לא שמענו את זה כבר פעם … או פעמיים?

מה לעשות, הזמן של נאומי טקסי הסיום של בתי הספר הגיע. ספק אם יש משהו שעדיין לא נאמר בנאומים האלה – לא על ידי התלמידים שזכו לנאום בפני עמיתיהם והוריהם, ולא על ידי מנהלי בתי הספר שנאלצים להשמיע אמירות שטחיות שמנסות בכל זאת לרומם את הרוח. ולמען האמת, ספק אם יש חדש בסיפור התורן של העתקה בנאומים האלה. בדיוק לפני שנה דיווחתי על הנאום של מפקחת במדינת ניו ג’רסי שנלקח מאתר אינטרנט שכלל דוגמאות של נאומי סיום שנה. הפעם מנהל בית ספר בפרבר של שיקאגו השתמש בנאום של מורה בבית הספר שלו – נאום שאותה מורה נשאה 11 שנים קודם לכן כאשר היא סיימה את לימודיה באותו בית ספר. לשם הפיקנטיות, אפשר לפחות לציין שאותו מנהל בהחלט היווה דוגמה. מתברר שגם התלמיד המצטיין שנאם מטעם התלמידים העתיק את הנאום שלו.

אולי התכונה האופיינית ביותר של הנאומים האלה היא הבנאליות שלהם. אמנם סביר להניח שאין גבול למילים השונות שבהן אפשר להשתמש כדי לבטא רעיון בנאלי, אבל אם אין מנוס מהבנאליות, אפשר להבין את הרצון להעתיק נאום ולגמור עניין. למה לבזבז אנגריה על נאום מקורי שממילא יישמע כמועתק?

אם יש משהו מקורי בנושא הזה, אולי הוא ההסברים שבעזרתם מנסים לתרץ את ההעתקה. לפני שנה המקפחת שהעתיקה הסבירה שבאתר שממנו היא לקחה את הנאום שלה, לא היה כתוב שאסור לעשות זאת. לעומת זאת, המנהל של השנה הסביר שכאשר הוא החליט להשתמש בנאום של אותה מורה/תלמידה, היה כבר מאוחר מדי בלילה לפנות אליה ולבקש את אישורה. כמובן ששום דבר לא מנע ממנו, בשעת הנאום, להגיד שהוא מצטט מישהו, אבל משום מה, הוא לא חשב על רעיון פשוט כזה. אינני יודע אם המפקחת מהשנה הקודמת שמרה על המשרה שלה, אבל המנהל של השנה כבר פוטר. אי אפשר לבטל את המעמד של התלמיד שהעתיק – הוא הרי זכה למעמד הזה בזכות הציונים שלו, אבל הוא בוודאי יינזף.

אני דווקא מוצא עניין מיוחד בנאום של אותו תלמיד. מתברר שהוא העתיק חלקים נרחבים מנאום שמופיע באתר ההיתולי The Onion. אותו נאום התפרסם באתר לפני שנה. הוא מופיע כנאום של בוגרי 2007, ומיד אחריו, באותו דף, מופיעה “תגובה” של אחד מבוגרי 2004 בו הוא טוען שלשנתון שלו יש זכויות על אותן אמירות סתמיות שמופיעות בנאום ה-“חדש”:

We’ve also got dibs on being “the leaders of tomorrow,” “living each day to its fullest,” “finding happiness in what we do and not how much money we make,” and “never forgetting what an incredible journey we’ve traveled together.”
אכן, בנאומי סיום השנה, אין חדש תחת השמש, ומוזר שהתלמיד המצטיין במחזור שלו לא הבין את זה כאשר הוא העתיק את הנאום שהוא העתיק. אבל אני מניח שממילא אף אחד לא הקשיב.

עדיף, כמובן, להעתיק ממקור מוסמך

מאד הופתעתי לגלות, כשהתחלתי לכתוב את המאמרון הזה, שהיה זה רק לפני יומיים שגזרתי וסימנתי לעצמי את הקטע שעליו אני כותב. נדמה לי שמאז שגזרתי וסימנתי אותו, נתקלתי בעוד כעשרה קטעים נוספים הראויים להתייחסות – חלקם אולי ראויים יותר מאשר הקטע הזה. אני מקווה שאצליח להתייחס לפחות לחלק מאלה בעתיד הקרוב. ואם יש קטעים שהם ראויים יותר, למה בכל זאת בחרתי לחזור למאמר שהתפרסם לפני יומיים? הסיבה היא בעצם קטע אחד מתוך אותו מאמר שלדעתי ממש שווה ציטוט.

לפני יומיים התפרסם באתר של הניו יורק טיימס מאמר מאת נעם כהן בשם: Start Writing the Eulogies for Print Encyclopedias. האמת היא שהשימוש במילה “start” בכותרת המאמר קצת תמוה. האם רק עכשיו הניו יורק טיימס מגלה את מה שרבים מאד ממשתמשי האינטרנט בוודאי גילו מזמן? ובכל זאת, המאמר מאד מעניין, בעיקר מפני שהוא מביא נתונים שמראים שלא מדובר רק ברושם, אלא בעובדה: ימיו של האנציקלופדיה המודפסת אכן ספורים. במאמר אנחנו קוראים ש:

ahead of other books, magazines and even newspapers, the classic multivolume encyclopedia is well on its way to becoming the first casualty in the end of print.
בהמשך מוסרים לנו שהמכירות של המהדורה המודפסת של אנציקלופדיה בריטניקה לפני שנה היו רק 10% מהמכירות של שנת 1990. ולא מדובר בבריטניקה בלבד. אנציקלופדיות בארצות רבות נתקלות באותה ירידה במכירות. רבות מגיעות למסקנה שכדאי להעלות את המוצר שלהם לרשת, להפיץ אותו חינם, ולנסות להרוויח מפרסומות. אכן, הכתובת כנראה על הקיר.

