לא רק בקצוות העבודה

רבים מהמאמרונים של קונרד גלוגאוסקי עוסקים בשילוב השימוש בבלוגים במטלות הלימודיות של התלמידים שלו. הוא בוחן כיצד הבלוג פועל ככלי רפלקטיבי שמאפשר לתלמידים לזכך את המחשבות שלהם, וגם כיצד הוא מסייע בליבון כיתתי של סוגיות שונות. בנוסף, גלוגאוסקי גם בוחן את המקום שלו, כמורה וכבלוגר, בתוך התהליכים האלה. השבוע המחשבות שלו בנושא מביאות אותו להרהר בדרכי ההערכה המתאימות לסוג המטלות שהוא נותן לתלמידיו:
My biggest challenge as a teacher-researcher was to figure out what kind of role I should play in the community. The traditional role of the teacher seemed inadequate. I knew that, as active bloggers and communicators, the students would not respond well to a teacher who enters the class blogosphere only to assign work or to evaluate their writing.
היה לו ברור שהוא איננו צופה מחוץ, מחכה בקו הגמר לעבודות מהתלמידים, מוכן לתת ציון. גם עם מטלות שבהן הוא איננו מעורב ישירות בתהליך הכתיבה, הוא ממלא תפקיד של קורא, ואותה קריאה מגדירה אותו כהרבה יותר מאשר רק “מעריך”. כצפוי, התפקיד הזה דורש ממנו לאמץ דרכי הערכה שמתייחסות לתהליך ולא רק למוצר המוגמר:
Once I started responding to student work in a readerly fashion and participating as a contributor, reader, and not just an evaluator, I realized that it would be unfair to the students to reduce all their rich interactions and complex online presence to a B+ or a 13/15. I realized that I needed to develop an assessment strategy that would take into account the complexity of student interactions online and recognize the process as much as the final product.
אני מניח שאין חדש כאן – לא עבור קוראיו, ובוודאי לא עבור גלוגאוסקי עצמו. אבל הוא מוסיף שמטלה שבה הוא ביקש מתלמידיו לכתוב התייחסויות אישיות לעבודות השונות שהם קיבלו במהלך הסמסטר חידדה אצלו תובנה חשובה. הוא מצא שבמהלך העבודה על המטלה הזאת התלמידים שלו פנו לעמיתים שלהם לכיתה כדי לברר נושאים שונים. אבל:
Then, I realized that none of the children asked me for feedback. It didn’t take long to realize that, a) they didn’t see me as a contributor in the community, and b) they associated me with corrections and grades. At this stage, they were not ready for corrections yet – they were simply interested in having conversations about their ideas. They needed somebody to talk to and, as their teacher, I was not at the top of their list.
גלוגאוסקי מציין שמורים בדרך כלל ממקמים את עצמם בשני הקצוות של תהליך הלמידה הכיתתי – במתן המטלה, ובהערכת הביצוע. לעומת זאת, הם אינם יודעים כיצד להשתלב בחלק הגדול, והעיקרי, שנמצא באמצע – ההתלבטות, ההרהור, הליבון, ה … למידה. הוא כותב שמעורבות המורה בקצוות התהליך מחזקת את המבנה ההיררכי של הלמידה הבית ספרית. לעומת זאת:
… a teacher who enters a community of independent learners/writers/researchers to support and encourage student learning removes that hierarchical structure and encourages students to become more involved in the assessment process.
חשתי נימה של אכזבה בדבריו של גלוגאוסקי. העובדה שתלמידיו פנו לעמיתיהם ולא אליו גרמה לו להרגיש שהוא נמצא מחוץ לקהילת הלומדים שהוא מנסה לבנות בכיתה שלו. הוא כותב שהוא חש שהוא צריך להיות יותר מעורב בחלק האמצעי הזה. אבל העובדה שתלמידיו מרגישים שהם יכולים לפנות לעמיתים, ולתת ולקבל עזרה אמיתית מהם, היא בעצם הוכחה שגלוגאוסקי מצליח בבניית אותה קהילה לומדת שעליה הוא כותב.

אולי הבלוג הוא פתרון, אבל לאיזו בעיה?

במהדורה הנוכחית של הרבעון Journal of Online Learning and Teaching, שרה הורלבורט, מרצה לספרות במכללה במדינת ושינגטון, מפרסמת מאמר ששואל שאלות קשות בנוגע לכדאיות של השימוש בבלוגים במסגרות לימודיות. הורלבורט מתעניינת בשימוש בבלוגים בהשכלה הגבוהה, והיא מנסה לבחון לאלו מטרות השימוש הזה יכול להתאים במסגרת הזאת. אינני בטוח אם במקרה הזה יש חפיפה ברורה בין ההשכלה הגבוהה לבין השימוש בבית הספר, אבל ראוי שרבות מהנקודות שהורלבורט מעלה ייבחנו לגבי כל מסגרת לימודית.

