מהעשיר תיפתח הבשורה?

לפי כשבוע אתר Forbes פרסם כתבה על הקשיים שממשיכים לפקוד את המיזם AltSchool. כתבתי כאן על AltSchool מספר פעמים, כאשר הפעם הראשונה היתה לפני כבר ארבע שנים. לא התלהבתי ממנו אז, וגם עד היום דעתי לא השתנתה. אני צריך גם להודות שיש מידה מסויימת של שמחה לאיד כלפי הצרות של המיזם. הרי קשה לרחם על מיזם שהתיימר לחולל מהפכה בחינוך וקיבל בערך $175 מיליון מכמה מהכוכבים הנוצצים ביותר בעמק הסיליקון ועכשיו נמצא בקשיים שמאיימים על קיומו.

נדמה לי שבערך כל חצי שנה מופיעה כתבה על AltSchool, אם בעיתונות העסקית או החינוכית, והאמת חייבת להיאמר – כאשר מיזם מצליח לגייס כל כך הרבה כסף הגיוני שיש סקרנות לדעת מה קורה ואיך הדברים מתקדמים … או לא. ונכון לעכשיו, המציאות הרבה יותר קרוב ל-"או לא". עם זאת, אין לי סיבה להיטפל דווקא ל-AltSchool. הוא איננו הדוגמה היחידה של מיזם שביקש לחולל מהפכה בחינוך וזכה בהשקעות אדירות, אך מצא את עצמו דועך, ומנסה להגדיר את עצמו מחדש בתקווה שהגרסה המחודשת תצליח לשרוד.

במקרה של AltSchool הכוונה המקורית היתה לפתוח רשת של בתי ספר שיחברו מספר מרכיבים – תפיסה חינוכית דומה לזאת של מונטסורי או של רג'ו-אמיליה, כיתות מאד קטנות כדי לאפשר קשר אישי בין מורה לתלמיד, ותשתית טכנולוגית שתאפשר להתאים תכנית לימודית/חינוכית אישית לכל תלמיד. בנוסף לכסף האדיר שהמיזם קיבל ממשקיעים הוא גם עלה כ-$25,000 לשנה עבור כל תלמיד. ברגעי השיא נפתחו תשעה קמפוסים בסן פרנסיסקו, בפאלו אלטו, ובניו יורק, אבל חמישה מאלה נסגרו בסוף השנה הקודמת. כעת התקווה הגדולה (ואולי האחרונה) היא הפצת התשתית הטכנולוגית למחוזות חינוך שירצו לאמץ אותה. מובילי המיזם עובדים קשה להפיץ את התוכנה שלהם. כעת היא יקרה – כ-$150 עבור כל תלמיד, אבל אם עוד ועוד מחוזות ירכשו אותה המחיר עשוי לרדת. אבל על אף העובדה שהפן הטכנולוגי נמצא במרכז המיזם שצמח מתוך עמק הסיליקון, ספק אם הוא המרכיב החינוכי החשוב. תפיסות חינוכיות כמו מונטסורי ורג'ו-אמיליה מצליחות ללא טכנולוגיה יקרה, וכיתות קטנות עם מורים שמאמינים בשיטה שבה הם עובדים כמעט תמיד מובילות להישגים לימודיים מרשימים. זאת ועוד: הביקורת המושמעת היום על חברות כמו גוגל ופייסבוק גורמת לכך שאמצעים טכנולוגיים המיועדים לקדם את הלמידה האישית נתפסים כחדירה לתחום הפרט והורים אינם מעוניינים שילדיהם יהיו תחת עין המצלמה והמחשב במהלך יום הלימודים.

