קטגוריה: העתקה-הדבקה

להרוויח מההעתקות?

בשנת 2007 האוניברסיטה של טקסס ביקשה לבחון איזה כלי לזיהוי העתקות בעבודות של סטודנטים כדאי לה לרכוש. סוזן שורן (Schorn), מרצה באוניברסיטה ערכה בדיקה ממצה. היא בדקה את הכלי הנפוץ ביותר, Turnitin, וכלי נוסף, SafeAssign (שבסופו של דבר הוחלט עליו) וגם עריכת חיפוש בגוגל על קטעי טקסט נבחרים מתוך עבודות הסטודנט. המסקנה של שורן היתה ברורה – הכלים הייעודיים היו פחות יעילים מאשר החיפוש על קטעי טקסט דרך גוגל. לפני שבוע Inside Higher-Ed פרסמה כתבה שמדווחת שהשנה שורן ערכה בדיקה חוזרת … והגיעה לאותה המסקנה.

בבדיקה החדשה שלה שורן הכינה “עבודות” שכללו 37 העתקות ממגוון סוגים וממקורות שונים והריצה את העבודות ב-Turnitin, ב-SafeAssign, ובגוגל. היא מצאה ש-Turnitin לא הצליח לזהות כמעט 40% מההעתקות, ו-SafeAssign לא זיהה יותר מ-56%. לגבי גוגל:

Google — which Schorn notes is free and worked the fastest — trounced both proprietary products. By searching for a string of three to five nouns in the essays, the search engine missed only two sources. Neither Turnitin nor SafeAssign identified the sources Google missed.
נדמה לי שעל אף העובדה ששורן ציינה שגוגל פעלה מהר יותר מאשר הכלים הייעודיים והיקרים (ו-Turnitin יקר בהרבה), מרכיב חשוב מההשוואה חסר כאן. כאשר מרצה מריץ בדיקה באמצעות Turnitin עליו בסך הכל להזין את העבודה לתוך המנגנון ולפנות לעיסוקים אחרים עד שמתקבלת תוצאה. החיפוש בגוגל, לעומת זאת, דורש ממנו יותר פעילות. הוא צריך לבחור את הטקסט שהוא רוצה לבדוק, ואולי לעבור על התהליך מספר פעמים. מנסיון אישי אני יכול להעיד שלעתים קרובות גוגל באמת אפקטיבי באיתור העתקות, אבל סביר להניח שרוב המרצים אינם רוצים להקדיש את הזמן הדרוש כדי לערוך חיפוש ממצה. יתכן מאד שמשהו נוסף מתרחש כאן. מרצה שבודק דרך גוגל בדרך כלל יעשה זאת אחרי שמתעורר חשד בזמן קריאת העבודה. לעומת זאת הפנייה ל-Turnitin די אוטומטית. אין בכלל צורך לקרוא את העבודה של הסטודנט לפני ביצוע הבדיקה. זאת ועוד: אם וכאשר מעלים סטודנט לוועדת משמעת על העתקה אני מניח שהצגת תוצאה מכלי כמו Turnitin מעניקה רשמיות מסויימת לטענות המרצה. אבל דווקא בגלל זה, האחוז הגדול של טעויות בעייתי. הכתבה מצטטת את שורן:
We say that we’re using this software in order to teach students about academic dishonesty, but we’re using software we know doesn’t work. … In effect, we’re trying to teach them about academic dishonesty by lying to them.
ככל שעוד ועוד עבודות של סטודנטים נבדקים דרך Turnitin מאגר המקורות של החברה גדל. לכאורה זה צריך ליצור מאגר יעיל יותר, אם כי הבדיקה החדשה של שורן רומזת שזה איננו המצב. לפני כשמונה שנים קבוצה של סטודנטים תבעו את החברה על כך שהיא משתמשת בקניין הרוחני שלהם (העבודות שהם כתבו ובעת הבדיקה הוכנסו למאגר) על מנת לשכלל את המאגר שלה וכך גם להגדיל את רווחיה. אני מודה שהופתעתי כאשר בית המשפט לא פסק לטובת הסטודנטים.

הבדיקות של שורן אינן היחידות שבוצעו. בעשור האחרון נערכו מספר בדיקות דומות, ובאופן עקבי התוצאות מצביעות על הצלחה חלקית בלבד בזיהוי העתקות. ובכל זאת אני מודה שתוצאות הבדיקה של שורן הפתיעו אותי. השנים האחרונות ראו שיפורים רבים ביכולת של מחשבים “לקרוא” טקסטים (ואפילו לכתוב אותם), ואפשר היה לצפות ש-Turnitin וכלים דומים יצליחו לשכלל את הכלים שלהם. גם אם אינני תומך בשימוש בכלים כאלה יכולתי להבין שהיום מכונות מסוגלות לעשות את המלאכה.

