מו”ח הקודם פתח עבורו את עולם ה-Web 2.0 ואת הפוטנציאל החינוכי שבו. אני מודה, הופתעתי. אותה הרצאה זכורה לי היטב. היתה בה שרשרת כמעט אין-סופית של הגזמות שהקשר שלהן לתהליך הלמידה של תלמידים בבית הספר היה, במקרה הטוב, רופף. עידן הסביר לנו, למשל, שהתלמידים של היום צריכים לכתוב את ספרי הלימוד של עצמם – אמירה נדושה ששמענו פעמים רבות גם מפי אחרים. הרעיון אכן קוסם, והוא קורץ לכיוון של השינויים המפליגים שיכולים להתרחש בחינוך בעקבות כלים אינטרנטיים חדשים. ובכל זאת, הקשר שלו למציאות הלימודית קלוש ביותר. מצאתי את עצמי שואל האם הסיבה שהכנס הקטן הזה התקיים היתה מפני שאותם כלי Web 2.0 שעליהם פיינשטיין למד רק לפני זמן יחסית קצר כבר משנים את כללי המשחק, וארגונים כמו מו”ח מוצאים את עצמם בשוליים של העשייה, במקום במרכז. אם הסברה הזאת אכן נכונה, נדמה לי שלא היה בכוחו של הכנס הזה להחזיר את המציאות הישנה.

גם כאן מותר (ורצוי) לספר

הערב שמתי לב שבקפטן אינטרנט מופיע דיווח קצר על הזכייה של הפרויקט “המצאות ותגליות במאה ה-19” של חטיבת הביניים רוגוזין בבקרית אתא בפרס E-Learning של האיחוד האירופי. בלשון הכתבה:
מבין 561 פרויקטים מתוקשבים שנשלחו בין היתר מ-30 מדינות האיחוד האירופי, נבחרו 13 פרויקטים, בהם מיזם ישראלי בתחום ההיסטוריה.

ואם הידיעה כבר פורסמה ברבים, זאת הזדמנות להתייחס אל הפרויקט, ואל הזכייה, גם כאן. אם לא פעם במאמרונים האלה אני מרים גבה בנוגע לפרויקטים אינטרנטיים בבתי הספר, ושואל האם האינטרנט מילא תפקיד חשוב או נחוץ בו, יש בהחלט טעם להגיד מילים טובות על פרויקט מוצלח. לעתים קרובות אני מבקש ללמוד על פרויקטים שנעזרים בכלי Web 2.0 על מנת להפיץ את המידע הזה, ולכן הגיוני שאעשה זאת עם הפרויקט הזה.

אי לכך, אני שמח להגיד מילה טובה על הפרויקט, ובמיוחד על היוזמת והמדריכה שלו, אריאלה לונברג. אריאלה שואפת ליצור למידה אחרת מאשר זו שאנחנו בדרך כלל פוגשים בבית הספר, ולכן אין זה צריך להפתיע שהיא בחרה בוויקי כתשתית לעבודה. מי שיסייר בתוך אתר הפרויקט יתרשם שהעבודה בסביבת הוויקי היתה חדשה לתלמידים (דבר שכלל לא צריך להפתיע). אישית, חשתי שהתוצרים כמעט מתחבאים ושרצוי היה לארגן את האתר אחרת. אבל אחד היתרונות של הוויקי הוא שאפשר לבדוק התפתחות ושינוי, לבחון, ברמה של הדף ושל התלמיד, את תהליך התפתחות הפרויקט. כאשר בודקים את הפרויקט הזה ברמה הזאת, מגלים פעילות רבה – די הרבה דפים זכו למספר לא קטן של עריכות. כמו-כן, דפי השיחה, שלעתים קרובות נשארים מיותמים בוויקיים חינוכיים, מעידים על חשיבה קבוצתית וגם הערכת עמיתים. יש בוויקי גם “יומני למידה” של כל תלמיד שהתוכן שלהם אולי נקרא יותר מדי כמו מה שתלמידים כותבים כאשר מבקשים מהם “לעשות רפלקציה”, אבל גם אלה חלק חשוב מהפרויקט.