הורלבורט מציינת שבמסגרת לימודית הבלוג לא בהכרח זוכה לאותו סוג של שימוש לו הוא זוכה בסביבה חברתית, רחבה יותר. היא כותבת:

… one might be tempted to assume that if a technology is interactive in its natural user environment, it will necessarily be interactive in its academic user environment.
היא מדגישה שהציפייה הזאת יכולה להוביל למצב שבו מרצים רבים חושבים שדי ליצור מטלה של כתיבה לבלוג, ושהאינטראקציה תצמח באופן טבעי:
The idea then would be that if you know how to post to a blog, you automatically know how to assign a blog, and that when you do, the results will in most ways mimic the real-world application of the tool.
נדמה לי שאנחנו, אנשי החינוך, מרבים להתעלם מהנקודה החשובה הזאת. הורלבורט מציינת מספר נקודות נוספות שמקשות על שילוב הבלוג לתוך מסגרות לימודיות. היא מדגישה שלא פעם ההצלחות שעליהן אנחנו קוראים בנוגע לשימוש בבלוגים בחינוך מרוכזות בקורסים הקשורים מלכתחילה לכתיבה ולהבעה, או ללימוד הטכנולוגיה עצמה, ושהתרגום של הבלוג מהתחומים האלה לתחומים שבהם השימוש בו פחות “טבעי” לא תמיד מצליח. בנוסף, היא כותבת שלמרות הרצון לראות בצמיחה של קהילה לומדת, האמת היא שסטודנטים תמיד יהיו ערים למשקל המיוחד שיש לדעה של מרצה:
To the degree to which writing is a self-conscious social act performed with a specific audience in mind, the instructor, as the shaping authority of the “discourse community” is all-powerful and students are constantly aware of that power. This means that despite the importance and desirability of transforming a class into a blogging community, the first and most important reader in every student’s mind remains the instructor.
ולא פחות חשוב מכל אלה, נדמה לי שהורלבורט בהחלט צודקת כאשר היא כותבת ש:
very few published articles are generated by failed assignments. Success stories are much more marketable; certainly more flattering.
והרי אם זה נכון, יתכן מאד שלא מעט כשלונות פשוט אינן מגיעות לידיעה שלנו, והתמונה הכללית על השימוש בבלוגים פשוט מעוותת.

המאמר של הורלבורט הוא בין המעניינים ביותר בנושא של בלוגים בסביבה החינוכית שקראתי. היא איננה מקבלת כמובן מאליו שעצם השימוש בכלי שבסביבה חברתית מאפשר יצירת רב שיח בהכרח עושה את זה בסביבה חינוכית, והיא מצביעה על מספר מכשולים שמתעוררים בנסיון לשתול את הבלוג לתוך סביבה חינוכית.

עם זאת, נראה לי שצריכים להתייחס בספקנות כלפי לפחות אחת מהנחות היסוד שלה. בהסתמך על המדרג של O’Reilly, הורלבורט ממקמת את כלי ה-Web 2.0, וביניהם גם הבלוג, בדרגה הגבוהה של הרצף של אינטראקציה שכלי אינטרנט מאפשריים. גם אם זה נכון, אינני משוכנע שכוחו האמיתי של הבלוג נמצא דווקא באינטראקציה (וכדאי לזכור שקבוצות דיון, שבמידה מסויימת סובלות מכך שמזהים אותן ככלי של תקופת ה-Web 1.0, מאפשרות רמה גבוהה של אינטראקציה). הורלבורט כמעט איננה מתייחסת לתפקיד הבלוג בעידוד הרפלקציה האישית, או בשימוש בו לשם איסוף קטעי מידע מהבלוגוספירה ומהאינטרנט באופן כללי, והפיכתם למכלול קוהרנטי המבטא תובנות אישיות. הורלבורט מציינת שקיימת בעייתיות לא קטנה בנוגע למתן ציון על כתיבה לבלוגים, אבל נדמה שהיא בכלל איננה בוחנת את השימוש בבלוג בסביבה החינוכית ככלי אישי המשוחרר ממטלות ומציונים. השימוש בבלוג כמחברת דיגיטאלית, או כפורטפוליו, איננו מובן מאליו. סטודנטים ותלמידים יצטרכו ללמוד כיצד לנצל את הכלי בדרך הזאת, אבל בעיני כאן נמצא הערך החינוכי האמיתי שלו. ושוב, הורלבורט איננה מתייחסת להיבט החשוב הזה של הבלוג.