בעיית ההעתקות איננה חדשה, וככל שמבחר המקורות ברשת גדלה היא נעשית יותר ויותר חמורה. שורן מסבירה את המשיכה לכלים תקשוביים לטיפול בבעיה: הכיתות כל כך גדולות כך שהמרצים אינם יכולים לקרוא את כל מה שהם מבקשים מהסטודנטים שלהם לכתוב. וזה בעצם מציב בפנינו שאלה: האם האקדמיה באמת רואה את שיפור יכולת הכתיבה של הסטודנט כמטרה מרכזית, או האם היא פשוט מנציח מצב שבו היא מצפה לרמה של כתיבה אצל הסטודנט, ומענישה אותו כאשר הוא מעתיק, אבל לא נותנת לו את ההדרכה הדרושה כדי שילמד לכתוב. הכתבה מצטטת את שורן:

The real ethical question is how you can sell a product that doesn’t work to a business — the sector of higher education — that is really strapped for cash right now. … We’re paying instructors less, we’re having larger class sizes, but we’re able to find money for this policing tool that doesn’t actually work.
Turnitin פנתה לאקדמיה לראשונה ב-1996, והכלי שלה הוא ללא ספק הכלי הנפוץ ביותר לזיהוי העתקות. אבל למה לא לנצל את המאגר העצום שהצטבר אצלה לרווחים נוספים. לפני שש שנים החברה השיקה כלי נוסף, כלי שבמקום לפנות למרצה כדי לעזור לו לזהות העתקות פונה לסטודנט. הסטודנט מגיש את עבודתו לכלי – WriteCheck – ומקבל בחזרה דיווח על המידה שבה היא מכילה העתקות. עוד בשנת 2011 Inside Higher-Ed התייחס לכלי הזה, ולבעייתיות שבו: עבור $8 סטודנט יכול להגיש עבודה שהוא מכין שלוש פעמים, וזה מאפשר לו לראות עד כמה הוא הצליח לנקות את העבודה שלו מההעתקות ש-Turnitin מסוגל למצוא. הכתבה מ-2011 מצטטת את דעתו של מרצה לכלכלה באוניברסיטת ג’ורג’ מייסון:
They are warlords who are arming both sides in this plagiarism war.
באתר של WriteCheck מסבירים שכוונות הכלי טהורות – המטרה היא לעזור לסטודנט ללמוד לכתוב בלי להעתיק ממקורות אחרים. ובכל זאת, בהחלט אפשר להבין את טענת המרצה, וגם לשאול – אם לפי הבדיקות של שורן ושל אחרים Turnitin איננו יעיל בזיהוי העתקות, האם החברה עובדת גם על המרצים וגם על הסטודנטים. מצד אחד הסטודנט משלם כדי לנקות את העבודה שלו כך שהמרצה לא ימצא את ההעתקות, ומצד שני המרצה מריץ את Turnitin בציפיה למצוא את ההעתקות שהבדיקות מראות שהוא איננו מצליח למצוא. נוכל לפחות להתנחם בכך שאם זה איננו תורם להשכלה הגבוהה, לפחות החברה מרוויחה מכל זה.

תלוי מי עושה את זה?

בחינוך אנחנו רגילים לתוכחה המוכרת – עשה כפי מה שאני אומר, לא כפי מה שאני עושה. גם אם איננו רוצים לנהוג לפי הכלל הזה, ברור שאנחנו, המבוגרים, רוצים שהתלמידים שלנו יהיו יותר טובים מאשר הננו. ומפני שכולנו מועדים, אולי עדיף ללמוד מהכוונות יותר מאשר מהמעשים.

אבל בסביבה המתוקשבת נדמה שאנחנו מעלים את התוכחה הזאת לרמות גבוהות במיוחד. אולי זה מפני שהסביבה הזאת חדשה לכולנו, ואולי זה מפני שעדיין לא הפנמנו את המידה שבה הכל בה גלוי. כך או כך, או אולי מסיבות אחרות, אנחנו מזהירים את התלמידים שלנו מפני התנהגות לא נאותה באינטרנט, אבל לא כל כך מקיימים את ההתנהגות הזאת בעצמנו. שני מקרים שהגיעו לעיתונות השבוע מיטיבים להמחיש זאת.

כתבה בבלוג ReadWriteWeb מספר על מדור באתר של עיתון בסנט לואיס שבמדינת מיזורי. הקוראים התבקשו לדווח על הדבר המוזר ביותר שהם אי-פעם אכלו. בין התגובות היתה אחת בעייתית:

In the comments section of the article, one user posted a single word response referring to a part of a woman’s anatomy. Of course, the site’s moderators quickly deleted the comment but it soon reappeared – obviously this juvenile was intent on having their say.
אני מניח שאתרים רבים נתקלים במצב כזה לעתים די קרובות. ובאינטרנט, למרות שאפשר לבדוק מהיכן מגיעה תגובה בעייתית, ספק אם יש טעם לעסוק בזה. במקרה הזה, עורך המדור כן בדק, והוא גילה שהתגובה הבעייתית הגיעה מבית ספר. הוא התקשר לבית הספר – תוך ציפייה שמי ששלח את התגובה בוודאי היה תלמיד שיוזמן לפגישה אצל המנהל ואולי יקבל עונש קל, ושזה יהיה סוף הסיפור. אבל בית הספר המשיך לבדוק, וגילה שלא מדובר בתלמיד, אלא במישהו שעבד בבית הספר, ובעקבות הגילוי העובד הזה התפטר.