אולי הערה נוספת איננה מתבקשת, אבל בכל זאת …. הצצתי ברבים ממאה הפרויקטים שהגיעו לשלב הגמר של התחרות שבה זכתה “תגליות והמצאות”. לא התלהבתי. מצאתי הרבה שבעיני די נדוש, ולא הצביע על תהליך למידה של ממש. אבל אני חייב תמיד להזכיר לעצמי שהמבקר מבחוץ איננו מכיר את הרקע, ולא יכול לשפוט. זאת ועוד – אובייקטיביות איננה תמיד רצוייה כל כך כאשר בוחנים פרויקטים לימודיים. דווקא קצת סובייקטיביות לא יכולה להזיק. אך לשמחתי, במקרה של הפרויקט הזה, למרות לא מעט דברים שכדאי ואולי רצוי לשפר (ואני יודע שאריאלה ביקורתית יותר ממני במקרה הזה), גם מבחינה אובייקטיבית, מדובר בפרויקט שבהחלט ראוי לפרס.

כנס מתקוונים ללמידה – מילה אחרונה

רק אחרי שהעליתי מספר התייחסויות לכנס מתקוונים ללמידה שנערך ביום חמישי לפני שבוע שמתי לב שכלל לא התייחסתי לנקודה שהיא אולי החשובה ביותר. יוחאי עשה זאת, בבלוג שלו באדורשת, ובעקבות מה שהוא כתב, ראיתי לנכון להרחיב טיפה על אותה נקודה. יוחאי מציין שהוא התרשם מאד מדבריו של דוד פסיג על הסינגולריות הטכנולוגית, אבל …
מהי הסינגולריות של רוח האדם?

אכן, שמענו רבות בכנס על יכולות החישוב של המחשבים שיעמדו לרשות התלמידים של מחר. כמו-כן, שמענו על נפלאות הכלים שעומדים לרשותם כבר היום. אבל אני חש שמשום מה החינוך – כיצד אותה עוצמה חישובית ואותם כלים נהדרים משרתים את הלמידה – נבלע אי-שם בתוך החזון הטכנולוגי.

מבקרים של התקשוב בחינוך נוהגים להדגיש שהרדיפה אחרי הטכנולוגיה מרחיקה אותנו מהשאלות החינוכיות האמיתיות – איך להבחין בין עיקר וטפל, מה צריך בן אדם לדעת כדי לחיות חיים של ערך, איך להיות אדם. נדמה לי שאלה מאיתנו שעוסקים בתחום יודעים עד כמה אותם מבקרים מתאמצים לא לראות שאנחנו כן מתייחסים לשאלות כאלו. אבל אין זה מפטר אותנו מלהודות שלפעמים גם אנחנו מעמידים את הטכנולוגיה מעל לכל, ומאבדים את חינוך, כמו שנדמה לי קרה בפאנל בכנס.

ראיון עם סטיבן דאונס – בעברית

בנענע מחשבים של היום התפרסם המאמר השישית והאחרונה של עידו הרטוגזון על החינוך הדיגיטלי. המאמרים הקודמים היו מעניינים, אם כי לא מחדשים למי שעוסק בתחום. (חייבים להוסיף שבהשוואה לסקירות אחרות שהתפרסמו בעיתונות הפופולארית, מדובר בסידרה טובה מאד.) אבל גם לאנשי חינוך שמתמצאים בנושא, כדאי מאד לקרוא את המאמר האחרון, וזה משום שרובו הוא ראיון עם סטיבן דאונס. נדמה לי שהרטוגזון מגיש לקוראים הזדמנות ראשונה לצלול לתוך החשיבה החינוכית של דאונס, וצריכים להודות לו על כך.

דאונס הוא, ללא ספק, אחד החושבים החשובים והעמניינים בתחום החינוך הדיגיטלי (והוא כמובן מצוטט כאן לעתים די קרובות), אבל הוא מוכר לרוב דרך ההמלצות הקצרות שהוא מפרסם בבלוג OL Daily, ופחות בזכות הכתיבה שלו לבלוג האישי שלו, ומהמאמרים שהוא מפרסם. לכן, הראיון הזה מאפשר לקוראי עברית להכיר את הפן החשוב הזה שלו. (לפני קצת יותר מחודש דאונס פרסם את התשובות שלו לשאלות של הרטוגזון בבלוג שלו. הראיון המלא ארוך יותר [בהרבה] מאשר מה שמתפרסם בנענע, ומומלץ למי שיכול לקרוא גם שם.)