הגעתי למאמר של הורלבורט דרך מאמרון בבלוג של קנדס שיבלי, Think Like a Teacher. אין ספק ששיבלי, שעוסקת בעיקר בחינוך יסודי וחטיבות ביניים, התרשמה מהמאמר. הוא עורר אצלה הרהורים בנוגע למקום של הבלוג בחינוך, וגם לגבי הסיכוי להטמיע את השימוש בו:

Her analysis of the issues swirling around setting up and evaluating the success of a classroom social blogosphere are dead on. It makes me sense a hollowness in attempting any use of web 2.0 without a strong basis in pedagogy and analysis of the intricate relationships defined and created by each tool. These tools really do require rethinking.
ההתייחסות הזאת של שיבלי עוררה את הסקרנות שלי, אבל למען האמת, לא ציפיתי לפגוש מאמר שמתמודד בכובד ראש בנקודות רבות ומגוונות של השימוש בבלוגים בחינוך. בקלות יכולתי רק לקרוא את המאמרון של שיבלי ולפסוח על הקישור למאמרון של הורלבורט. למזלי, לא עשיתי זאת.

סיכומי שיעורים … ושיעורים שאולי לא דורשים סיכום

בגליון החדש של השבועון Faculty Focus (העוסק בהשכלה הגבוהה) מארי-אלן ויימר מתייחסת לשני מחקרים – אחד חדש, ואחד מלפני יותר מעשור. נתוני המחקרים האלה מצביעים על כך שסטודנטים שנדרשים לרשום סיכומי שיעורים בכוחות עצמם זוכרים את החומר הנלמד ומסוגלים להשתמש בו טוב יותר מאשר סטודנטים שהמרצים שלהם מחלקים להם סיכומי שיעורים שהוכנו מראש. הנתונים האלה מעוררים הרהורים בנוגע למקום של הדיגיטאליות ושל התקשוב בהרגלי הלמידה של סטודנטים ותלמידים. על פי רוב, כשמתייחסים לתקשוב בחינוך, המידענות תופסת את רוב תשומת הלב. הדיון מתמקד באמצעים לאיתור מידע, בסינון מידע רלוונטי לצרכי הסטודנט מתוך השפע הרב של מידע שעומד לרשותו, בהערכת המידע, ועוד. אבל בעידן שבו מורה יכול להעלות מצגת שמכילה את כל המידע הדרוש כדי להבין את ההרצאה שלו לאתר של קורס (או לשלוח סיכום לכיתה שלמה באמצעות ה-SMS), חשוב גם להתייחס לאמצעים שדרכם הסטודנט מפנים את מה שהוא שומע וקורא, כיצד הוא קובע לעצמו את הנקודות החשובות שהוא פוגש בטקסט או במצגת.

וימר קובעת שהמחקרים מראים עדיפות ברורה לרישומים של סטודנטים לעומת סיכום שמוגש על ידי מרצים:

The process benefit accrues when students make selections about what to note and when they use at least some of their own words to record that material. When students record lecture content using their words, it becomes easier for them to connect new material with things they already know. This process benefit is lost when students are provided with complete notes.
היא מסבירה שהמחקר החדש בחן את ההבדל בין שני סוגי סיכומים שהוגשו לסטודנטים: סיכומים מלאים, או סיכומים חלקיים שכללו בין היתר כותרות והגדרות של מונחים, אך דרשו השלמה על ידי הסטודנטים. התוצאות היו כמעט חד-משמעיות:
The researchers looked at the impact of the complete versus the partial notes on exam scores, final grades, and attendance. They found that those students who received partial notes performed better … and earned significantly higher course grades.
בעידן שבו הכל זמין על ידי הקלקה על כפתור, סטודנטים מצפים שמרצים יאפשרו להם גישה למצגות, לסיכומים של שיעורים, ועוד. יש בכך הגיון לא מבוטל. אבל כאשר אורזים את הכל באריזות מסודרות ומגישים אותו בצורה לעוסה, קל מאד לדלג על השלב החשוב של הפנמה.

אפשר אולי להסיק מסקנה פשוטה: שלא כל מה שאפשרי הכרחי (הרי ידענו את זה גם הרבה לפני הדיגיטאליות). אבל ברי דאל שמדווח על המאמר של וימר (הוא אחד המחליפים של סטיבן דאונס בהעדרו) מעלה נקודה חשובה נוספת. דאל מעיר:

This seems extremely short-sighted to me, and somewhat old-fashioned with regard to what happens in the classroom. It sounds as though the recommendation is based on the idea that professors are going to lecture to the students so don’t give them all the notes. It apparently leaves out the possibility of NOT lecturing constantly and replacing that time with active learning opportunities based on the complete notes that students could have.
אכן, לא בטוח שהגשת סיכומי שיעורים מלאים לסטודנטים עוזרת להם ללמוד ולהפנים את החומר הנלמד. אבל הדיגיטאליות פותחת עבורנו דרכים נוספות ללמד מעבר להרצאה – עם או בלי סיכומי שיעור. כדאי מאד לבחון דרכים חדשות ללמד.