הפרשה עוררה סערה לא קטנה. (עורך המדור דיווח על המקרה בבלוג האישי שלו, וקוראים רבים הגיבו שם.) קוראים רבים טענו שעורך של סוג כזה של מדור (המדור מאפשר לשלוח תגובות בעילום שם) פשוט צריך למחוק את ההודעות הלא מתאימות, ולהמשיך הלאה. כמעט כולם חשבו שלא היה זה נכון להתקשר למקום העבודה של כותב התגובה הבעייתית ולדווח עליו. אבל כאן נמצאת הנקודה שבעיני היא החשובה, שמשום מה לא זכתה להתייחסות. עורך המדור חשב שמדובר בתלמיד – הוא לא התקשר למקום עבודה, אלא לבית ספר. והוא עשה את זה מפני שהוא הניח שמדובר במשהו שתלמיד כתב. אם אחר חיפוש הוא היה מגלה, למשל, שמדובר במשרד של עורכי דין ספק רב אם הוא היה מטלפן למשרד ומספר מה קרה. כותבת הכתבה ב-ReadWriteWeb מגיעה למסקנה שאנחנו צריכים לזכור שאין דבר כזה אנונימיות באינטרנט, ולכן עלינו להיות זהירים לגבי מה שאנחנו עושים ברשת. היא איננה מתייחסת ליחס השונה שאליו זוכים תלמידים לעומת מבוגרים.

וזה כנראה המצב גם בעניינים קצת יותר רציניים – או חשובים. כתבה בניו יורק טיימס מספר על סנאטור אמריקאי שפנה למספר בתי ספר לרפואה יוקרתיים על מנת לברר כיצד הם מטפלים בפרופסורים שמעניקים את שמם למאמרים שנכתבו על ידי סופרי-צללים (מאמרים שבדרך כלל נכתבים ביוזמתם של חברות תרופות). הוא שאל כיצד המנהג הזה שונה מפלגיאט אצל סטודנטים. לפי הסנאטור (צ’רלס גראסלי, ממדינת איווה) לא מדובר רק בפעולה מפוקפקת מבחינה מוסרית. במכתב שהוא שלח לבתי הספר לרפואה הוא כתב:

Any attempt to manipulate the scientific literature, which can in turn mislead doctors to prescribe treatments that may be ineffective and/or cause harm to their patients, is very troubling.
אבל גם כאן, כמו במקרה הקודם, המבוגר כנראה זוכה ליחס מועדף. אף אחד, חס ושלום, איננו מצדיק את הפרסום באמצעות סופרי-צללים, אבל יש כאלה שמוכנים להתייחס אליו בסלחנות. לפי הכתבה:
Arthur L. Caplan, director of the Penn’s Center for Bioethics, said there was a difference in degree, if not in kind, between ghostwriting and plagiarism. Faculty members who sign their names to ghostwritten papers for research credit usually have some agreement with the paper, he said, even if, improperly, they did not write it. Students who plagiarize a paper may know nothing about the subject.
יתכן שזה נכון, אבל יתכן גם שהסטודנט המעתיק של היום עתיד להיות הפרופסור שמעניק את שמו למשהו שהוא לא כתב של מחר. קשה לא להתרשם שהיחס השונה מלמד שמה שאסור לתלמיד לא כל כך אסור למבוגר.

תראו מי מדבר!

אתר Tech & Learning פרסם לפני שבוע אוסף נתונים די מרתקים לגבי ממדי הרמאות במבחנים וההעתקה אצל תלמידים. קשה לכנות את מה שהתפרסם “כתבה” – בסך הכל מדובר בשבעה משפטים שמכילים תשעה נתונים המובאים באחוזים, לדוגמה:

  • שני שליש מכלל בני העשרה (65%) אומרים שאחרים בבית הספר שלהם עוסקים ברמאות יחד איתם
  • חצי מבין בני העשרה (52%) מודים שהם עסקו בפעולות של העתקה/רמאות באמצעות האינטרנט
  • יותר משליש (38%) מדווחים שהם העתיקו טקסט מהרשת והגישו אותו כעבודה שלהם
  • רק 41% אומרים ששמירת קטעי טקסט בטלפון סלולארי כדי להציץ בהם בזמן מבחן היא רמאות ונחשבת כ-“עבירה חמורה”

יש עוד, אם כי נדמה לי שהתמונה די ברורה. אנחנו לומדים שפעולות של העתקה ומסירת מידע בזמן מבחן דרך הטלפון נפוצות מאד, אבל גם שבני נוער רבים אינם מרגישים שהפעולות האלו פסולות. הורים רבים אכן משוכנעים שטלפונים סלולאריים משמשים לרמאות בבתי הספר, אבל מעטים מאד מהם חושבים שהילדים שלהם מעורבים בפעולות כאלה.

אין הרבה חדש בנתונים האלה, והם בוודאי משמשים תחמושת לאלה שטוענים שהדיגיטאליות גורמת לירידה תלולה באמות המידה המוסריות של בני הנוער. (מעניין היה להשוות את הנתונים האלה עם נתונים מקבילים על העתקה ורמאות במבחנים בתקופות לפני האינטרנט והטלפון הסלולארי, אבל לא ידוע לי אם קיימים נתונים כאלה.) עבורי, מעניין יותר מאשר הנתונים עצמם היא הדרך שבה Tech & Learning מגיש אותם לקוראיו. תגובה של קורא אחד מעידה על הדרך הזאת:

Sorry… but the credibility of the article suffers severely without a reference to the source and methods used to realize this data.
זה בוודאי נכון. אין שום אזכור של מקור הנתונים, שלא לדבר על קישור שבאמצעותו ניתן להגיע למקור כדי להתרשם בעצמנו. אפילו מילים נוסח “לפי סקר חדש שנערך …” אינן מופיעות.