אך מה שבעיני יותר מעניין במאמר הוא מה שאפשר לכנות ההתפקחות מהנוסטלגיה. בדרך כלל מאמרים בעיתון כמו הניו יורק טיימס מתרפקים על העבר ובוכים על כך שהעולם שלנו משתנה ללא הכר. הרי כולנו יודעים שהתלמידים של היום אינם לומדים כמו ש-“אנחנו”, בעידן האנציקלופדיה המודפסת, למדנו. ולאור זה חשוב לצטט כאן שתי פיסקאות מתוך המאמר:

“I remember in my own childhood in the 1940s, early ’50s, I and my parents would sit around the table and look at the encyclopedia together,” said Larry Hickman, director of a center at Southern Illinois University devoted to the education pioneer John Dewey. “In the old days, the Encyclopaedia Britannica or the World Book encyclopedia was regarded as authoritative,” he recalled, laughing as he agreed, “That’s why you would copy it for your book report.”

But Mr. Hickman said that parents and children can have the same discussions “seated in front of the computer, the electronic hearth, as I like to call it.” And he said that losing a set of books considered infallible was actually a good thing for developing critical thinking.

האמת היא שאין סיבה להיות מופתע שמישהו כמו היקמן אומר את מה שהוא אומר. הוא הרי אחד המומחים למשנתו של ג’ון דיואי, וגם אחד מממשיכיו הרעיוניים. הוא בוודאי מודע לכך ש-“תרבות ההעתקה וההדבקה”, שערוץ 10 היה כל כך להוט לחשוף, לא נולדה עם האינטרנט. אך דווקא בגלל זה נעים לראות שמצטטים אותו.

סתם אי-הבנה … או חוסר הבנה למופת?

השבוע סטודנט באוניברסיטה בטורונטו שבקנדה זכה לפרסום די רב בעקבות האיום של ועדת המשמעת של האוניברסיטה בה הוא לומד להרחיק אותו מהלימודים. ומה גרם לאיום הזה? לא אחר מאשר קבוצה לעבודה על שיעורי בית שהוא הקים במסגרת של Facebook.

הסטודנט למד בקורס לכימיה, ולטענתו, הקבוצה שהוא יצר פעלה באותה דרך שקבוצות לימוד מסורתיות יותר פועלות כבר שנים רבות – התלמידים נפגשים ומשוחחים על התשובות לשיעורי הבית, ועל ידי כך, לומדים זה מזה. אבל האוניברסיטה טוענת שבעצם, אותו סטודנט סייע ל-146 סטודנטים שהצטרפו לקבוצה לרמות. היא טוענת שבעקבות הפעילות של הקבוצה הסטודנטים לא הגישו את הפתרונות האישיים שלהם לתרגילים שהיו בשיעורי הבית. לפי אחד מהמאמרים הרבים שהתפרסמו על הפרשה, הטענה המרכזית של האוניברסיטה היא שההגדרה הפומבית של הקבוצה ב-Facebook:

could be interpreted as an invitation to post completed answers to assignment questions, which would be a clear instance of academic misconduct.
בניגוד לטענה הזאת, סטודנטית אחת שראוינה הסבירה שמדובר בתרגילים שמרכיבים בסך הכל 10% מהציון הסופי של הקורס. לפי דבריה, לא מדובר במשהו יוצא דופן:
It was students talking about methods to solve, how to look at questions and answers for the weekly lab.
איימי ג’וסל, בלוגרית שכותבת על השפעת השיווק על בני נוער, שואלת שאלה מאד מתבקשת:
What’s the difference between slurping coffee in a fluorescent lounge and tip-tap-typing “I don’t get this, can you help me out?” via computer keyboard?
היא מוסיפה:
How does this differ from, “Let’s all meet in the quad at 10 and go over our notes for our test tomorrow?”
אולי הדבר המוזר ביותר בכל הפרשה הזאת הוא המידה שבה הגישה של האוניברסיטה הזאת שונה מהגישה של אוניברסיטאות רבות אחרות. קיימות דוגמאות רבות של אוניברסיטאות המעודדות את הלימוד המשותף באמצעות התקשוב. אפשר אפילו לקבל את הרושם שמוסדות רבים ממש הפנימו שצריכים לאמץ כלים טכנולוגיים בכל שלבי הלימוד – גם הפורמאליים וגם הבלתי-פורמאליים. אבל כפי שאפשר להתרשם מהפרשה הזאת, יש, כנראה, גם מוסדות רבים שעדיין חשים מאוימים על ידי התקשוב, שאחרי כל נסיון להשתמש בתקשוב בסביבה הלימודית רואים רק רמאות.

בעוד מספר ימים וועדת המשמעת של האוניברסיטה אמורה לפרסם את החלטתה בעניין הסטודנט הזה. אישית, למרות שאני בדרך כלל מנסה להמנע מלנבא את העתיד, אני משוכנע שבסופו של דבר הסטודנט יזוכה. יכול להיות שהאוניברסיטה הזאת עדיין לא מבינה עד כמה התקשוב נעשה לחלק אינטגראלי מהחיים של הסטודנטים, אבל קשה להאמין שהיא באמת רואה אותו כאויב.

על העתקות, וכצפוי, טיפה על בלוגים

אתמול אריאלה הפנתה אותי לבלוג נחמד המנסה למסור מידע שימושי לסטודנטים באוניברסיטאות (כנראה לרוב באנגליה). בבלוג מופיעות עצות מגוונות שמטרן היא לעזור לסטודנטים חדשים להתאקלם בסביבה החדשה של ההשכלה הגבוהה. בין העצות אפשר למצוא עצות טובות, אך בנאליות למדי, כמו למשל “Just be nice“, אבל יש גם עצות שיש בהן הגיון רב, שאולי אינן נשמעות מספיק. תחת הכותרת “Read something else” למשל, מסבירים:

One of the things that can help you balance your intellectual life is to read outside your subject area. And you’d be surprised at how much of a difference that deviation from the norm can make to your own studies.