לכבוד החג – דוגמה מעודדת

אן סמית מלדמת באותו בית הספר בקולורדו שבו מלמד קרל פיש. הכיתה שלה היתה אחת הכיתות שהשתתפה בפרויקט שפיש דיווח עליו, בו התלמידים קראו את ספרו של דניאל פינק, והשתתפו במספר פעילויות סביב אותו ספר (בזמנו, דיווחתי על הפרויקט הזה). סמית היא גם המורה הפעילה ביותר (בעצם, היחידה שכותבת באופן קבוע) בבלוג קבוצתי עם עוד כ-10 מורים בבית הספר. עבור כמה מהכיתות שהיא מלמדת היא פתחה בלוגים, אם כי לפחות שנה (כך נראה לי) הבלוג האישי/מקצועי שלה רדום. לפני מספר ימים היא כתבה על תחושת הכשלון שיש לה כלפי הכיתות שהיא מלמדת:
I am in a funk. I know I have done a lot this year with implementing constructivist philosophy in my classrooms, trying to more seamlessly integrate technology into my students’ learning, and growing as a learner myself. However, with that all said, I am in a funk.

How did I get here? I guess, sadly, I am depressed about my students’ achievement and focus in class … I just am feeling like a failure with these kids. No matter the assignment or what I feel like is an engaging activity, if the work isn’t done in class and only in class, they won’t do it.

סמית מביאה מספר דוגמאות שמתארות את ה-“כשלון” שלה. מאחורי הדוגמאות האלו מופיע, פחות או יותר, אותה טענה – היא איננה מצליחה לעורר בתלמידים שלה את הרצון ללמוד, את ההבנה שתשוקת הלמידה היא דבר רצוי. היא שואלת:
How do I get all of my students to see the value in doing a good job, the value of learning? Am I too hard on them? Do I expect too much from them? Should I quit trying to change the world? ….
מכל זה אפשר אולי להבין שמדובר במורה שמציבה לעצמה יעדים גבוהים. הרי תלמידים לא מעטים של סמית אכן מבינים את הערך בלמידה, אבל היא רוצה שכולם יבינו זאת. אפשר אולי ללמוד על סוג המורה שיש לנו כאן משש המטרות שסמית מונה במאמרון כמטרות שהיא קבעה לעצמה לשנת הלימודים הזאת. המטרה השישית הינה: “Change the World”. אמנם סביר להניח שהמטרה האחרונה הזאת לא הושגה, אבל למרות מצב הרוח הקודר שלה שנובע מאי-השגת המטרה הזאת, מתקבל הרושם שחלקים לא קטנים מחמש המטרות הראשונות כן הושגו.

אז מה ניתן ללמוד מכל זה? אני מתרשם שאן סמית היא מורה מצויינת, ובגלל זה, היא גם מורה שלעולם לא תהיה מרוצה ממה שהיא מצליחה להשיג. הסביבה של בית הספר, כפי שמורים רבים לצערם נוכחו לדעת, איננה יוצרת מוטיווציה ללמוד אצל תלמידים רבים. כזכור, למרות שסמית מונה שורה ארוכה של כשלונות, התחושה הכללית היא שמורים אחרים היו מזהים את אותן הכשלונות כהצלחות בלתי-מבוטלות. יכול להיות שעצם העובדה שהמסגרת הלימודית היא בית ספר יוצרת מצב שבו גם המורה הטוב ביותר לא יכול ממש להצליח. ויכול להיות שסמית בכלל אינה מודעת למידת ההצלחה שלה.

בשבח ההרצאה

כאחד שלא פעם מוצא את עצמי ישן בהרצאות, אני חש צורך לציין שעל אף ההתנהגות (הלא לגמרי רצונית) הזאת, אני משוכנע שהרצאות יכולות להיות כלי מוצלח להעברת מידע, וללמידה מצד המאזין. אני כמובן מוצא מעלות רבות בעולם ה-Web 2.0, אבל אחת התכונות הפחות חיוביות שלה היא הנטייה של נאמני ה-Web 2.0 לבטל דרכי למידה שאינם “שיתופיים”. חסידי Web 2.0 רבים בזים לדרכי הוראה/למידה שלכאורה מנציחות מודל הוראה שהיא “מהמומחה אל ההדיוט”, מהכלי המלא, יודע הכל, אל הכלי הריק, הזקוק למילוי. אך מה לעשות, ולפעמים, ואפילו לעתים קרובות, יש המון שאפשר ללמוד דרך מסגרות לימוד מסורתות יותר, כמו הרצאות.