אבל האמת היא שלא כל כך קשה להגיע למקור. מדובר בתוצאות של סקר שנערך על ידי ה-Benenson Strategy Group עבור Common Sense Media שעוד בחודש יוני השנה דיווח לעיתונות על הסקר. דוח בן תשעה עמודים על הסקר התפרסם אז והוא זכה להתייחסות גם בעיתונות וגם בבלוגוספירה החינוכית (eSchool News דיווח על הסקר כבר אז). אבל משום מה Tech & Learning, שעד לפני בערך שנה היה מקור טוב מאד למידע רב ולדעות מגוונות בנושא התקשוב בחינוך (לצערי היום קשה למצוא שם משהו באמת מעניין), סתם הגיש נתונים תלושים, כאילו היה צורך למלא עוד משבצת של טקסט ליד פרסומת, ולכן הם שלפו משהו מהארכיון.

הדוח של Common Sense Media התבסס על סקר של כ-2000 משתתפים שראויינו “online” – אין בדוח תיאור מדויק יותר מאשר המיליה הזאת, וההצהרה שמדובר באוכלוסיה שהיא “nationally representative”. ממה שהצלחתי לפענח, חצי מהנשאלים היו תלמידים בני 13-18, וחצי היו הורים של תלמידים בגילאים האלה. בנוסף, הסוקרים ערכו ראיונות מעמיקים יותר עם 55 משתתפים – חצי מהם תלמידים, וחצי מהם הורים. לא אתווכח עם הממצאים, אם כי, אחרי קריאת הדוח אינני משוכנע שמדובר בנתונים שמהם אפשר להסיק מסקנות גורפות, לא לגבי ממדי תופעות הרמאות וההעתקה ולא לגבי דעות התלמידים וההורים כלפי התופעות האלו. וכמובן שאין לי שום כוונה להצדיק את התופעות האלו; אין ספק שרצוי למגר אותן.

ובכל זאת, די מפליא שאתר אינטרנט שכנראה די מעורך בקהילה החינוכית האמריקאית מרשה לעצמו לפרסם נתונים בלי שום ציון של מקור. אם תלמידים היו עושים דבר כזה בבית הספר, הם בוודאי היו מקבלים ציון נכשל, ויתכן מאד שהיו מאשימים אותם בהעתקה.

אם בפעם הראשונה זה נשמע טוב …

במשפטים המסיימים של כתבה בוושינגטון פוסט של היום מקפחת בתי הספר של אחד המחוזות של עיר הבירה מסכמת פרויקט חדש שמופעל בבתי הספר של המחוז שלה:
This has infused so much excitement in our students. I’m amazed at the creativity of these small children. . . . This is just a different way of problem-solving and learning, and it is the way we need to continue to go.
כמובן שאם אלה היו המשפטים שבהם נפתחה הכתבה, הייתי קורא אותה בסקרנות רבה, בציפייה שאני עתיד לקרוא משהו חדש ומרגש שמתרחש בבתי הספר של המחוז. אני מניח שהפתיחה גם נועדה לעורר את התחושות האלו, אבל משום מה, הפתיחה הצליחה רק ליצור את הרושם שמובילי החינוך במחוז אינם יודעים דבר על ההיסטוריה של הפדגוגיה.

הפרויקט שעליו מדווח בכתבה מתמקד בעשייה. באמצעות חומרים וחפצים יום-יומיים המוגשים להם, ניתנת לתלמידים הזדמנות להציע פתרונות לבעיות הנדסיות שונות. דרך משימות שונות התלמידים אמורים לרכוש מיומנויות של יצירתיות, של עבודת צוות, של תקשורת, ועוד. קן קיי, נשיא ה-Partnership for 21st Century Skills, שכנראה מלווה את הפרויקט, מסביר את הרציונאל של הפרויקט:

In the 20th century, it was all about memorizing content, but today it’s not just about that. It’s about being able to integrate other skills like critical thinking, communication and technology skills.
אינני יודע היכן העיר וושינגטון היתה במשך המאה ה20, אבל במשך חלק גדול מהמחצית השנייה של המאה ההיא אני הייתי או תלמיד או מורה. ולמרות שהרבה ממה שהתרחש בבתי הספר אז לא היה לרוחי, הכל לא היה רק שינון או “לזכור תוכן”. מה שהיום זוכה לכותרת הנוצצת של “כישורי המאה ה-21” רחוק מאד מלהיות חדש, ובוודאי לא מהפכני. כמובן שגם אם לא מדובר בתפיסה חינוכית חדשה כפי שרוצים שנחשוב, אפשר בכל זאת לברך על כל יוזמה חינוכית ששמה דגש בכישורי חיים כאלה.