אריאלה, שיודעת מהם הנושאים שמעסיקים אותי, כיוונה אותי למאמרון קצר בנושא העתקות. אין בו משהו יוצא דופן, או שונה ממה שבדרך כלל נכתב על הנושא. מספרים שעבודה שבה אנחנו משנים מילה פה ושם, או מזכירים את המקור, עדיין יכולה להחשב כהעתקה. וכמובן מדגישים שההעתקה היא דרך בטוחה להיזרק מהלימודים. כותבים גם שההעתקה פשוט איננה כדאית מפני שמה שמעתיקים אינה עונה על השאלה שעליה התבקשנו לענות בעבודה שאנחנו מכינים:

The people who set your assignments are at least smart enough to ask specific questions about the specific things that you were told about in class or directed to read about. You will never, at university, get an assignment to simply ‘write about volcanos’. Your task will always be specific enough so that you will have to engage with the material, reflect on what you’ve learned and say some interesting things about it.

מדובר בנקודה חשובה מאד. רק לעתים רחוקות מאד מתמזל מזלנו, ואנחנו מוצאים מקור שממנו נוכל להעתיק ולהגיש משהו שבאמת עוסק, באופן מספיק ישיר, בנושא שעליו עלינו להגיש עבודה. אני נוטה להסכים שברמה של האוניברסיטה המטלות שסטודנטים אמורים לקבל אינן מהסוג של “כתוב משהו כללי על …”, אבל לצערי גם ברמה האוניברסיטאית זה בהחלט יכול לקרות. אבל הבעיה מתחילה הרבה לפני-כן, עוד בבית הספר. אותם סטודנטים שלומדים היום באוניברסיטה היו פעם תלמידי בית ספר, ושם רוב רובן של המטלות שהם קיבלו היו מהסוג שבו קל למדי להגיש עבודה מועתקת, עבודה שאינה דורשת שום התייחסות אישית. וכאשר אותם תלמידים נעשים לסטודנטים באוניברסיטה הם בקושי יודעים להכין “עבודות” שאינן העתקות.

ווסלי פריאר, גם כתגובה למאמרון הזה, וגם בבלוג שלו, מתייחס לנושא. הוא שואל מה ניתן לעשות על מנת לשכנע סטודנטים שההעתקה אינה אתית, ומודה שאין לו תשובה לשאלה הזאת. הוא מהרהר שאולי אפשר לפתח את התחושה הזאת אם תלמידים יקראו את העבודות של עמיתיהם:

I think we need moderated social networks in schools where students have opportunities to make mistakes and learn from them

המאמרון הזה על נושא ההעתקה הזכיר לי מאמרון של קתי דייווידסון, מלפני כעשרה ימים, שהופיע בבלוג שלה ב-HASTAC. דיווידסון איננה צריכה לחשוש שהיא עשוייה לקבל ציון כושל בגלל העתקה – יש לה שני דוקטורטים של כבוד, בנוסף לדוקטורט ה-“רגיל” שלה. אולי בגלל זה היא מתייחסת לנושא מזווית די שונה. באופן כללי, המאמרון שלה עוסק בנושא של כתיבה לבלוג, ובמסגרת הזאת היא שואלת:

I want to reverse the ethics: why in the world would someone like me want to be giving away all her own ideas for free?

בין התשובות שהיא מציעה, אנחנו קוראים:

what I have learned is that ideas themselves are rarely original. We all borrow and all think up the same thing at once. It is shaping, fashioning, implementing, developing, and communicating ideas that is the point. That’s why I blog every day. It helps me fashion and also helps me create a community whose ideas nourish my thinking.

הרוב הגדול, אולי הרוב המכריע, של הכתיבה של תלמידים היא כתיבה של “עבודות” שמוגשות למורים. כאשר התלמידים האלה מגיעים לאוניברסיטה, הם כבר “למדו” שהכתיבה היא משהו שעושים על מנת להגיש עבודה, על מנת לקבל ציון. רק לעתים רחוקות תלמידים כותבים כדי להבהיר רעיונות לעצמם ולעמיתיהם, כדי לחשוב בקול רם. כאשר הכתיבה איננה משרתת צורך אישי, פנימי, קל מאד להעתיק – כמעט אפשר להבין למה עושים זאת. אינני טוען שבלוגים הם הפתרון לכל תחלואי הכתיבה הבית ספרית, אבל יתכן מאד שתלמידים שלומדים לכתוב באופן תדיר לבלוגים ילמדו גם לחשוב לתוך הדף, יבינו טוב יותר לשם מה אנחנו כותבים, ויתגברו על ה-“צורך” להעתיק.

ושאלה קטנה לסיום: אם אני כותב את אותו הדבר שוב ושוב כאן, האם מדובר בהעתקה עצמית?

נענע מכה שוב

דרך מאמרון נהדר של איריס, ההיא מ-“שחקי, שחקי על חלומות”, הגעתי למאמר חדש באתר של נענע על דוח בריטי חדש שבוחן את “דור הגוגל” – “לא יודעים לגגל“. קיבלתי קישור לדוח הזה, “information behaviour of the researcher of the future” ממשה חסיד לפני שבוע בדואר האלקטרוני, והתחלתי לעיין בו. אין בו גילויים מרעישים, אבל הוא בהחלט מעניין. חשוב לציין שהמטרה המרכזית של הדוח היא לבחון את ההתנהגויות המידעניות של בני נוער על מנת לעזור לספריות להערך לעתיד כך שהן ישרתו, בצורה יעילה, את החוקרים של מחר.