הרהורים האלה נכתבים בעקבות מאמרון חדש בבלוג של קתי דייווידסון. דייווידסון כותבת על מפגש שלה מלפני מספר ימים עם סטודנטים באוניברסיטה במדינת לואיזיאנה. היא מסבירה שהיא התלבטה כיצד לנהל את המפגש: האם להעזר במצגת, ולפתח “דיון”, או פשוט לקרוא, מילה במילה, את ההרצאה שלה מן הכתוב. בסופו של דבר, היא בחרה בקריאה מן הכתוב. היא מציינת:

It is, admittedly, very difficult to listen to a densely packed essay, with many twists and turns, with a thesis, and then a deliberate modification of that thesis, and then generalizations that account for both the thesis and its exemptions. Difficult. Maybe that was what I was after. Hmmmm. There is so much claptrap about new media, it is possible that not only was I aspiring to modeling for graduate students the way one makes a nuanced and careful argument but also the way one takes seriously an idea about which there is a lot of goofball overgeneralization. “Difficulty” isn’t just an experience but a performative act of its own, one that says “Focus! Attend! Take this Seriously!” I’m not sure whether or not I pulled it off last night, but I think that aspiration to underscore the seriousness of New Media as a topic was partly my motivation (I had a choice until the buzzer and wasn’t entirely sure which I would do, read the paper or talk it more casually). And partly I wanted my paper to be an exemplification of what humanists do.
אפשר, אולי, לזהות נימה של אליטיזם בהתלבטות של דייווידסון, כאילו שכאשר מחליטים להיות רציניים באמת, אז זונחים את הפירוטכניקה הטכנולוגית וחוזרים למילה הכתובה. אבל ברור לי שאין זאת הכוונה שלה. דיווידסון הרי פעילה מאד בתחום של טכנולוגיות חדשות בתהליכי למידה, ואין סיבה להטיל ספק במחוייבות שלה לשינוי בתהליכים האלה. אבל היא איננה מבטלת את הערך של ההרצאה, וכאשר היא עושה זאת היא מזכירה לנו שאין רק דרך אחת ללמוד.

אינני יודע אם יהיו תגובות למאמרון הזה של דייווידסון. בינתיים, לא מצאתי כאלה בבלוגים שונים. אבל המאמרון שלה הזכיר לי מאמר שהתפרסם לפני קצת יותר משנה. מדובר במאמר מאת מארי בורגן, In Defense of Lecturing. אינני מכיר את מארי בורגן, אבל הקבלות שלה בעולם האקדמי מרשימים ביותר. במאמר די ארוך, בורגן בוחנת את ערכן של הרצאות מזוויות רבות. היא איננה שוללת דרכי למידה קונסטרוקטיביסטיות, אבל היא גם טוענת, כמו דייווידסון, שההרצאה מאפשרת לסטודנט לצלול לתוך מדרכי ארגון החשיבה של המרצה, היא מדגישה שהלמידה הזאת חשובה מאד:

It is in this context, it seems to me, that teachers are irreplaceable as models of knowledgeable adults grappling with first principles in order to open their students’ understanding. Indeed, surveys have shown that such modeling is critical in students’ responses to their teachers: The two features of an individual instructor’s pedagogy that most engage undergraduates are control of the material and concern with students’ understanding of it. No matter how recondite or obscure the ideas may be, the phenomenon of a grown-up person capable of talking enthusiastically and sequentially can show students how they themselves might someday be able to think things through.
ואולי מה שאני אוהב יותר מכל דבר אחר באינטרנט, היא האפשרות שהיא פותחת לפני להחשף לכתיבה מאורגנת, מפוקחת, וגם לא פעם משכנעת ששונה במידה רבה מהעולם שבו אני בדרך כלל נמצא. חומר למחשבה.

מורים, מה לעשות, מתערבים

תודה לאיריס, מ-“שחקי, שחקי על חלומות” עבור ההתייחסות שלה לדיון שבריאן קרוסבי עורר סביב השאלה של מידת ההתערבות, ובמיוחד העריכה, של מורים בבלוגים של התלמידים שלהם. לאור העובדה שדבריו של קרוסבי, וגם התגובה של דוג נון שאיריס מביאה, התפרסמו לפני חודש, אני מסיק שאיריס, כמוני, פשוט אינה מצליחה לעמוד בקצב של מבול הנושאים המעניינים שמופיעים בבלוגים הרבים שהיא קוראת. יש, אכן, רבים שהם ראויים להתייחסות. האמת היא שכאשר הדיון הזה התחיל (אני הגעתי אליו דרך התגובה של דוג נון), סימנתי אותו כנושא שעליו רציתי לכתוב. אך מה לעשות, ועניינים רבים נוספים תפסו את קידמת הבמה (או קידמת תודעתי) ודחו את הנושא הזה הצידה. כך יצא שללא התזכורת של איריס, לא הייתי מתייחס כאן בכלל. ולכן, שוב, תודה.

בעקבות שאלה שקורא אחד הפנה אליו, קרוסבי היהרהר על מדיניות העריכה שלו כלפי הבלוגים של התלמידים שלו. הוא הודה שהוא מאשר כל מאמרון של תלמידיו לפני הפרסום. היות והרושם הכללי שנוצר בבלוגוספירה החינוכית היא שהמורים נותנים יד חופשית לתלמידים שלהם לכתוב את מה שהם רוצים, נדמה לי שאירוס צודקת כאשר היא מסיקה:

מסתבר כי יש פער ניכר בין יפי התיאוריה לעולם המעשה.