חלק גדול מההגות החינוכית של דאונס מכוון ללמידה של גילאים מבוגרים – סטודנטים במכללות ואוניברסיטאות. הוא מעודד ומחייב את השימוש בכלים שמאפשרים לאדם להיות לומד עצמאי. עם זאת, הוא עוסק פחות בגילאים הצעירים בהם יש צורך לפתח את היכולת ללמידה עצמאית.

הרטוגזון שואל אם האינטרנט יכול לעזור לפתח חשיבה ביקורתית. דאונס משיב:

חינוך כפי שהוא מתבצע בכיתה נוטה להיות יותר ברמת הפרזנטציה. הכוונה היא שיש נטיה לצפות מהתלמידים להיות צרכנים פאסיביים של מידע, וזה פועל כנגד הפרקטיקה של חשיבה ביקורתית. כמובן שיש גם יוצאים מן הכלל, ושמורה איכותי יכול לעודד חשיבה ביקורתית גם בסביבה של הצגה.

יש כאן קביעה חשובה, אבל נדמה לי שחלק ממה שדאונס השיב באנגלית עוד יותר ממקד את הדברים:

Neither the net nor the classroom inherently encourage or discourage critical thinking.

נדמה לי שרוב הבלוגרים בתחום האינטרנט בחינוך היו אומרים ללא היסיס שהרשת מעודדת חשיבה ביקורתית. חלק ממה שכל כך מרשים בדאונס הוא הנכונות והאומץ לא לטשטש את העובדה שאין זה כך. שוב, כדאי מאד לקרוא.

בשורה מעודדת … אם כי לא כל כך מפתיעה

לפני מספר ימים התפרסם דוח על השימוש של בני נוער בסביבות אינטרנטיות חברתיות. בניגוד לרושם שמתקבל מקריאת העיתונות (גם בארץ וגם בחו”ל) הסקר שעליו מבוסס הדוח, שנערך על ידי ה-National School Boards Association, מוסר לנו לא רק שבני נוער פעילים ברשת, אלא שהם גם מאד זהירים בה:

School district leaders seem to believe that negative experiences with social networking are more common than students and parents report. For example, more than half the districts (52 percent) say that students providing personal information has been “a significant problem” in their schools, yet only 3 percent of students say they’ve ever given out their email addresses, instant messaging screen names or other personal information to strangers. Similar differences occur between districts’ beliefs and students’ and parents’ reported experiences with inappropriate material, cyberbullying and other negative incidents.

בין ממצאי הדוח, אנחנו לומדים שבני נוער דווקא משתמשים ברשת לצרכי לימוד:

אולי אפילו עוד יותר חשוב, הדוח מגלה שמורים רבים מתחילים לשלב את השימוש בכלים האלה בהוראה שלהם:

In districts where structured online professional communities exist, participation by teachers and administrators is quite high. … These findings indicate that educators find value in social networking — and suggest that many already are comfortable and knowledgeable enough to use social networking for educational purposes with their students.

זאת ועוד: הדוח אפילו ממליץ לשלב את הכלים האינטרנטיים החברתיים האלה לתוך תהליך הלמידה. בין ההמלצות:

Reexamine social networking policies. Many schools initially banned or restricted Internet use, only to ease up when the educational value of the Internet became clear. The same is likely to be the case with social networking. Safety policies remain important, as does teaching students about online safety and responsible online expression — but students may learn these lessons better while they’re actually using social networking tools.

אז הכל טוב ויפה? לא בהכרח. תוך ימים ספורים מספר בלוגרים כתבו על הדוח, כצפוי די בהתלהבות. אבל יש גם קולות טיפה אחרים. לא מפתיע שדווקא סטיבן דואנס מציין שהמימון עבור הדוח בא ממיקרוסופט, ניוז קורפוראישיון, וויראיזון, ארגונים “that are not exactly neutral about the outcome” כדבריו. אבל לא רק דואנס מציין זאת. גם דייוויד ורליק, שנדמה לי שבדרך כלל פחות שם לב לעניינים כאלה, גם מציין זאת.