אבל מי שיקרא את המאמר בנענע יתקשה להבחין במטרה הזאת. כשקוראים את הדיווח של נענע, מקבלים את הרושם שהדוח הוא כתב אישום חמור כלפי הבורות של בני הנוער של היום. לפני כחודשיים התפרסמה כתבה של נענע/ערוץ 10, “ילדי הגוגל” בו למדנו שהנוער של היום אינם רוצים ללמוד, אלא רק להעתיק מהוויקיפדיה (וגם את זה לא בהצלחה מרובה), והמאמר החדש ממשיך את המאבק הזה בבורות הנוער. אך מה לעשות, וכדי ליצור את הרושם הזה, עורכי נענע עוסקים בקריאה מאד סלקטיבית של הדוח, וגם, כנראה, בהכרות דלילה ביותר עם החומרים שמתפרסמים בנושא.

במאמר אנחנו קוראים ש:

על פי המחקר, העובדה שמישהו יודע לבצע חיפוש בפייסבוק אינה הופכת אותו ל”אליל
חיפושים ברשת” …

מעולם לא שמעתי מישהו שטען שהיכולת “לבצע חיפוש בפייסבוק” מקנה למישהו יכולות מידעניות. למען האמת, אינני מבין את הכוונה במילים “לבצע חיפוש בפייסבוק”. אבל זה בעצם לא חשוב מפני שאין, בשום מקום בדוח, שום איזכור של “חיפוש בפייסבוק”. פייסבוק מוזכר ארבע פעמים, כאשר פעם אחת ההקשר הוא של הקושי של ספריות להתחרות עם החוויה של פייסבוק, ופעם אחרת מציינים שיש ספריות שמנסות להשתמש בפייסבוק וכלים דומים כדי למשוך מבקרים. מבחינת נענע, המילים “לבצע חיפוש בפייסבוק” הן כנראה מילות קוד שמראים לנו את דלות המחשבה של בני הנוער.

הדוח אמנם מציין שיש מידה של אמת בקביעה שמדובר ב-“דור ההעתקה וההדבקה”, אבל הוא גם קובע שהטענה שבני נוער הם חסרי סבלנות כלפי צרכי המידע שלהם היא מיתוס:

We feel that this is a truism of our time and there is no hard evidence to suggest that young people are more impatient in this regard.

בצורה דומה, בדוח אנחנו קוראים שבני נוער לא מביעים רצון להשתתף בפעילויות של “רשתות חברתיות” שספריות יוזמות. אבל הדוח לא רק מביא נתונים על בני נוער, אלא גם על האוכלוסיה בכללותה, ומתברר שהאחוזים של בני הנוער שפתוחים לפעילויות כאלה גבוהים מאשר של הציבור באופן כללי.

בהתחשב בעובדה שהדוח עוסק בעיקר ב-“דור הגוגל”, התמקדות המאמר בפגמים המידעניים של בני הנוער נראה הגיוני. אבל במספר מקומות בדוח אנחנו קוראים שבעצם, ההתנהגות של בני הנוער איננו שונה באופן מהותי מכלל האוכלוסיה. בעמוד 19 אנחנו קוראים:

CIBER deep log studies show that, from undergraduates to professors, people exhibit a strong tendency towards shallow, horizontal, `flicking’ behaviour in digital libraries. Power browsing and viewing appear to be the norm for all. The popularity of abstracts among older researchers rather gives the game away. Society is dumbing down.

מי שיקרא רק את המאמר בנענע לא יהיה מודע לתמונה הרחבה יותר שהדוח מראה.

אין זה סוד שהיכולות המידעניות של בני הנוער אינן מפותחות. כבר לפני יותר מעשור התפרסמו מחקרים שהצביעו על כך שמיומנויות חיפוש של תלמידים לוקות בחסר, והתמונה לא השתנתה הרבה עם השנים. אני מרבה לצטט את ג’ויס ולנזה שבמאמר מלפני שנתיים (They Might Be Gurus) כתבה:

I’ve had to face it. Students don’t think like librarians. Despite their feelings of self-efficacy and the heavily-promoted information literacy thrust in our school libraries, young information seekers do not have the sophisticated skills or understandings needed to navigate complex information environments and to evaluate the information that they find.

אבל מאמרים, ומחקרים, רבים מצביעים על התופעה העצובה הזאת. אבל ולנזה, כמו ספרנים ומחנכים רבים אחרים, איננה כותבת את הדברים האלה על מנת לנגח, אלא כדי לנסות למצוא דרכים לתקן את המצב. הרושם שמתקבל מהמאמר בנענע אחר. הם רוצים שנזדעזע מהבורות של בני הנוער שאינם יודעים להעריך מידע, ורק מעתיקים ומדביקים. ואני מניח שהם מניחים שדור שגדל על תוכניות כמו “השרדות” שערוץ 10 מגיש להם לא ישים לב שנענע מעתיק ומשכפל את המאמרים של עצמו, ומעדיף את הכותרת הזולה על פני בחינה אמיתית של הנושא.

גלגול, בלבול, או סתם העתקה?

ראובן וורבר, במאמרון שהוא כתב באדורשת, פתח דיון חשוב סביב הגישה של בני נוער שגדלים לתוך המציאות הדיגיטלית של היום כלפי זכויות יוצרים. (אני שמח לציין שתוך כדי כתיבת המאמרון הזה החבר ה-100 הצטרף לאדורשת. בנוסף למספר המשמח הזה, היא גם זכתה לפעילות די רבה, ומבורכת, בימים האחרונים.) ראובן מצטט מאמר של דייוויד פוג שכותב על טכנולוגיה בניו יורק טיימס. פוג מדווח על פגישות שלו עם סטודנטים, ועל הרושם שהוא מקבל ששמירה על זכויות פשוט אינה מעסיקה אותם בכלל. אני מקווה שדיון על הנושא הזה יתפתח כתגובה למאמרון של ראובן (התייחסתי שם, ולכן לא אעשה זאת שוב כאן).