אבל זה כמובן לא צריך להפתיע. ואם, בכל זאת, אנחנו כן מופתעים, נדמה לי שבמידה רבה האשמה קשורה להתלהבות היתר של מורים שעובדים עם בלוגים בכיתה, ובהגזמה שלהם סביב כיצד אותם בלוגים מסוגלים לשנות את פני החינוך. הרי אנחנו קוראים פעם אחר פעם כיצד הבלוג הוא כלי אישי בידי התלמיד, כלי שמאפשר לו להביע את עצמו, וקשה ליישב גישה כזאת עם מורה שבודק כל מה שנכתב, עם עט אדום ביד.

ולכן, שוב אפשר להבין למה איריס מסכימה עם משפט של דוג נון שהיא מצטטת (נון “השיב” לקרוסבי במאמרון בבלוג קבוצתי בו הוא משתתף) :

I think there’s an inherent contradiction between the concept of the blog as a personal website and its use in school as a writing platform.

וגם אני מסכים. אבל אולי בכל זאת כדאי לעדן את הדברים: הסתירה איננה קשורה ישירות לבלוגים, אלא לנסיון שלנו, המורים, לעודד כתיבה “אישית” במסגרת בית ספרית שמעוניינת לפתח כתיבה “תקנית”. אנחנו אולי רואים דמיון בין שני סוגי הכתיבה האלה, אבל המערכת החינוכית איננה בהכרח רואה את הקשר הזה. אם, מצד אחד, אנחנו רואים את הבלוג ככלי רפלקטיבי בידי התלמיד, ככלי שמאפשר לו לנווט את הלמידה של עצמו, אז בהחלט יהיה זה מוזר מצידנו להחזיק ברסן ואפילו למשוך בו. אבל כבר מזמן צבי לם לימד אותנו (אפילו רק מכותרת הספר, מבלי שנצטרך לפתוח אותו) שיש בחינוך הגיונות סותרים. המורה בכיתה נדרש למלא תפקידים מגוונים, ולשרת נאמנויות שונות, ולעתים קרובות זה דורש ממנו לדבר ביותר מקול אחד.

ואם בקולות רבים מדובר, אפשר למצוא כאלה בתגובות הרבות שהופיעו למאמרון של קרוסבי. בסיום המאמרון שלו, קרוסבי “פנה” לעוד ששה בלוגרים והציע/ביקש שגם הם יענו על אותן השאלות שהופנו אליו. שלושה מהששה עשו זאת. התגובות השונות מתחברות לתמונה רב גונית. אין אחידות בגישות לעריכה. רוב המגיבים מודים שגם הם עורכים את מה שתלמידיהם כותבים, לרוב בגלל האילוצים של בתי הספר, אבל בין “עריכה פעילה” לבין גישה מאד מתירנית אפשר לזהות גוונים רבים המעידים על ביטוי של אישיות המורה.

(יש טעם להוסיף כאן שתוך כדי קריאת התגובות קשה היה לא להקליק, ולהקליק, ולהקליק, ולבדוק את הבלוגים של המגיבים וגם של הכיתות שלהם. קל, ואפילו נעים, מאד להתפס ברשתות הרבות שחיכו לנו בקצה השני של הקליקים האלה. אני מנחש שהפרסום המאוחר של איריס על הנושא הזה נבע, בין היתר, מחוויית הקריאה בעקבות התגובות השונות – חווייה שקשה היה לעצור. כך, לפחות קרה אצלי.)

יש המון מתוך כל מה שקראתי שראוי לציטוט, אבל כמובן שלא אעשה זאת כאן. אחד המגיבים, רוסל מונטגומרי, דיווח שהוא העלה קישור למאמרון של קרוסבי לדף ויקי שהוא יצר בנושא בלוגים של תלמידים. נדמה לי שהגיע הזמן שדף כזה יופיע גם בעברית. אך למרות שלא אצטט רבים, כן אביא הערה של מארק אלנס, מהבלוג שלו. (אלנס, אגב, השיב בבלוג של קרוסבי, ופרסם את אותה “תגובה” בבלוג שלו, אבל שם הוא גם הוסיף את הקטע שאני מצטט כאן:

The tough part is time, of course. Jeff was exactly right in that we teachers cannot ADD blogging to what we already do. There is not enough time in the school day, nor in a teacher’s life to do that. So we have to REPLACE part of our practice with blogging (or wikiwork, Tubing, Twittering, whatever).

These new tools can’t be used as add ons. They have to replace existing practices.