לאור מקורות המימון, כלל לא מפתיע שבין ההמלצות של הדוח אנחנו קוראים:

Encourage social networking companies to increase educational value. Educational leaders should work with social networking companies to increase services that are explicitly educational in nature, via informal or formal initiatives that highlight educational offerings.

לא כל כך קשה לנחש מי, מעבר לתלמידים, עשוי להרוויח מזה. ובכל זאת, דוח מאד מעודד.

פגישה עם קונרד גלוגאוסקי

לא קל, ואולי אפילו לא הגיוני, לעקוב אחר עשרות, ואפילו מאות, ההודעות שמגיעות אליך דרך קורא ה-RSS שלך בזמן שאתה אמור להיות בחופשה. ועם היד על הלב, אני מודע היטב לעובדה ששום דבר לא יקרה אם במשך תקופה מסויימת אינני קורא את הדברים שמתפרסמים. אם כך, למה אני משתדל לגנוב קצת זמן מהבילוי עם המשפחה על מנת להתעדכן בבלוגים שאני קורא? נדמה לי שהסיבה המרכזית היא שזה מאפשר לי תחושה של יציבות בתקופה הארוכה שבה אני נמצא מחוץ לבית.

ללא קשר למה שגרם לי להציץ, אני בר מזל שמצאתי קצת זמן לבדוק את קורא ה-RSS, מפני שבדרך הזאת מצאתי מאמרון חדש בבלוג של קונרד גלוגאוסקי. תמיד מעניין לקרוא את דבריו של גלוגאוסקי – מורה למיומנויות לשון בחטיבת ביניים באיזור טורונטו, ודוקטורנט באוניברסיטה של טורונטו. גלוגאוסקי מצליח לשלב דיווח על ההתנסות שלו בכיתה עם הגות חינוכית הנתמכת בהוגים חינוכיים היסטוריים. אפשר לחוש זאת מהשם הנהדר של הבלוג שלו – blog of proximal development.

לפני מספר ימים גלוגאוסקי כתב על הרצון של תלמידיו השנה להוסיף עיצובים אישיים לבלוגים שלהם. מצד אחד, הוא חש שמדובר בקישוט בלבד, ולא בכתיבה בעלת “תוכן” שהיתה מוסיפה אופי אישי לאותם בלוגים. אך בכל זאת, הוא גילה שהעיצוב הזה מהווה פן חשוב בהפיכת הבלוג לסביבה אישית:

Blogging is about personal expression. The ability to personalize one’s space is something that needs to be an integral part of every community. I believe that it is an important building block that can help us build communities with our students. If a blogging community focuses primarily on creation then why not start by creating one’s space, one’s atelier where the process of creation will take place?

לקראת סיום השנת הלימודים האחרונה מספר כיתות בארץ התחילו להשתמש בתשתית של מש”ל בפיתוחו של אלישע בביוף. התשתית הזאת מאפשרת ניהול של בלוגים כיתתיים עם יכולות מעקב טובות ורצויות (וגם על אלה גלוגאוסקי כותב במאמרון שלו). נכון להיום, התשתית המבטיחה הזאת עדיין לא מאפשרת עיצוב אישי מהסוג שתלמידיו של גלוגאוסקי רצו. יש לקוות שבקרוב, בעקבות העידוד של מורים שמשתמשים במש”ל, וגם כתוצאה של קריאת מאמרונים כמו אלה של גלוגאוסקי, הוא ימשיך להתפתח.

מאמרון כמו זה של גלוגאוסקי הוא מסוג הדברים שעליהם גם בימים רגילים הייתי מדווח. אבל בזמן חופשה בקנדה, זה מתבקש עוד יותר, משום שביום שלישי זכיתי להפגש אותו. שנינו מתכתבים כבר מספר שבועות בתקווה למצוא הזדמנות להפגש, ולשמחתי הצלחנו. על כוס קפה דיברנו בערך שעה וחצי, כאשר היה ברור לשנינו שיכולנו להמשיך עוד זמן רב.