אבל כפי שאפשר היה לצפות, מספר בלוגרים חינוכיים מתייחסים למאמר של פוג, ותוך כדי ההתייחסות הזאת קרה דבר די מרתק. קודם כל, מצאתי את התייחסותו של סטיבן דאונס לנושא בבלוג האישי שלו. דאונס מעלה מספר נקודות שמנסות להראות ששאלות של שיתוף משתנות בעולם הדיגיטלי, והוא שואל כיצד קרה שהתנהגויות שפעם נחשבו מקובלות פתאום הפכו לאסורות:

But now we are required to ‘avert our eyes’ – to not view, to not listen, to not download – in certain cases (and somehow, to magically know what those cases are). Why is this? Why is it OK to listen to a song for free on the radio but not listen to the very same song on the internet? How does the one behaviour remain moral but the other, somehow, become immoral?

ההתייחסות של דאונס היא בעקבות מאמרון שהוא קרא בבלוג של דוג ג’ונסון. ובסגנון אינטרנטי די הגיוני, ג’ונסון הרהר על הנושא בעקבות מאמרון של איאן ג’וקס בבלוג שלו. אבל ג’ונסון “מצטט” את ג’וקס, ואילו ג’וקס מצטט את דייוויד פוג, אבל איננו מציין היכן הכתיבה שלו עצמו מסתיימת ושל פוג מתחילה. כך יוצא שבמאמרון של ג’ונסון הציטטות מג’וקס הן בעצם המילים של פוג.

מבלבל? אכן כך. כאשר אני קראתי את ההתייחסות של סטיבן דאונס היה נדמה לי שהוא מתייחס למאמר של פוג שעליו כתב גם ראובן, אבל הוא מקשר רק לג’ונסון. ובבלוג של ג’ונסון, לא מזכירים את פוג. טום הופמן נכנס לתמונה ובמילים די חריפות מנסה לסדר את העניינים. הוא מסביר שג’וקס איננו מצטט את פוג בצורה שאפשר להבין היכן פוג נגמר וג’וקס מתחיל. בתגובות למאמרון שלו הוא מוסיף:

I mean, if someone is making a statement about, say, copyright, and messing up the attribution of their source, I’d say that demonstrates that maybe one should question how much of a handle they really have on the issue. It is like a mechanic whose car won’t start.

עלי להסכים. שמירה על זכויות איננה רק “אל תעתיק”, אלא גם “בשם אומרו”, ואם בלוגרים רוצים לבקר את התפיסה הערכית של בני נוער, רצוי שהם יבדקו גם את עצמם. סביר להניח שלא מדובר ב-“העתקה” אלא ברשלנות, אבל דווקא כאן הרשלנות מאד מזיקה. (אגב, ג’ונסון הוסיף הערה בראש המאמרון שלו בו הוא מציין שכאשר הוא כתב את המאמרון, הוא לא ידע שג’וקס מצטט את פוג.)

אל מעבר להעתקה והדבקה

נדמה לי שיותר מכל ביקורת אחרת המופנית כלפי חדירת האינטרנט לתוך בית הספר, מושמעת הטענה שכל מה שהתלמידים יודעים לעשות היום הוא להעתיק ולהדביק, ולהגיש עבודה מוכנה. חלק בלתי-נפרד מאותה ביקורת, כמובן, היא הטענה שהתלמידים אפילו לא קוראים את מה שהם מגישים למורה. כאחד שעובד בחינוך עוד מלפני תקופת ההעתקה וההדבקה הדיגיטלית, אני יכול להעיד (וכבר עשיתי זאת מספר פעמים בעבר) שהדיגיטליות אמנם הקלה על ההעתקה וההדבקה, אבל היא בוודאי לא המציאה אותה. עוד בתקופה שבה תלמידים הגישו עבודות בכתב יד הם הרבו להעתיק קטעים שלמים ממקורות שונים, להכין כריכה יפה, ולהגיש את מה שהם הכינו. אבל יש בכל זאת הבדל די גדול בין אז והיום, וחלק גדול מההבדל הזה נמצא בדרך שבה החברה שלנו תופסת את המצב הזה. בימים ההם, אם בכלל למישהו היה איכפת שמעתיקים, טענו שתלמידים מעתיקים מפני שהם לא ידעו לכתוב עבודות כמו שצריך. לעומת זאת, היום כולם משוכנעים שתלמידים מעתיקים כי הם לא רוצים להשקיע בהכנת העבודות שלהם, ומעדיפים לנסות לעבוד על המורה שמתקשה להבין מה בעצם מתרחש כאן.

כמובן שגם בימים ההם, כאשר ההעתקה התבצעה בכתב יד, ודרשה מאמץ גדול יותר מאשר היום, מורים נהגו לתת הנחיות נוסח “הביעו את זה במילים שלכם”. ובמקרה הטוב, זה מה שהתלמידים ניסו לעשות. אבל המורים לא היטיבו להבין עד כמה קשה היה לעמוד בהנחייה הזאת. כאשר תלמידים נדרשים להכין עבודות, ומשתדלים “לחקור” נושא מסויים, הם פונים למקורות מוסמכים. ובאופן די טבעי, אותם מקורות הוכנו על ידי אנשים שיודעים לכתוב. אותם מקורות בדרך כלל גם עברו עריכה של עורכים מקצועיים. מה לעשות, והרוב הגדול מאיתנו, ילדים ומבוגרים כאחד, מתקשים מאד “לנסח” מחדש, “במילים שלנו” את הדברים שכבר נוסחו באופן ברור ומקצועי במקורות שמצאנו. במקרה הטוב עלינו להשקיע מאמץ רב על מנת לשנות טיפה את סדר המילים במשפט, או להחליף מילה פה ושם עם מילה נרדפת. קשה להגיד שהתוצר הסופי שהתלמיד מגיש בסיום התהליך הזה הוא באמת “במילים שלו”. הרי הוא בקושי שינה דבר, וכלל לא בטוח שהוא קרא, או הצליח להבין, את מה שהוא מגיש.