אבל כנראה שלפותח בקלישאות, אומרים לו “המשך”. בכתבה מזכירים את “העולם האמיתי”, וגם את “הכישורים הדרושים בחיים האמיתיים”, ועוד. אי-שם באמצע הכתבה המפקחת המתלהבת מסיומה מיטיבה לחבר יחד שרשרת ארוכה של קלישאות:

With new technology emerging daily, more demands in the workplace and global competition, students need to do more than solve algebra problems or regurgitate historical facts, Pope said. They need life skills that will make them competitive in a global economy.
חבל לבזבז משפטים קולעים וקליטים כאלה על כתבה אחת. ואכן, מתברר שבכתבה אחרת בוושינגטון פוסט מלפני חצי שנה (שנכתבה על ידי אותה עיתונאית) אותה מפקחת אומרת בדיוק את אותן המילים. כנראה שכאשר מוצאים קלישאה מוצלחת, כדאי לאחוז בה חזק ולא להרפות ממנה. לאור זה, אין זה מפתיע שגם הציטטה של קן קיי מופיעה, מילה במילה, בכתבה הקודמת.

אבל מעבר לכך שמחברת הכתבה כנראה היטיבה לרכוש את מיומנות ההעתקה וההדבקה הנחוצה כל כך במאה הזאת, האם יש עדות לכך שהפרויקט שבכתבה באמת מפתח כישורי המאה ה-21? אפשר לטעון שהכתבה הראשונה, מהקיץ, שימשה מבוא לפרויקט חדש, ואילו הכתבה החדשה מדווחת על הנעשה באותו פרויקט עד אמצע שנת הלימודים, ולכן החזרה על קטעים מסויימים מוצדקת. ובכל זאת, הרושם הכללי הוא שיש חזרה על המשפטים הנדושים האלה מפני שעוסקים כאן הרבה יותר בשיווק מאשר בחינוך. והשיווק הוא, כמובן, אחד הכישורים המוערכים ביותר של המאה ה-21.

לא עמידה על כתפיים, אלא טיפוס משותף

זכיתי היום להשתתף בפתיחה החגיגית של התערוכה השנתית של המרכז לתכנון לימודים במכללת בית ברל: קופי פייסט – יצירה, מסירה ושיתוף. ליוויתי חלק מבניית התערוכה – אין זה סוד ששאלות של העתקה והדבקה, והמקום שהרעיון הזה תופס בתהליכי למידה ויצירה, קרובות מאד לליבי. אבל אני אדם מילולי למדי (אם כי המוסיקה מאד מדברת אלי), ואינני מבין בעיצוב, בניצול חלל כדי לבטא רעיון. לכן, שמחתי לשתף פעולה עם אנשי המרכז, ולראות עד כמה הם היטיבו להמחיש את הרעיונות האלה באמצעים שונים מאלה שאיתם אני מרגיש בבית.

כאשר שהוזמנתי לשתף פעולה עם אנשי המרכז לקראת הכנת התערוכה הצצתי בשרידי התערוכות הקודמות שלהם שנמצאים ברשת. התרשמתי במיוחד מהתערוכה של שנת 2007, “כמה כפתורים תפרת?“. ידעתי שכבוד יהיה לי לשתף פעולה עם צוות שהעמיד תערוכה כל כך מרשימה. וכך היה.

בפינה אחת של חלל התערוכה המבקרים מוזמנים לחבר דיסק-און-קי למחשב ולהעתיק תיקיה מלאה בקבצים שמתייחסים לנושא של העתקה/הדבקה ממספר היבטים. העתקתי. עלי להודות שבאופן כללי חשתי שעורכי התערוכה הרגישו שהם לוקחים (בוודאי לא “מעתיקים”) ממני, אבל אני משוכנע שאני קיבלתי מהם לפחות באותה מידה שהם קיבלו ממני. מומלץ.

דרך מקורית להיות מקורי?

דרך אזכור קצר אצל סטיבן דאונס הגעתי לכתבה קצרה באתר הגרדיאן הבריטי – The Art of Avoiding Plagiarism. הכתבה היא החדשה ביותר מתוך סידרה של רבות תחת הכותרת “כיצד להיות סטודנט” שהתחילה בשנת הלימודים האקדמית הקודמת. הכתבה באמת קצרה, ואיננה מכילה מידע שאיננו ידוע היטב, אם כי, בהתחשב במספר הסטודנטים שממשיכים להתפס על העתקות, מה ש-“ידוע היטב” איננו בהכרח ידוע לסטודנטים.

אז למה לכתוב על משהו שאיננו מחדש? בגלל המשפט הפותח, שמתאר את הדרך הטובה ביותר להמנע מפלגיאט:

The best way to avoid plagiarism is to avoid reading anything written by somebody else.
למען האמת, אפילו הדרך הזאת איננה בהכרח דרך מוצלחת. אנחנו סופגים את רעיונותיהם, ואפילו את מילותיהם, של אחרים לא רק דרך הקריאה, ומאד קשה (נו, פשוט בלתי-אפשרי, וכמובן גם לא רצוי) לחסום את עצמנו מהעולם שסובב אותנו. כפי שצויין במשפט השני של הכתבה:
Unfortunately, this is not really what higher education is supposed to be about.
אז עד כאן, המלצה נחמדה, אם כי לא ישימה, למניעת העתקות. אבל יש בסיפור הזה רובד נוסף, מהנה לא פחות.