כל עוד נתייחס לבלוגים כ-“עוד פעילות” בכיתה, נרגיש שאיננו מצליחים לעסוק בכל מה שדורש את תשומת הלב שלנו כמורים. אם נרצה להפיק תועלת אמיתית מהבלוג, נצטרך להבין שעלינו לאפשר לבלוג לתפוס מקום של כבוד – על חשבון פעילויות אחרות.

ואולי יותר מכל דבר אחר, הדיון הזה עורר אצלי קנאה. ההיקף הרחב של הבלוגוספירה החינוכית באנגלית מאפשר יצירת מאגר של נסיון שממנו מורים רבים שמתנסים בבלוגים יכולים ללמוד. וכמובן שבהמשך, המורים האלה מתנסים, ומוסיפים למאגר. הקהילה שלנו בארץ אמנם קטנה בהרבה, אבל אין לי ספק שגם כאן קיימת התשתית למאגר כזה של נסיון. לצערי, אם הוא כבר קיים, הוא איננו מורגש בפומבי, ולכן הוא איננו משרת את כלל המורים. יכול להיות שאני עדיין לא מצאתי את הבלוגים בארץ בהם המורים מדווחים על הנסיונות שלהם, אבל אני חושש שעדיין מעט מדי מורים משתמשים בכלי הזה כדי לדווח על הנעשה אצלם בכיתה. אשמח, כמובן, לתרום לקידום מאגר כזה.

הבחנה חשובה

קתי דייווידסון, בבלוג הקבוצתי על מדיה דיגיטלי ולמידה של קרן מקארתור, מדגישה את ההבדל בין “למידה דיגיטלית” לבין “instructional technology” (אני מעדיף לתרגם את המונח ל-“טכנולוגיות בלמידה”, למרות שברור שיש כאן דגש על ההוראה לעומת הלמידה). דייווידסון כותבת:

IT (Instructional Technology) is indispensable to most educational institutions. Its development and enhancement are crucial to the institution. But does improving IT improve “digital learning”? Sometimes. Not always. Maybe not even often. The reason is that IT is usually institutionalized from the top down whereas digital learning is shared, contributory, collective, collaborative, customizable.

היא מוסיפה:

In digital media and learning, the outcomes are less clear, the teachers have less of a determining role, and technology isn’t something delivered to others but is intrinsic to the larger learning project. Its building and application are part of the collective learning experience.

במילים אחרות, שילוב טכנולוגיות דיגיטליות לתוך ההוראה איננו מערער את המסגרות הבית ספריות המסורתיות. כאשר בתי ספר מאמצים IT, לא מתרחש שינוי מהותי באינטראקציה בין המורה לבין התלמיד – הדגש נשאר על העברת ידע ממקור של סמכות לכלי הריק, ורק אמצעי ההעברה משתכללים.

אין ספק שהעסק איננו כל כך שחור/לבן. קיימים גוונים רבים של אפור (וגם של צבע) בדרכים השונות שבהן בתי ספר מאמצים ומשלבים טכנולוגיות חדשות. אבל ביסודו של דבר, יש כאן הבחנה חשובה מאד. ב-IT יש המשך של הקיים, ואילו מה שמעניין ב-“למידה דיגיטלית” הוא פתיחת מרחבי הלמידה, יצירת הזדמנויות למידה שהן מעבר לכיתה המסורתית.

בזמן האחרון מתקבל הרושם שבלוגרים חינוכיים לא מעטים מוכנים לוותר על בית הספר ו-“להחליף” אותו במרחבי הלמידה הפתוחים והאישיים שהלמידה הדיגיטלית מזמינה. לטעמי, אפילו אם מדובר בחזון רצוי, הוא בכלל איננו ישים – בעתיד הנראה לעין, הרוב המכריע של ילדינו ימשיכו ללמוד בבתי ספר. בתי הספר האלה ימשיכו לשלב עוד ועוד מרכיבים של IT, אבל לרוב, המרכיבים האלה ישרתו את שיטות ההוראה והלמידה המסורתיות. נאחל שבשנה החדשה, לצד מרכיבי ה-IT האלה, נהיה עדים גם להתקדמות בכיוון של “למידה דיגיטלית” – למידה המשחררת את תלמיד להפיק את המרב מהנוף המידעי של היום לצרכי הלמידה של עצמו ושל עמיתיו. שנה טובה!