נהוג לנסות “לפתור” את הבעיה הזאת על ידי מתן מטלות חקר שאינן מאפשרות העתקה בלבד, אלא התייחסות אישית לנושא. אני כמובן בעד, אבל יש גם גישה אחרת, גישה שדייוויד וילי, בבלוג שלו השבוע, מתאר. וילי מתאר את המשימות שהוא נתן לסטודנטים שלו (כנראה במכללה ב-Utah):

The twist (there always is one) is that they were to write as little of the paper as possible. You see, wholesale plagiarism is discouraged, but weaving together a coherent piece from ten or fifteen different extant sources is tough and an excellent chance to get some first hand experience with reuse.

וילי מקשר לחמש עבודות של סטודנטים (כולן, אגב, על גבי תשתית של ויקי, אם כי מדובר כנראה בויקי “אישי”) שממחישות את המטלה. בכמה מהעבודות אפשר לחוש שהתוצר הסופי מורכב מטלאים של ציטטות נפרדות שאינן מתחברות מספיק, ואילו באחרות יש תחושה של זרימה קוהרנטית. יכול להיות שאין באלה יותר מאשר אוסף של ציטטות, אבל קשה לא להרגיש שהסטודנט מבין על מה הוא “כותב”. וילי מסכם את המאמרון שלו:

This kind of re-writing seems to be the academic equivalent of a mix tape… pulling together the greatest hits / greatest quotes from a certain genre or area to produce the desired effect. As I’ve said before, DJs are a metaphor for life…

קשה לא להסכים. אינני שולל לרגע את מיומנות הניסוח האישי, כולל ההתייחסות האישית שאיננה ניתנת לביטוי אלא “במילים שלך”. אבל גם היכולת לטוות שלם קוהרנטי מתוך חוטים נפרדים היא ללא ספק מיומנות חשובה.

ושוב על הרפלקציה, אפילו אם כבר לא ראש השנה

תעצרו אותי אם אני חוזר על עצמי יותר מדי, אך מה לעשות, ובעיני הנושא של השימוש בבלוג ככלי רפלקטיבי המשקף את תהליך הלמידה של עצמנו הוא אחד הנושאים המרכזיים שצריכים לצלול לתוכו שוב ושוב. שמחתי לקרוא אצל איריס (היא מהבלוג “שחקי, שחקי על חלומות” – אין מה להגיד, שם נהדר!) מספר הרהורים על המטפורות השונות שעולות אצלה בנוגע לכתיבה לבלוג. איריס כותבת שהבלוג דומה לגרפיטי, וגם להופעה על במה. היא מבחינה בין השלב של כתיבה לבלוג, לבין השלב של אחרי הפרסום:
בשלב הכתיבה (שלב א’) איננו זקוקים לקהל. אני חושבת שכמבוגרים המוטיבציה שלנו לכתיבה היא צורך לנהל דיאלוג פנימי (בדרך כלל בעקבות קריאה?). אולי אנחנו יכולים לדמות ולהכיל איזה קהל פנימי (עידו הרטוגזון מספר שכרמל וייסמן אמרה לו את המשפט הבא: כשאני כותבת בלוג זה לא כמו לכתוב מאמר…זה כמו לספר משהו לחברה שלי. תנסה לכתוב כאילו אתה מסביר לחבר שלך משהו).

בשלב ב’, אחרי שהפוסט עלה לאוויר, אנחנו חפצים בקהל כלומר בתגובות. אבל קיומן או אי קיומן לא ימנע מאיתנו להמשיך לכתוב (קצת בדומה ליוצר גרפיטי שאינו יודע מי עובר ליד יצירותיו מהרגע בו צויירו על הקיר ואינו שומע תשואות או שריקות בוז). לדידי, דימוי הבמה מקפל בתוכו מידה של העמדת פנים, או של איזה show מיטבי (הצגת בכורה).

אני חושבת שהבלוג חושף אותי יותר משהוא מסתיר ומרבית הפוסטים אכן קרובים יותר ל”משטר של חזרות” וחסרים את הניסוח המושלם.

אותו “דיאלוג פנימי” הוא, כמובן, הרפלקציה שהיא משמעותית כל כך בתהליך הכתיבה, שנותנת טעם לכתיבה הבלוגית. לאור זה, יש אולי טעם לחזור לנושא אחר שעולה כאן מדי פעם. לפני מספר ימים, כריסטופר דאוסון, הכותב על טכנולוגיות בחינוך ב-ZD Net, מתייחס למטלת כתיבה שבנו קיבל מבית הספר, מטלה שחייבה אותו להכין טקסט בכתב יד. דאוסון, כצפוי, חש שמדובר כמעט בחזרה לימי קדם:

Way back in the days of typewriters, it made sense to have a piece well-written and perfected before beginning the arduous process of typing, page by page. Fortunately, I don’t remember those days, but I’ve heard stories. Now, typing a document initially should be both natural and expected. So many great tools for electronic collaboration also exist, making peer and teacher review of student work easy and seamless (and reducing time wasted on bad handwriting). These tools don’t work, by the way, on handwritten pages, whether lines are skipped or not.

כמי שכן זוכר את הימים ההם, אני יכול להעיד שההקלדה במכונת כתיבה לא היתה מייגעת כל כך. מי שלמד להקליד הקלדה עיוורת הסתדר בלי קושי עם הכנת גירסאות מודפסות במקום להכין את העבודה בכתב יד עד לגירסה שהוכנה להגשה. אבל למרות שהתמלילן מאפשר לנו עריכה קלה, אין זה היתרון הבסיסי שבו.