סטיבן דאונס לא קישר לכתבה בגרדיאן, אלא למאמרון בבלוג של סב שמולר שבו מופיע הקישור. באותו מאמרון שמולר מדווח על התכתבות בינו לבין העורכים של הגרדיאן וגם עם הילרי סוויין שכתבה את הכתבה על העתקות. באותה התכתבות, שנערכה רק מספר ימים לפני פרסום הכתבה, שמולר התלונן על כך שכתבה אחרת של סוויין מחודש אוגוסט (The Art of Being Virtual) התבססה במידה רבה, ובאופן ברור, על מאמרון שהוא כתב, אבל העובדה הזאת לא צויינה בכתבה. לפני מספר ימים הכתבה עודכנה, ועכשיו מציינים את החוב לשמולר.

אין ספק, לא רק סטודנטים צריכים ללמוד כיצד להמנע מהעתקות, או לפחות ללמוד לציין את המקורות שלהם באופן ברור.

ההעתקות מסרבות לרדת מהכותרות

לי לבלאנק, אחד מצוות הכותבים לבלוג Tame the Web שעוסק בנושאים הקשורים לספריות וטכנולוגיה, מפרסם היום מאמרון קצר בו הוא מקשר לשני מקורות שעוסקים בהעתקות, או ברמאות במבחנים. לבלאנק מציג סרט וידיאו מיו-טיוב שמתיימר להראות לסטודנטים דרך מוצלחת להסתיר תשובות לשאלות למבחן בתוך עט. לבלאנק מציין שהסרט מכה גלים באקדמיה, ומעורר מחדש את הדיון סביב העתקות. הקביעה הזאת טיפה מזורה בעיני, בהתחשב בעבודה שהסרט מופיע ביו-טיוב כבר שנה. אינני יודע למה הוא זוכה להתעניינות מחודשת דווקא עכשיו. השיטה עצמה איננה במיוחד מעניינת, ולמען האמת, ספק אם היא יעילה – אני מתקשה לתאר לעצמי איזה מידע אפשר לרשום על פתק קטנטן שיוכל לסייע למישהו במתן תשובה לשאלה במבחן כלשהו. אולי יותר מאשר התוכן, מה שעושה את הסרט למעניין היא הגישה של הנערה שמסבירה את השיטה. היא אומרת, למשל:
I know it’s not a good thing to cheat. It’s like academic dishonesty, blah, blah, blah. But, you know, everyone, I think everyone, has at least done it once.
אולי שוויון הנפש כלפי הרמאות הוא זה שגורם להתרגשות. כזכור, הסרט הזה כבר מסתובב זמן רב ברשת. אבל אין זה המצב עם המקור השני שלבלאנק מביא – כתבה ב-U.S. News and World Report בנושא הרמאות במבחנים. אבל גם הכתבה הזאת איננה מחדשת הרבה. היא סוקרת כלים כמו TurnItIn, ואמצעים אלקטרוניים שמסוגלים לעקוב אחר סטודנטים שנבחנים מהבית דרך המחשב. אלה הוזכרו כאן כבר בעבר.

אבל לקראת סיומה, הכתבה מביאה שתי דוגמאות של מרצים שהשיטות שלהם למיגור ההעתקה די “מקוריות”, ומעניינות (ולשבחו של לבלאנק ייאמר שהוא מבליט אחד מאלה במאמרון שלו).

הכתבה מביאה את הדוגמה של ברברה כריסטי, מרצה להנדסה רפואית באוניברסיטה פורדו. כריסטי מודעת לנטייה של סטודנטים להעתיק מקורות זמינים. זאת הסיבה שהיא יוצרת דפי ווב שעוסקים בנושאים של העבודות והמבחנים שהיא נותנת. אבל המידע שהיא מביאה בדפים האלה מיושן ומטעה. מפני שהדפים האלה מותאמים ספציפית לנושאים של הקורס, הם בין הראשונים שעולים בחיפוש בגוגל. לכריסטי קל מאד לזהות את העבודות המוגשות לה שמעתיקות מהמקורות שהיא עצמה העלתה לרשת. אבל אולי הנקודה החשובה ביותר ב-“שיטה” שלה היא ההמשך – כריסטי איננה מענישה את המעתיקים, אלא מנצלת את העדות הברורה הזאת להעתקה על מנת לעזור לסטודנטים שלה להבין טוב יותר את הצורך בבדיקת המהימנות של המידע שהם מוצאים ברשת.

למרצה אחר, קלייטון לואיס, שמלמד מדעי מחשב באוניברסיטה של קולוראדו, יש שיטה מאד פשוטה שעוזרת לו להלחם בהעתקות. הוא פשוט מאפשר לסטודנטים שלו לשתף פעולה במטלות. מתוך הכתבה:

It’s silly to consider that “cheating,” he believes. “We’re gradually waking up to the fact that in real life, it is all about working together,” he says.
בנוסף, המטלות של לואיס די פשוטות. הוא מבקש מהסטודנטים שלו לחשוב על משהו שהם רוצים לעשות באמצעות המחשב, ולהראות לו כיצד אפשר לעשות את זה. הוא מציין שאין זה ממגר לחלוטין את ההעתקה, אבל זה כן מצמצם אותה. כפי שהוא מציין:
What’s the point of cheating on something you want to do?
ואני כמובן יודע שמה שאני כותב כאן חושף תמימות מופלגת אצלי, אבל אני משוכנע שהסיכוי של הגישה הזאת למצמצם את בעיית ההעתקות גדול בהרבה מזה של השיטות הטכנולוגיות המורכבות והיקרות שנעשות כל כך פופולאריות היום.