“הכנת התשתית ללמידה”

לפעמים אנחנו צריכים לדוש שוב ושוב בסוגיות שונות על מנת לגבש את הבנתנו כלפיהן. יש נושאים שדורשים הרהור ושיקול דעת, וזמן, עד שמשהו מבשיל בראש. ולפעמים אנחנו נתקלים בכמה משפטים שמזככים את הרעיונות שמתרוצצים בראש בצורה ברורה, צלולה, וגם פשוטה. כך קרה השבוע עם מאמרון בבלוג של קונרד גלוגאוסקי. אין זאת הפעם הראשונה שאני מצטט את גלוגאוסקי. אני מוצא בכתיבה שלו שילוב של רקע תאורטי ורפלקציה אישית בהירה על עבודת ההוראה שלו שהופך את קריאת הבלוג שלו לחוייה. (נדמה לי שאינני לבד בתחושה הזאת – לפני חודשיים אריאלה גם ציטטה אותו.) גלוגאוסקי מתכונן לשנת הלימודים הקרובה, והוא מהרהר:

I’ve spent the last couple of days thinking about the tools I will use next term with my classes (21classes? Edublogs? Ning? Wikispaces? PBWiki? MindMeister?) only to discover that what I’m really interested in is preparing the ground for learning.

כמובן. אפילו מובן מאליו. אבל במבול הכלים השונים שמציף אותנו, קל מדי לשכוח שהלמידה היא שעומדת במרכז, ולא הכלים. גלוגאוסקי מוסיף:

I don’t want to structure and pre-define. I do not want to create a community or a social network for my students. Instead, I want to create the conditions necessary for the right kind of environment to emerge. Building an environment for the students is likely to result in failure: environments and communities need to be built with the students, with their full participation, through their work and their interactions with and about texts. It’s not just about choosing a blogging platform and letting the kids in. We need to move beyond the traditional approach of “pick the tools, add students and stir.”

הכלים שבהם אנחנו משתמשים משפיעים על תוצאות העבודה שלנו, אבל אין ספק שאפשר להשיג המון רק באמצעות העפרון והנייר – אם אנחנו מעמידים את הלמידה של התלמיד במרכז. גלוגאוסקי מודע שלא כל כך קל לעשות זאת. נדמה לי שהוא בין הבלוגרים המעטים שמוכנים להודות שלעתים לא כל כך רחוקות המאמצים שלנו מסתיימים בכשלון.

אבל הוא גם מודע לכך שהמערכת החינוכית שבה הוא מלמד מזמנת מעט מדי הזדמנויות להתמקד בתהליך, לעומת התוצאות. הוא ממשיך:

Unfortunately, my curriculum is still to a large extent dominated by units, lessons, assignments. Those are the realities of teaching and learning in North America in the 21st century – it’s not about the process, it’s about the product.

אני בטוח שהרוב הגדול של המורים שלנו מנסים לקדם למידה משמעותית אצל תלמידיהם, ושהם אינם מעוניינים רק בתוצרים. כמו-כן, לפחות חלק מהמורים שמנסים לשלב כלים אינטרנטיים לתוך ההוראה שלהם נמשכים יותר לטכנולוגיה היבשה מאשר למה שהטכנולוגיה יכולה ליצור מבחינת תהליך הלמידה. ובכל זאת, נדמה לי שקיימת קורלאציה די גדולה בין המורים שמנסים לשלב כלים אינטרנטיים לתוך העבודה החינוכית שלהם, לבין אלה שאמונים על בניית סביבה לימודית המאפשרת לתלמידים להתנסות בלמידה אמיתית. אפשר לקוות שבשנת הלימודים הקרובה נהיה עדים לנסיונות שילוב רבים כאלה.

בלי ציניות – זה פשוט משפט נהדר!

יכול להיות שיש דרכים טובות יותר לחקור את החלל. יכול להיות שהכספים המושקעים בחקר החלל יכלו ללכת ליעדים חשובים או דחופים יותר. יכול להיות שהסיכונים לחיי אדם אינם מוצדקים. יכול להיות. ובכל זאת, כאדם שעדיין מתרגש מאין-סופיות היקום כל פעם שהוא מביט לשמיים בלילות, וכאדם שעדיין זוכר כיצד כנער הוא צפה בהתפעלות עם אביו, לפני ארבעים שנה בטלויזיה שחור-לבן, על הצעדים הראשונים של בני אדם על הירח, כל טיסה לחלל מרגשת אותי.

אני יודע שעשרים שנה אחרי צ’לנג’ר, NASA, וגם העיתונות, חולבים את הטיסה של מורה לחלל עד לטיפה האחרונה של קיטש. אבל יד על הלב, לא איכפת לי. אמרתי כבר שזה מרגש אותי?

מאמר באתר של הניו יורק טיימס של היום מספר על שיעור שהאסטרונאוטית, ברברה מורגן, לימדה בחלל. ב-NASA הודו שה-“שיעור” פעל לפי תסריט שבמידה רבה נקבע מראש, אבל למי זה איכפת? הרי, במשך 20 הדקות של השיעור לתלמידים במדינת אידהו (מדינתה של מורגן), היתה למורגן הזדמנות להסביר לתלמידים שלהיות אסטרונאוט איננו שונה כל כך מלהיות מורה:

“We explore, we discover and we share,” she said. And both “are absolutely wonderful jobs.”

אז לרגע, נוותר על הציניות, נסכים איתה, ונהיה גאים במקצוע.