גלוגאוסקי בן 33. משום מה, תיארתי לעצמי בחור קטן בהרבה ממה שפגשתי. באופן די מיידי התחלנו לדבר … על כמעט כל דבר. כתבתי בעבר שהחלק המעניין ביותר בכנסים הוא הפסקות הקפה, והנה, גלוגאוסקי מספר לי שלדעתו בזמן כנסים המסדרונות הם המקום הכדאי ביותר להיות. שנינו ציינו שהבלוגים המעניינים ביותר אינם אלה של ידועי השם, אלא של המורים בשטח שמשתמשים בבלוגים שלהם כדי להרהר “בקול” על העבודה שלהם בשטח.

הסכמנו גם שלמרות כל הקסם והיופי שבכלי Web 2.0, אין זה מספיק רק לפרוס אותם לפני תלמידים (או לפני מורים) ולצפות שהם יוכלו לרוץ איתם, או להפיק מהם תועלת. הכלים האלה מתאימים מאד לאנשים בעלי מוטיבציה לימודית עצמית חזקה, וכאשר אין מוטיבציה כזאת לא יוצא הרבה מהשימוש בהם. לכן, האתגר האמיתי איננו ללמד איך להשתמש בכלים האלה, אלא לעורר את הרצון ללמוד, ואז לשלב את הכלים כמרכיב חשוב בסביבה הלימודית.

במשך הפגישה שלנו היתה לי התחושה שאני משוחח עם ידיד ותיק, ונדמה לי שהוא חש משהו דומה. (אני הרי קורא את הבלוג שלו, אבל אין הוא יכול לקרוא את שלי.) אחרי שהוא יסיים את הדוקטורט שלו (בעתיד הלא כל כך רחוק) גלוגאוסקי ישמח למצוא מקום עבודה באקדמיה, אבל הוא לא רוצה להתנתק מהעבודה בשטח. אם הוא ימצא דרך לשלב את השניים, אני בטוח ששתי הסביבות האלו ירוויחו.

פגישה עם סטיבן דואנס

הנדודים שלנו הביאו אותנו עד למונקטון – עיר די קטנה בערך 10 שעות נסיעה מזרחה ממונטריאל. לציפי יש כאן ידידה ותיקה, והיא ובעלה מארחים אותנו למופת. אבל אם מיגיעם למונקטון, אפילו בסיור משפחתי שרוב הזמן מוקדש לבילוי עם הילדים, בלתי-אפשרי לא לבקר אצל סטיבן דואנס שהוא, לטעמי, אחד הבלוגרים המעניינים ביותר בתחום הטכנולוגיה בחינוך. אז בעזרת התכתבות בדואר אלקטרוני, וכמה שיחות טלפון, מצאנו זמן להפגש.

פגשתי את דואנס באוניברסיטה של מונקטון, במשרד שלו – שלוחה של המועצה הלאומית לחינוך. הוא עוסק בפיתוח של טכנולוגיות למידה, אבל כצפוי, קשה לו להפריד בין הפרסנה לבין העיסוק המתמיד שלו בכתיבה לשני הבלוגים שלו. בבלוג ה-“אישי” שלו (Half an Hour) הוא מאריך בהתייחסויות שלו על סוגיות חינוכיות וטכנולוגיות שונות. תמיד מעניין לקרוא את הרשימות הדי ארוכות שמופיעות שם, אבל הוא מוכר טוב יותר בזכות הבלוג השני. הבלוג הזה (OLDaily) מורכב מהתייחסויות קצרות על מבחר של פרסומים שהוא קורא, יחד עם התייחסות אישית קצרה. דואנס קורא כמה מאות פרסומים, רובם בלוגים. מתוך הכמות האדירה הזאת של פרסומים, הוא מדווח על אלה שבעיניו ראויים להתייחסות. כמעט אין יום שבו אינני מוצא ב-“בלוג” הזה הפנייה למשהו מעניין שכדאי לקרוא.