לפחות בבית ספר אחד, לא קוראים לזה רמאות

דרך הבלוג של אלן לוין הגעתי לכתבה בעיתון אוסטרלי המדווח על בית ספר תיכון בעיר סידני שעורך ניסוי בו מאפשרים לתלמידות (מדובר בבית ספר לבנות) להעזר בטלפונים סלולאריים וב-iPodים במבחנים. הכתבה מביאה את דבריה של דידרה קולמן, מורה בבית הספר שמסבירה שבית הספר מעודד את התלמידות למצוא מידע דרך האינטרנט, ואפילו לצלצל לידידה כדי לקבל עזרה. כדי להבטיח שהתלמידות אינן מעתיקות, עליהן להביא מראי מקומות למקורות שלהן. לפי קולמן, השיטה הזאת מתאימה למציאות שהבנות ייפגשו אחרי בית הספר:
In their working lives they will never need to carry enormous amounts of information around in their heads. What they will need to do is access information from all their sources quickly and they will need to check the reliability of their information.
כריס בכטה, מורה בבית הספר, מרחיב על הניסוי הזה בבלוג שלו. הוא כותב שעל פי רוב הכתבה נאמנה למתרחש בבית הספר, אם כי היא יוצרת את הרושם (המוטעה) שבית הספר משחרר את הבנות להתייעץ עם חברות, במקום שהוא יעסוק בהוראה של ממש. בכטה כותב:
Whether you think that allowing students to use tools like computers and mobile phones during an exam is a good idea or a bad idea is somewhat dependent on what you see the purpose of school to be. It also depends on your world view and whether you see information as scarce or abundant.
בטכה מדגיש שאם בעבר מידע היה מצרך נדיר, אין זה המצב היום, ולכן היכולת להגיע למידע, ולהעריך את מהימנותו, הן מיומנויות חשובות ביותר. לוין, בבלוג שלו, מעיר:
Where else but school are we given problems to solve and expected to do so in utter isolation? Isn’t all the workplace desired skills about collaborating, solving problems as a group? Has anyone in a job recently been required to go into a locked room, given a pencil and a bubble sheet and expected to solve a company problem?
אין הרבה חדש כאן, לא בדבריו של בכטה, ולא באלה של לוין. אבל הם מבטאים היטב את ההגיון אחרי הרעיון של מבחנים שמאפשרים את השימוש בטלפון הסלולארי. ועוד יותר חשוב, דרך המאמרונים האלה אנחנו עדים לבית ספר שאיננו סתם משלם מס שפתיים לשינוי בדרך שבה עורכים מבחנים, אלא גם מנסה ליישם את השינוי הזה.

אם העונש על פלגיאט הוא נשיאות ארה”ב, כדאי לי מאד להזהר

דרך דיווח קצר בהופינגטון פוסט, הגעתי למאמר קצר בבלוג פוליטי המשווה בין נאום על המצב בגאורגיה של המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה”ב, ג’ון מקין, לבין הערך על המדינה הזאת בוויקיפדיה. מתברר שיש מספיק דמיון בין השניים כדי להעלות את השאלה:
אני חייב להודות שאינני משתכנע שיש כאן פלגיאט. כפי שלא מעט מגיבים לאותו מאמר מציינים, הקטעים שאולי הועתקו מתייחסים לעובדות היסטוריות, וסביר להניח שמי שינסה לכתוב את ההיסטוריה של גאורגיה יגלה שיש מספר מוגבל של דרכים שבהן אפשר לתאר את ההיסטוריה הזאת, ועוד להשאר נאמן לעובדות. זאת גם התגובה של צוות היועצים של מקיין שמשיב לאותו מאמר:
there are only so many ways to state basic historical facts and dates
לפחות פרופסור אחד חושב אחרת. מארק קליימן, שמלמד ב-UCLA, מנתח את הקטעים הדומים בין שני המקורות, וכותב:
If the original sentences in question came from different sources, you might give the student the benefit of the doubt, but two unattributed near-quotes from the same source? Plagiarism, beyond reasonable doubt.
קליימן כותב שהוא הריץ את הנאום של מקיין דרך TurnItIn, והכלי הזה, שנועד לזהות העתקות, מצא קטעים מאד דומים (בוויקיפדיה). שוב, אינני משוכנע שזה הופך את הנאום של מקיין לפלגיאט, אם כי סטודנטים רבים נענשו בעקבות תוצאות של חיפושים דרך TurnItIn. סיכוי טוב שהוויקיפדיה שימשה מקור לעובדות שהוזכרו בנאום של מקיין, אבל בשביל זה יש אנציקלופדיות, נכון?