מקריאה במאמרון המלא של דאוסון, וגם בתגובות למאמרון, מקבלים את הרושם שעל אף כוונותיו לשבח את התמלילן ככלי כתיבה משוכלל, דאוסון עדיין תופס אותו כמכונת כתיבה משוכללת, ולא ככלי המאפשר חשיבה ורפלקציה.

חשוב להדגיש, חזור והדגש, שהתמלילן איננו סתם כלי המאפשר לנו להגיש עבודות אסתטיות, אלא כלי שבאמצעותו אנחנו יכולים לזכך לעצמנו את החשיבה, לארגן לעצמנו את מלוא הרעיונות שאיתם אנחנו מתמודדים לקראת תוצר הראוי להגשה. אחד המגיבים למאמרון של דאוסון מבקש להגן על הכתיבה בעט על גבי הנייר. הוא טוען שהכתיבה בכתב יד מונעת את ההעתקה וההדבקה שהן כל כך נפוצות היום. קשה להתווכח עם טענה כזאת, אבל אין ספור עבודות שהועתקו מילה במילה מאנציקלופדיות והוגשו בכתב יד “יפה” על ידי תלמידים חרוצים שכלל לא נגעו במחשב או בתמלילן מספרות סיפור אחר. אבל שוב, אין זאת הבעיה. משום מה נוח לשכוח שכאשר מעתיקים ומדביקים, גם מזיזים ומארגנים מחדש את הטקסט, וכאשר תלמידים מבצעים את הפעולות האלו, גם על טקסטים שהם העתיקו, וגם על טקסטים שהם עצמם הכינו, הם בעצם עורכים מחדש, על גבי הצג וגם בתוך הראש, את הטקסט. הם מסוגלים להבין טוב יותר את כוונת הטקטס, וגם לא פעם מגלים את מה שיש להם להגיד על הנושא שעליו הם כותבים.

אז התרחקתי מהמאמרון של איריס, שהתייחסה לכתיבה לבלוג, אבל המטפורות שהיא העלתה פותחות צוהר לבדיקה מקיפה יותר של הדרכים השונות שבהן הכתיבה – גם האישית לתוך התמלילן, וגם האישית/ציבורית לתוך הבלוג – מאפשרות ואף מחייבות את הרפלקציה. נדמה לי שיש טעם בעריכת רשימה מקיפה של מטפורות לכתיבה בלוגית כדי שנוכל לצלול לתוך מלוא האפשרויות שהכתיבה הזאת מעניקה לנו. אשמח לתרום את חלקי, אבל אם מישהו אחר מעוניין לנסות ….

ההעתקה וההדבקה אינן הבעיה

אחרי שקראתי את המאמר של יאיר עמיחי-המבורגר, “נגד גישת ה-copy & paste” שהתפרסם במרושתים לפני מספר ימים, גירדתי את הראש ושאלתי את עצמי למה המאמר קיבל את השם הזה. נכון, יש במאמר ביקורת, אפילו חריפה, כלפי ההעתקה וההדבקה בעבודת התלמיד, אבל אותה ביקורת איננה, לטעמי, החלק החשוב של המאמר.

כאשר הוא מתייחס לתהליך הלמידה באמצעות האינטרנט, עמיחי-המבורגר כותב דברים די צפויים:
דוגמה לשימוש לא נבון היא האופן בו משמשים מאגרי לימוד לצורך כתיבת עבודה. התלמיד סורק כמה מקורות וכותב חיבור מסכם לפיהם.

בפועל, תהליך זה מסתכם ברוב המקרים בפיתוח מיומנויות copy & paste ללא תהליך משמעותי של לימוד.

פעמים רבות כבר שמענו את זה, כמו גם את החלק שבא אחריו:
על מנת שלמידה מסוג זה תיצור גישה אקטיבית לאינטרנט ותאפשר התפתחות עצמית של הילד על ההורה והמחנך להשקיע בפיתוח יכולתו של הילד:

  1. לאתר את מקורות המידע המהימנים.
  2. ללמדם להתייחס לחומר מתוך חשיבה ביקורתית.
  3. ליצור אינטגרציה בין חומרים שונים היוצרת הבנה חדשה אצל התלמיד.
והוא כמובן צודק כאשר הוא מוסיף:
כל אחת מיכולות אלה דורשת כמובן עבודת תשתית רבה.

אבל שוב, לא רק שאין חדש כאן, זה אפילו נדוש. מה שכן מעניין, ואפילו משמעותי, במאמר הוא הביקורת כלפי דרכי ההוראה הנהוגות היום:
במקום לפתח חשיבה יצירתית, הילד רוכש חשיבה ממסגרת ומגבילה. הסוציאליזציה יוצרת חסמים פסיכולוגים מפני הבעת עמדה עצמאית.

חסמים אלה מוטמעים לתוך תפיסתו העצמית של הילד, ההופך למבוגר בעל תחושה של חוסר לגיטימיות להבעת האינדיבידואליות שלו.

עמיחי-המבורגר צודק. אבל ההעתקה וההדבקה אינן אשמות במצב הזה. הן בסך הכל שיטה שתלמידים סיגלו לעצמם (והם עשו זאת הרבה לפני האינטרנט) כדי להתאים את עצמם למערכת “ממסגרת ומגבילה”. דווקא היום, כאשר אנחנו מוצפים ב-“מידע”, ההעתקה וההדבקה יכולות להיות אמצעים כשרים לארגון מחדש של פריטי מידע. במקום לדרוש מהתלמיד ליצור משהו יש מאין, יש לא מעט יצירתיות בארגון מחדש של פריטי מידע קיימים, “מועתקים”.