בכתיבה שלו דואנס חריף מאד. הוא איננו משלם מס שפתיים לבלוגרים ידועי שם. במקום זה, הוא מרבה למצוא פנינים אצל בלוגרים לא מוכרים. הנושא, וההתייחסות אליו, הם שמעניינים אותו, ולא הסטטוס של בלוגר זה או אחר כבר סמכא. אולי בגלל זה ציפיתי לפגוש אדם יחסית יהיר. ההפך הוא הנכון – דואנס הוא אדם שקט וצנוע, ואפילו טיפה מופנם. (הוא נוסע למשרד שלו באופניים ומחנה אותם בתוך המשרד.) הוא איש שיח נעים, אבל הוא איננו מרבה ליזום את השיחה, ובמקום זה הוא לא רק איפשר לי, אלא כמעט הכריח אותי לכוון את הדיון. לפני שנפגשנו הבהרתי לו שרציתי לפגוש אותו מפני שאני מעריך אותו מאד, ונדמה לי שזה עורר יותר מטיפה של מבוכה אצלו.

נדמה לי שדואנס מבין היטב שהגודל של קהילת האינטרנט בלמידה בישראל יוצר מצב שבו הדחף להשתמש בבלוגים לליבון הנושאים שמעסיקים אותנו שונה מאשר בעולם דובר האנגלית. בכתיבה שלו (וגם בשיחה איתו) הוא מבחין בין קהילה לבין רשת, כאשר הוא טוען שקהילה חותרת להסכמה כללית, ולכן איננה יוצרת תשתית בריאה לצמיחה של רעיונות חדשים, ואילו רשת של קשרים כן יכול לעשות זאת.

אישית, לא הייתי זקוק לשיחה איתו על מנת להכיר את רעיונותיו, אבל בהחלט היה לי חשוב להציץ טיפה באדם שמאחורי הכתיבה.

היש אור בקצה המחקר על השימוש בבתי הספר?

אני יודע מעט מאד על מערכת החינוך הבריטית, ועוד פחות על הגופים הממונים על הערכה במערכת. השנה הוקם בבריטניה גוף חדש – Ofsted – המשרד לסטנדרטים בחינוך ושירותים לילדים. (בוש ונכלם, עלי להודות שאינני יודע להבחין בין אנגליה לבין בריטניה, אבל זה סיפור אחר לגמרי.) השבוע, באתר ה-BBC, קראתי מאמר על מחקר של Ofsted שבדק את השפעת שילוב התקשוב על הישגים לימודיים. עלי להודות שלמרות שהדברים מעניינים מאד, כמעט לא הבנתי דבר.

אולי הבעיה היא בסגנון הדיווח הבריטי. נדמה לי שהמאמר נפתח אי-שם באמצע, כאילו פרטים לא מעטים אמורים להיות מובנים מאליהם. אבל אולי אני פשוט קשה הבנה. לא ברור אם המחקר נערך על ידי Ofsted וזכה לביקרות מצד Becta (הגוף הממונה על שילוב התקושוב במערכת החינוכית), או האם Becta ערכו את המחקר, ואילו Ofsted פרסם, באופן סלקטיבי, רק חלקים ממנו. מה שבטוח, יש ויכוח בין Ofsted לבין Becta על כיצד יש לפרש את הדווח. מבלי להכיר את הנפשות הפועלות, קשה להבין מה קורה.

אבל למרות כל הבלבול הזה, טוב שקראתי עד הסוף. מתברר שיש בדווח מספר נקודות מעניינות מאד. על פי רוב, לא נמצאו הבדלים משמעותיים בהישגים לימודיים בין בתי ספר ששילבו תקשוב לבין אלה שלא, אם כי, בחינוך היסודי היתה עדיפות מסויימת לבתי הספר המתוקשבים. ומה יכול היה לגרום לעדיפות הזאת? במאמר אנחנו קוראים ש:

The report says one of the reasons for the greater gains in primary schools may be that there was more scope for flexibility in the curriculum.

אם אני מבין כאן נכון, יש כאן רמז לכך שכאשר המחשבים והאינטרנט שולבו לתוך הפדגוגיה, התלמידים למדו יותר טוב. אבל ב-Becta כנראה חששו שהשילוב הזה לא היה משהו שהבוחנים מ-Ofsted באמת ניסו לבדוק. שוב מתוך המאמר, כנראה כציטוט מטעם Becta:

“There was a pattern of inspectors disregarding the use of ICT as an integral part of learning across the curriculum and, in some cases, not accepting evidence presented through ICT,” the report said.