אבל בעצם, השאלה אם חלקים מהטקסט של הנאום של מקיין מועתקים איננה השאלה המעניינת כאן. יותר מעניינת היא השאלה של הלגיטימיות של השימוש בוויקיפדיה כמקור. מקיין בעצמו בוודאי לא כתב את הנאום שלו. סביר להניח שמישהו בצוות העובדים שלו קיבל פקודה בהולה נוסח “מהר! אנחנו צריכים להגיד משהו על המצב בגאורגיה. אנא, גלה איפה זה וכתוב לנו משהו.” ובאופן הגיוני, אותו פקיד זוטר פנה לגוגל וערך חיפוש על גאורגיה, והתוצאה הראשונה היתה דף בוויקיפדיה על המדינה הזאת.

אם השימוש בוויקיפדיה כמקור איננו מקובל במוסדות להשכלה גבוהה (ואפילו לא בבתי ספר), כיצד אנחנו אמורים להתייחס לשימוש בה כמקור אצל קובעי מדיניות? האם עלינו להסיק שהכישורים המידעניים שלהם לוקים בחסר, או שהם אינם יודעים שאנציקלופדיה היא מקור טוב רק להתחיל לחקור נושא מסויים? כפי שהוא עצמו הודה מספר פעמים, מקיין אינו אוריין אינטרנט. עם זאת, הוא בוודאי מבקר בחריפות את הדלות התרבותית של בני הנוער שידיעותיהם באות ממקורות אינטרנטיים. אז אולי הוא אשם באותה דלות? או אולי הגיע הזמן להודות בכך שהוויקיפדיה היא מקור קביל? מה שבטוח, קשה לרקוד על שתי החתונות.

לא רק לתלמידים בעיות עם מקוריות

דרך קורא ה-RSS שלי אני מנוי על המאמרים בניו יורק טיימס שעוסקים בחינוך. בדרך הזאת הגעתי למאמר שעליו דיווחתי אתמול שהצביע על קשר בין מחירי הדלק לבין הפריחה של קורסים מקוונים. אבל תוך כדי עיון באותו מאמר מצאתי מאמר אחר על אחד הנושאים האהובים עלי – הפלגיאט.

אני מניח שבימינו אין מי שאינו מכיר את ה-“Serenity Prayer” (אולי “תפילת הרוגע”). לאחרונה, סאבלימינל ציטט אותה בעברית בשירו “תקווה”, אבל היא בוודאי מוכרת עוד הרבה לפני הגירסה שלו. (בלוגר אמריקאי נוצרי שכותב על השירה העברית העתיקה ציין לפני כשלושה שבועות שבעיניו הגירסה של סאבלימינל נשמעת לו “נכונה” יותר מאשר “המקור”.)

השימוש שארגון Alcoholics Anonymous עשה בתפילה בוודאי חשף אותה לידיעת הציבור הרחב, אבל עוד לפני-כן היא היתה די מוכרת. לפי הדעה הרווחת, התפילה חוברה על ידי איש הדת הנוצרי-אמריקאי ריינהולד ניבור. ניבור עצמו פחות או יותר טען שהוא אכן חיבר את התפילה. אולי נכון יותר להגיד שכאשר ייחסו אותה לו הוא קיבל את הדין. מדובר בסוף שנות ה-30 או בתחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת. בתו של ניבור כתבה ספר על התפילה, בו היא מביאה עדויות על הפעמים הראשונות שבהן השמיעו אותה.

המאמר בניו יורק טיימס מדווח על מחקר שערך ספרן באוניברסיטת ייל, המעלה ספקות בנוגע לראשוניות של ניבור לתפילה. כיאה לזמננו, המחקר נעזר במאגרי מידע שללא עזרת מחשב קשה היה לבדוק. הבדיקה מעלה את הסבירות שהתפילה היתה מוכרת עוד לפני שניבור השמיע אותה לראשונה.

למען האמת, אין זה משנה. גם מי שטוען שניבור לא היה הראשון להשמיע את התפילה איננו טוען שהוא העתיק אותה, אלא שהוא נתן ביטוי לרעיון שהיה “באוויר”, ושנקלט אצלו. קשה לקרוא לזה פלגיאט. אבל זה איננו עד כדי כך שונה ממה שקורה אצל תלמידים רבים שמבקשים לתת ביטוי למשהו שהם קוראים, ואינם מוצאים את המילים שלהם לעשות זאת. להגיד דברים “במילים שלנו” איננו כל כך קל. למען האמת, לפעמים זה מאד קשה. סביר להניח שהיכולת להריץ קטעי משפטים בתוך מאגרי מידע עצומים תיצור מצב שבו נגלה שלא רק תלמידים מעתיקים. כאשר יבדקו משפטים וקטעי משפטים מול מאגרים גדולים, בוודאי נגלה דוגמאות רבות של טקסטים “מועתקים” שלפני-כן נחשבו למקוריים.

לקראת סיום יש טעם לכתוב מילה טובה על הוויקיפדיה. אחרי קריאת המאמר בניו יורק טיימס בדקתי את הערכים של הוויקיפדיה על ניבור ועל התפילה עצמה. בערך על ניבור מצאתי שעוד באותו יום שבו התפרסם המאמר בניו יורק טיימס מישהו ערך את הערך וציין שבשנת 2008 הועלו ספקות לגבי חיבור התפילה, והוסיף קישור למאמר. קשה להתווכח עם הזריזות הזאת.