אבל אם כך, למה המאמר מצביע על ההעתקה וההדבקה כאילו הן האשמות בהעדר למידה משמעותית, במקום לראות בהן תוצרי לווי של גישה לימודית המעודדת חזרה על המוכר והמוסמך? למה, מתוך ההיצע האדיר של כלים אינטרנטיים העומדים לרשות המערכת החינוכית היום, מציינים לרעה את ההעתקה וההדבקה, ולא מצביעים על כלים אחרים שיכולים לסייע בהגשמת החזון החינוכי הראוי שעמיחי-המבורגר מתאר?

אינני יודע את התשובה לשאלות האלו. ברור לי שהגישה החינוכית שעמיחי-המבורגר מבקש לפתח תואמת מאד את השימוש באותן כלים שמוזכרים לעתים כל כך קרובות כאן, ולא ברור לי למה קוטלים כלי מחשבי/אינטרנטי אחד, ומתעלמים לגמרי מאחרים.

אני מודה שאחרי שקראתי את הכותרת ואת המשפטים הראשונים של המאמר, לא היה לי חשק להמשיך לקרוא עד הסוף. חשבתי שאמצא בו לא יותר מאשר חזרה על ביקורת נדושה ביותר כלפי האינטרנט. חבל שהמאמר זכה לכותרת שהוא קיבל, הרי יתכן מאד שאחרים חשבו כמוני, ולא קראו עד הסוף. ואם כך הם עשו, הם פספסו מאמר בעל חזון חינוכי ראוי, חזון שעל אף הנרמז בתחילת המאמר, תואם את השימוש הנרחב באינטרנט במערכת החינוך.

האם בכלל אפשרי נאום סיום שנה שאיננו מיחזור?

לפני מספר ימים הניו יורק טיימס פרסמה ידיעה קצרה על נאום סיום השנה שנשאה מפקחת מחוז במערכת החינוך של ניו ג’רסי. המפקחת הוזמנה לברך תלמידים מצטיינים והשתמשה, כמעט מילה במילה, בדוגמה של נאום שהיא מצאה באינטרנט.

המפקחת תירצה את המעשה שלה בדרך די מעניינת (מתוך מאמר על הנושא, מעיתון בניו ג’רסי):

“It wasn’t done maliciously,” she added. “It wasn’t done to try to take someone else’s words for my own.”

Calabro said she didn’t tell the students she was delivering a speech posted on the Web site About.com because “it didn’t even dawn on me to give credit, because it was a public speech, and this was a sample” speech.

The Web site where she found the speech “didn’t say I could use it, but it didn’t say I couldn’t use it,” Calabro said. She also said she consulted an attorney, whom she declined to name, and was told she did nothing illegal.

אז הכוונות היו טובות, וכזכור, אף אחד לא אמר שאסור לה להשתמש בנאום. אבל בכל זאת, באתר בו המפקחת מצאה את הנאום יש יותר מרמז בנוגע לסיבות שהנאום בכלל מופיע שם. הנאום הוא הדף השלישי מתוך שלושה המוקדשים ל-Effective Speech Writing. אחרי שני דפים שעוסקים ברעיונות שהם מתאימים לנאומים של סיום השנה, כותבת הדפים מביאה את הנאום שהועתק כדוגמה. לפני-כן היא מציינת:

Speechwriting is all about knowing your audience and addressing their concerns. Leave your audience with something about which to think. Include humor and inspirational quotes. But make sure that each of these are integrated into the whole. Study the great speeches of the past to find inspiration. The joy that you will feel when you have given a speech that has inspired people is amazing and worth the effort. Good luck!

מקריאת המילים האלו קשה לא להתרשם שהכוונה של הכותבת היתה לעודד נואמים פוטנציאליים לכתוב נאומים בעצמם.

אז מה אנחנו אמורים להסיק מכל זה? קודם כל, צריכים לציין שהמפקחת כנראה ממלאת את תפקידה כראוי. לפחות מתקבל הרושם שתלמידי המחוז רוכשים מיומנויות שימוש באינטרנט. הרי לקיחת הנאום התגלתה על ידי תלמיד:

A student who attended the ceremony recognized some of the passages in the speech and checked it against the Web site.

מה עוד? סביר להניח שבשנה הבאה התלמידים במחוז יקבלו מספר שיעורים בנושא של העתקות. יספרו להם שאין לקחת חומרים של מישהו אחר תוך יצירת הרושם שהם שלך. אינני יודע כיצד בשיעורים האלה יסבירו לתלמידים את ההבדל בין הנאום שהמפקחת נשאה לבין מסירת עבודה מהאינטרנט בשמו של התלמיד שמוצא אותה, אבל אני מניח שהמורים ימצאו דרך לעשות זאת. (וחשוב לזכור שכמה מהנאומים המפורסמים בהיסטוריה המודרנית לא נכתבו על ידי הנואמים עצמם, אלא על ידי כותבי נאומים מקצועיים. ובכל זאת, זוכרים את הנאומים כאילו הם של אלה שנשאו אותם, ולא של הכותבים שפעלו מאחורי הקלעים.)

בסופו של דבר, מדובר בסיפור פיקנטי, אך לא יותר מזה. גם אם לא משתמשים בנאום של מישהו אחר, ספק אם אפשר להגיד משהו מקורי בנאום של סוף השנה בבית ספר. הנאום המועתק היה, לטעמי לפחות, נאום די טוב. אבל הוא היה גנרי למדי, מלא בכל אותן מליצות שכולם מצפים לשמוע בנאום כזה. דווקא מפתיע שתלמיד גילה את ההעתקה – לא מפני שהוא ידע לחפש אותו באינטרנט, אלא מפני שהוא, והאחרים שנוכחו, בכלל הקשיב מבלי להרדם.