“Clearly, in ICT-rich schools ICT is no longer ‘merely’ a curriculum subject but a vehicle for learning across the whole curriculum and this needs to be built into inspection criteria.”

אז ללא ספק יש כאן סיפור די מורכב. שני הגופים רוצים להראות שההשקעה במחשבים ובאינטרנט כדאית, אבל הם כנראה אינם מסכימים על כיצד יש להגדיר את ההכדאיות הזאת. ובכל זאת, יש מקום לאופטימיות – מישהו שם מבין שיש לשלב את המחשב ואת האינטרנט לתוך המערכת החינוכית לא על מנת לשפר תוצאות במבחנים, אלא כדי שאלה יהיו חלק אינטגראלי מתהליך הלמידה.

רשמים מכנס צ’ייס

אחרי יום ארוך בכנס צ’ייס (של האוניברסיטה הפתוחה) הגיע הזמן לסכם, או לפחות לדווח. נושא הכנס היה “האדם הלומד בעידן הטכנולוגי“, והנושא הזה משיק, אבל איננו חופף, לנושא שמעסיק אותי – למידה בסביבה האינטרנטית. כמובן שלא מעט מהכנס עסק באינטרנט, אבל מחקרים שטיפלו ביישומים טכנולוגיים אחרים גם הוצגו, ולי אין הכלים או היכולת לבחון את אלה. מה גם, למרות שאני מעוניין לשמוע דיווחים על מחקרים שנערכים, לא פעם הדיווחים האלה משאירים אותי צמא לפעילות בשטח. זאת ועוד: בכלל לא ברור שהסיבה המרכזית שבגללה אנחנו באים לכנסים כאלה היא לשמוע את הדיווחים. אנחנו רוצים לפגוש חברים ולשאול מה חדש. כבר בתחילת הדיווח הזה אני רוצה לציין שמהבחינה הזאת הכנס הזה היה מוצלח מאד. למען האמת, לא תמיד ברור לי למה יש בכנסים מושבים שבהם אנחנו יושבים בשקט ומקשיבים לדיווחים – הרי אנחנו משתוקקים להפסקות הקפה כדי לצאת ולדבר עם החברים, שזאת הסיבה האמיתית שבגללה באנו.

ובכל זאת, מה היה? הרצאת הפתיחה היתה של טרי אנדרסון (Terry Anderson) הקנדי בנושא: Social and Cognitive Presence in Virtual Learning Environments. (המצגת אמורה להופיע אי-שם באתר של הכנס, אבל עדיין לא מצאתי אותה. לכן, התקציר הזה מתבסס על השרבוטים שהספקתי לרשום לעצמי.) אנדרסון תיאר את התהליך שהוא ועמיתיו עברו בדרך ליצירת מסגרת מחקרית שבה יוכלו לבחון למידה מקוונת. הם גיבשו שלושה “נוכחויות” שלדעתם מאפיינות את הלמידה המקוונת – הקוגניטיבית, החברתית, וההוראתית. בחינת כל אלה יוצרת מפה שבעזרתה ניתן למקם את הלמידה ואיכויותיה. לא אתווכח. הדברים די הגיוניים, ולפחות לעניות דעתי, לא מלהיבים במיוחד.

אנדרסון תיאר את ההתנהגויות הרצויות אצל סטודנטים בפורומים – התנהגויות שתורמות ללמידה מוצלחת. כאן רצוי, אולי, לשאול האם הסטודנטים בקורסים שאנדרסון חקר הגיעו לקורסים כאשר הם כבר ידעו לבטא את עצמם בכתב בפורומים, או האם היה צורך ללמד אותם את המיומנויות החשובות האלו? בארץ, לפחות ברמה של המכללות, קורס מקוון שתוכנן היטב יכול להכשל מפני שהסטודנטים אינם מצליחים להתבטא בכתב בצורה מוצלחת, ולא מקדישים זמן ללמד או לאמן אותם.