כל זה מביא למצב שבו מיזם שלפני כארבע שנים זכה לכותרות כפניה החדשות של החינוך, וקיבל את הכסף לממש את ההבטחה הזאת, כעת מנסה לשרוד. אבל אפילו אם הנטייה לשמחה לאיד שכבר ציינתי, לא ברור שהכתבה ב-Forbes מצדיקה עוד מאמרון בבלוג הזה. הרי עבור לא מעטים מאיתנו מה שקורה ל-AltSchool היה צפוי, ורק ענין של זמן. הכתבה ב-Forbes מעניינת, אבל אין בה חדש של ממש. לצד הורים שעדיין מאמינים בדרך של AltSchool שמצוטטים בה, מובאים דבריהם של הורים שהוציאו את ילדיהם מבתי הספר. לא פעם מתרשמים שקיים מתכון לכתבות מהסוג הזה וקשה לחרוג ממנו. אבל זה רק מחזק את שאלה – למה בחרתי להתייחס אליה עכשיו?

מה שתפס אותי בכתבה הזאת היה משפט אחד על מייסד AltSchool, מאקס ונטייה (Max Ventilla). אנחנו קוראים עליו ש:

Before starting AltSchool, Ventilla says, he read two dozen books on education and emerged a fan of Sir Ken Robinson, a British TED Talk speaker known for lamenting the dearth of creativity in early education, and Angela Duckworth, a psychologist and the winner of a MacArthur “genius” grant who has written about the need for children to cultivate “grit.”

עם כל הכבוד לקן רובינסון, מה שהוא אומר נאמר על ידי רבים אחרים, באופן יותר מפורט, הרבה לפניו. בנוגע ל-Grit, מדובר בתכונה שיש עליה מחלוקת. הושמעה לא מעט ביקורת הטוענת שדגש על התכונה הזאת מעלימה עין מהקשיים האמיתיים שעומדים בפני תלמידים משכבות סוציו-אקונומיות נחלשות. מי שגדל בשכבה מבוססת יונק את הנכונות להתמודד עם בעיות מהמשפחה ומהסביבה, ולהגיד שתלמידים מסביבות נחלשות צריכים ללמוד להתמודד עם קשיים אינה אלא דרך של החברה להתחמק מלהתמודד עם חוסר שוויון מובנה. קשה להבין כיצד רובינסון ודאקוורת נעשו המניע אצל ונטייה לבניית מזים כמו AltSchool.

אבל יותר מאשר שני אלה, מה שמעניין אותי כאן הוא מספר הספרים אשר בווידוי של ונטייה. האם קריאה של 24 ספרים בנושא החינוך הופכת אדם למומחה בתחום כך שעכשיו הוא מבין כיצד בית ספר צריך לעבוד? האם זאת כמות מספקת כדי להוביל מהפכה בחינוך? אני חייב להודות שאני חושש שבכל תקופת הכשרתם יש פרחי הוראה רבים שקוראים פחות מ-24 ספרים על חינוך. ואם כך, למה לבקר את ונטייה שכנראה באמת ובתמים ניסה ללמוד משהו לפני שהוא החליט שביכולתו לחולל מהפכה? ובכל זאת, מוזר לי שהמשקיעים של ונטייה היו מוכנים להשקיע $175 מיליון בפרויקט של אדם שבסך הכל קרא 24 ספרים בתחום שבו הוא עתיד להביא בשורה חדשה. אני שמח שהוא כנראה קרא על מונטסורי ועל רג'ו-אמיליה, ואני מניח (או לפחות מקווה) שמפני שטכנולוגיות דיגיטליות היו מרכיב חשוב במיזם שלו הוא גם קרא Mindstorms של סימור פפרט. אבל הספרות על כיצד תלמידים לומדים, על תיאוריות חינוכיות שונות, ועוד, ענפה מאד, כך ש-24 ספרים נראה בקושי קצה הקרחון. בנוסף, אני מתרשם שהוא לא קרא בספרות הענפה של ההיסטוריה של רפורמות בבתי ספר. לו היה עושה כך אולי הוא היה לומד שבמהלך הדורות התרחשו שינויים רבים במערכות חינוך ובבתי הספר – שינויים שלפעמים זכו להאריך ימים, ושינויים אחרים שלא צלחו. הכרות עם ההיסטוריה הזאת היתה מלמדת אותו שהרעיונות שלו לשינוי אינם בהכרח כל כך חדשים או מקוריים, וההכרות הזאת בוודאי היתה גם נוטעת בו קצת צניעות, ואולי מכוונת את המיזם שלו לטווח הארוך ולא לשינוי מהפכני. אבל מצד שני, אם כך היה עושה, ספק אם היה מוצא עשירים שירצו להשקיע בו.