אנדרסון רק הזכיר בלוגים, אולי פעם אחת או פעמיים. הוא ציין שצריכים לבדוק אם מאפיינים הלמידה שמופיעים במחקרים שלו עוד מתאימים לסביבות הלמידה של Web 2.0. דווקא רק לפני חודשיים הוא פרסם מאמר בנושא הזה (Comparing Weblogs to Threaded Discussion Tools in Online Educational Contexts). המאמר בהחלט מעניין, ואישית, הייתי מרוצה יותר לו בהרצאה שלו הוא היה מתייחס לנושא הזה.

ואם בבלוגים מדובר, מעניין (ואולי אפילו חשוב) לציין שהמילה כמעט לא נזכרה כלל בכנס. אם אינני טועה, לא היו הרצאות על מחקרים שבחנו את השימוש בבלוגים בתהליכי למידה, ורק הרצאה אחת עסקה בשימוש בוויקיים. הרצאה אחרת, שאליה לא הגעתי, עסקה בתיווי (tagging) וההשפעות של תיווי קבוצתי על המטה-קוגניציה של סטודנטים. אשמח ללמוד יותר.

דניאל טרטמברג, בדיווח על המחקר שהוא ערך בשימוש במחשבי כף יד אצל תלמידי תיכון, השמיע הערה חשובה. הוא שאל לכמה ממאזיניו יש מחשב כף יד. רק מעטים הצביעו. הוא ציין שכאשר ה-iPhone ייצא לשוק, המוני בני נוער ירכשו אותו, ואנחנו, אנשי החינוך והמחקר, לא נבין כלל מה עושים איתם בלמידה, וחבל.

יורם עשת וניצה גרי הציגו ממצאים של מחקר שהם ערכו שבחן קריאה ביקורתית בטקסטים שהופיעו בצורה מודפסת, או על מסך. הם בחנו מספר אוכלוסיות ומצאו שצעירים מפגינים יותר קריאה ביקורתית בטקסט על המסך, לעומת מבוגרים שהפגינו יותר קריאה ביקורתית כלפי טקסטים מודפסים. האם יש כאן רמז ל-ילידים מול מהגרים? אולי. למרות שמדובר בממצאים מאד מעניינים, נדמה לי שהשאלה היותר משמעותית היא לא כלפי קריאת טקסטים בודדים, אלא קריאה בסביבה שלמה – בעיתון (ואולי ליד מדף של עיתונים בספריה) מול אתר אינטרנט בעל קישוריות רבה (פנימית וחיצונית). עשת וגרי ביקשו לבחון קריאה ביקורתית, ואילו אני מבקש לבחון משהו אחר, ובכל זאת, נדמה לי שזה הכיוון היותר רצוי.

וכמובן שהיה עוד (קפה עם חברים כבר הזכרתי?) אבל אם אני אמשיך לכתוב אינני בטוח שאסיים. עדיף לקצר (נו, זה כבר ארוך מדי) ולהתנצל אם דילגתי על מושבים חשובים (ואכן, דילגתי) או אם הצגתי הרצאה כלשהי בצורה לא נכונה.

ועוד שלוש הערות קצרות:

  1. כזכור, שם הכנס היה “האדם הלומד בעידן הטכנולוגי”. אני יכול לבין שחשוב להזכיר את “האדם”, ולכן לא כל כך מתאים לקצר למשהו כמו: “למידה בעידן הטכנולוגי”. אבל כאשר כותבים “האדם הלומד” זה רומז כאילו יש אנשים אחרים (האדם הרוקד? האדם המבשל?) והרי כל בני האדם (כך אנחנו מקווים) לומדים, ולכן לא נראה לי נכון להתמקד ב-“אדם הלומד”.
  2. נדמה לי שמתבקש שהאוניברסיטה הפתוחה תקדיש שטח באתר של הכנס לתגובות והערות. קוראים מוזמנים להגיב כאן (ולספר מה מצא חן בעיניהם בכנס) אבל זה תחליף עלוב למשהו יותר פורמאלי.
  3. ואחרון, לא פעם בעבר קראתי דיווחים על כנסים בבלוגים שאני קורא ותמיד רציתי להתנסות. לו היה לי מחשב נייד, הייתי מנסה לכתוב בזמן-אמת במהלך היום. כתיבת הסקירה הזאת משכנעת אותי שיש לי מזל שאין לי.