ראייה היסטורית מפוקחת, אבל הפעם רק חלקית

לארי קובן (Larry Cuban) הוא היסטוריון של החינוך האמריקאי. הוא פרסם ספרים רבים שחקרו כיצד שינויים חודרים לתוך מערכות חינוך, ובצדק הוא מאד מוערך בתחום. אני מניח שבמידה רבה ההערכה החיובית כלפיו נובעת מכך שרוב הכתיבה שלו (להבדיל משלי) נקייה מנקיטת עמדה קיצונית. קובן מרבה לתאר את המציאות עם מינימום של אידיאולוגיה. הגישה הזאת, יחד עם הראייה ארוכת הטווח של היסטוריון, מאפשר לו לא להתרשם במיוחד מהטענות התכופות בימינו של "זה יחולל מהפכה בחינוך" ועושה אותו לספקן כלפי טענות כאלו.

במאמרון חדש שהוא פרסם לפני כשבוע קובן כותב ששואלים אותו על ההתעניינות שלו בשימוש בטכנולוגיות חדישות בחינוך. הוא כותב שהוא מרבה להשיב שהנסיון שלו כמורה בכיתה, יחד עם ההכשרה שלו כהיסטוריון, עשו אותו ער לעובדה שבמהלך הדורות תמיד היו נסיונות להביא טכנולוגיות, החדישות לזמנן, לתוך הכיתה. הוא מוסיף:

What surprises me is that these questioners had not viewed high-tech innovations as having either a history in schools or as blood relations to constant efforts to improve schools. Instead, they saw (and see) innovative high-tech devices as singular, even exceptional, ways of transforming teaching and learning completely divorced from previous efforts at improving classroom practice through curricular (e.g., math, social studies, science), instructional (e.g., project-based learning, direct instruction) and organizational (e.g., site-based management, charters, mayoral control) reforms.

אכן, מדובר פה באותו העדר של ראייה היסטורית כלפי השינויים שמתרחשים בחינוך שאני מדגיש כאן לעתים קרובות, אם כי קובן יודע לתאר אותו הרבה יותר טוב ממני.

עוד בימים שבהם היה צורך לשכנע את המערכת שיש טעם להכניס מחשבים לתוך כיתות בתי הספר התנהל ויכוח סביב הטענה שהמבקשים לאמץ טכנולוגיות דיגיטליות מעמידים את הטכנולוגיה לפני הפדגוגיה. כבר אז היה זה, לדעתי, ויכוח סרק, אבל זה לא מנע מרבים לטעון שהיה כאן מקרה של הזנב המכשכש בכלב. קובן, שחקר את הכנסתם של חידושים טכנולוגיים רבים לתוך החינוך, הבין היטב שאין להפריד את שילוב המחשב בכיתה ממגמות אחרות בחינוך. במאמרון הנוכחי הוא מתאר היטב את הקשר, את ההדדיות, שבין השניים:

Technological innovations, then, are nested in curricular, instructional, and organizational reforms.

כפועל יוצא של אותה טענה, הוא מדגיש שכאשר מורים מאמצים יישומים דיגיטליים למיניהם ומשלבים את השימוש בהם לתוך השיעורים שלהם הם גם מעצבים את דרכי ההוראה שלהם. לכן, צריך להיות ברור שחידושים טכנולוגיים ורפורמות בתכניות לימודים ובדרכי הוראה קשורים היטב אלו באלו.

קובן גם כותב שהתנופה לשילוב טכנולוגיות חדישות, בעבר כמו היום, תמיד מופיעה עם טענות בנוגע לעתיד הלומדים והחברה, והצורך בשינוי. כך היה בתחילת המאה ה-20, כאשר היה צורך להכשיר דור של מהגרים (גם ממדינות אחרות, וגם מהחקלאות לתעשייה) למציאות חדשה, וכך גם היום כאשר מדובר בצורך בכוח אדם שמסוגל להתמודד עם התחרות ההולכת וגדלה ממדינות אחרות. הוא מתאר את הטענות של אלה שהיום מבקשים להחדיר טכנולוגיות דיגיטליות לתוך הכיתה:

Their words, like the rhetoric of so many other reformers—past and present—portray an economic, social, and political crisis for U.S. competition in world markets unless today’s youth leave school fully equipped with the skills of creating, innovating, problem-solving, collaborating, and critically thinking. And don’t forget: a repertoire of technological skills. The rhetoric must not only create a sense of crisis, it must portray existing institutions as woefully deficient.

ציינתי שכהיסטוריון מכובד קובן שואף לאיזון בביקורת שלו. במקום להזדהות עם צד זה או אחר במאבק על דמות החינוך הוא לרוב מעדיף לשקף את המציאות. הגישה הזאת מורגשת היטב בסיום המאמרון שלו. הוא כותב, במתינות שנראית לי הגונה למדי:

In viewing technological innovations as a sub-set of curricular, instructional, and organizational reforms, then, teachers, principals, and parents can identify patterns and figure out possible consequences for the adoption of the innovation.

מהמשפט הזה אפשר להתרשם שעבור קובן החינוך היום מתנהל פחות או יותר על מי מנוחות. הרי הוא בסך הכל מצביע על הגורמים שהמורים, המנהלים וההורים צריכים לקחת בחשבון כדי להחליט אלו טכנולוגיות חדישות כדאי, ואלו לא כדאי, לשלב בבתי הספר. כתיבה כזאת איננה רומזת על קיומו של משבר. אבל קצת מוזר שכהיסטוריון של החינוך קובן מזהה את המורים, המנהלים וההורים כגורמים המשפיעים, ואיננו מציין את החברות הטכנולוגיות הגדולות שהן בעלות אג'נדה ברורה ומנסות להשפיע על הגופים האחרים. כהיסטוריון של החינוך אפשר להבין שקובן רואה דמיון רב בין מה שקורה בחינוך היום לבין מה שהיה בעבר, אבל דווקא בגלל זה מוזר שהחברות האלו אינן כלולות ברשימת הגורמים המשפיעים. ההחלטות אכן בידי המורים, המנהלים וההורים, אבל היום, כמו בעבר, החברות הטכנולוגיות הגדולות מפעילות עליהם לחץ כבד – כמו שבעבר התעשיינים ידעו להגדיר את הצרכים שלהם מהחינוך ולחצו על בתי הספר ליישר קו עם הצרכים האלה. הלחץ של היום בא לביטוי במספר מישורים – במכירת כמה שיותר מוצרים לבתי הספר, בהגדרת המטרות התעסוקתיות שלהן כמטרות הראויות של מערכות החינוך, ודרך "פילנתרופיה" שקובעת כיוונים חדשים לעיצוב בתי הספר ודרכי ההוראה בהם.

אולי הראייה ארוכת הטווח של היסטוריון מחדד עבור קובן שפשוט אין חדש תחת השמש, ולכן הוא איננו רואה בלחץ של החברות הטכנולוגיות תופעה חדשה. אבל אותה ראייה היתה צריכה לחדד עבורו שהיכולת לקבוע את סדר היום הטכנולוגי של בתי הספר איננו בידיהם של המורים והמנהלים או ההורים בלבד. קבלת ההחלטות של אלה נעשית תחת לחץ כבד של גורמים אינטרסנטיים בעלי כוח השפעה אדיר. זה אמנם איננו סוג חדש של לחץ, אבל הוא לחץ שקשה מאד לעמוד מולו. המורים, המנהלים וההורים דואגים, בראש ובראשונה, לתלמידים, אבל התמונה הרחבה יותר מכילה גורמים שאינם מעמידים את התלמידים בראש סדר העדיפויות. חבל שקובן, שמיטיב להראות עד כמה אין חדש בחינוך איננו מדגיש גם את זה.