קטגוריה: הקנייה

לפני כשלושה שבועות אודרי ווטרס פרסמה מאמרון חשוב שמתייחס למה שאפשר לכנות “למידה כהרף עין” (באנגלית – instant learning). ווטרס כתבה בעקבות פרסום ידיעה, בסוף פברואר, אודות מחקר שבו גירוי במוח באמצעות אלקטרודות זירז, לכאורה, למידה של כישורים. בלשון אחת הכותרות שהתייחסו לידיעה שפורסמה בעיתונות על ידי מעבדות HRL, החברה שערכה את הניסוי:

Researchers Create Matrix-Like Instant Learning Through Brain Stimulation

What if becoming an expert pilot were as simple as putting on a cap?

Much as the sci-fi film “The Matrix” depicted a device capable of enhancing skill acquisition, researchers at HRL Laboratories, LLC, have discovered that low-current electrical brain stimulation can modulate the learning of complex real-world skills.

Take the red pill: Researchers develop ‘Matrix’-style brain stimulator that instantly teaches skill

What’s the lure of “instant learning” and in particular “instant learning” via a technological manipulation of the brain? This is certainly connected to the push for “efficiency” in education and education technology. But again, why would we want learning to be fast and cheap? What does that say about how we imagine and more importantly how we value the process of learning?

My prediction is that we are going to ingest information—we’re going to swallow a pill and know English and swallow a pill and know Shakespeare…. It will go through the bloodstream and it will know when it’s in the brain and, in the right places, it deposits the information.

Cease conceiving of education as mere preparation for later life, and make it the full meaning of the present life.

מספר פעמים בעבר מצאתי הזדמנות לקשר לבלוג של קרל פיש. פיש מלמד בתיכון במדינת קולוראדו, והוא מרבה לדווח על פעילויות מתוקשבות בבית הספר – בכיתות שלו ובכיתות של מורים אחרים. לפני קצת יותר משנה דיווחתי על פרויקט בבית הספר שלו בו התלמידים נעזרו בבלוגים ובוויקיים כדי להרחיב את התובנות שלהם על ספר שהם קראו. בסיום התהליך של קריאה וכתיבה על הספר הם ניהלו דיון מקוון עם מחבר הספר. מדובר בפרויקט מרשים ביותר (ועכשיו, כשחזרתי אל המאמרון שלי על הפרויקט שמתי לב שציינתי בטעות שבית הספר של פיש נמצא באריזונה).

לא קל לארגן פרויקט כמו דיון מקוון עם סופר, ולכן אפשר להבין שמדובר בפעילות מיוחדת, אפילו חד פעמית. אבל מה עושים כאשר התלמידים עצמם מבינים שהדבר אפשרי? לפני מספר ימים פיש כותב:

פיש מדווח על כיתה של תלמידים שבעקבות קריאת ספר החליטו לשלוח מספר שאלות לסופר. אחרי שהם קיבלו תשובות לשאלות הם שאלו שאלה נוספת – אולי הסופר יהיה מוכן לנהל איתם מפגש מקוון. הסופר הסכים, וכבר נקבע מועד למפגש. פיש מציין (כצפוי) שהמהלך הזה של התלמידים מוצא חן בעיניו. הוא מסביר שיש עוצמה ביכולת של תלמידים ליצור קשר עם הסופרים שאת ספריהם הם קוראים, וגם שפעולת התלמידים ממחישה את הקלות שבה קשרים מהסוג הזה נוצרים היום. והוא מוסיף:

בעקרונות הפדגוגיים של מסמך המדיניות של למידה בסביבה מתוקשבת בבית הספר היסודי מתוארת הדרך העדיפה לרכישת מיומנויות מתוקשבות:

במילים אחרות, אפשר להקדיש שיעור לשינוי גודל הגופן בתמלילן, או לשימוש במנוע חיפוש באינטרנט. אבל הרכישה האמיתית של המיומנויות האלו מתרחשת כאשר השימוש בהן עונה על צורך. אנחנו יודעים שהתלמידים שלנו הפנימו מיומנות מסויימת לא כאשר אנחנו מנחים אותם להשתמש בה, אלא כאשר הם בוחרים לעשות זאת כדי להשיג משהו שחשוב להם, כאשר הם מבינים שמיומנות מסויימת יכולה למלא פונקציה חשובה בחייהם. היוזמה של תלמידיו של פיש – יצירת קשר עם סופר, והזמנה להשתתף במפגש מקוון – ממחישה שהם הפנימו לפחות אחת מהעקרונות החשובים של הלמידה המתוקשבת. ברור למה הוא גאה בהם.

בעולם התקשוב החינוכי שוב ושוב עולה השאלה של כיצד עלינו להקנות מיומנויות מחשב, אם בכלל. יש הטוענים שהמיומנויות האלו נרכשות תוך כדי שימוש ולכן אין צורך בתוכנית מפורטת. מנגד, אחרים טוענים שרק על ידי הקנייה מסודרת ניתן לבנות תשתית איתנה שעליה תלמידים יוכלו להמשיך להשתמש במחשב בצורה יעילה. מי שאיננו רואה צורך בהקניה שיטתית מזכיר שילדים לומדים ללכת ולדבר ללא הדרכה פורמאלית. לדעתם, המחשב הוא חלק בלתי-נפרד מחיינו היום-יומיים, ותלמידים יונקים את היכולת להשתמש בו כמו שהם יונקים שפה. לעומתם, מי שדוגל בהקניה מסודרת טוען שהעובדה שתלמידים יודעים לשחק במשחקי מחשב איננה אומרת שהם גם מסוגלים להשתמש בכלי הזה ביעילות בסביבה הלימודית.

במידה רבה, הוויכוח הזה דומה לוויכוח סביב רכישת מיומנויות הקריאה. גם שם יש כאלה שטוענים שעל מנת שתלמידים ילמדו לקרוא צריכים קודם כל להקנות להם מיומנויות פענוח, ורק על גבי התשתית הזאת אפשר יהיה לצפות שהם יהפכו לקוראים שפותחים ספר ומבינים את מה שהם קוראים. ולעומתם יש הטוענים שיותר מכל דבר אחר, כדי שתלמידים ילמדו לקרוא הם חייבים להיות בסביבה שמעודדת ומכבדת את הקריאה, סביבה שמעניקה הזדמנויות של קריאה מהנה. לפני מספר ימים, בעקבות מאמר מאת סטיבן קראשן שהיא קראה, סילביה מרטינז הרהרה על הדמיון בין הוויכוח סביב הקריאה לבין הוויכוח סביב הקניית מיומנויות מחשב. קראשן הוא מומחה בתחום האוריינות ורכישת הקריאה. הוא דוגל במה שהוא מכנה Free Voluntary Reading – פרקי זמן בבית הספר (ואני מניח גם בבית) שפשוט מוקדשים לקריאה – כל מה שהתלמיד רוצה לקרוא. מרטינז מסכמת את התפיסה הזאת במשפט פשוט:

מרטינז כותבת שכאשר היא קראה על הגישה של קראשן הדהד אצלה הדמיון בין הגישה הזאת לגישה הקרובה לליבה בנוגע לרכישת מיומנויות מחשב:

למרות הדמיון, מרטינז גם מציינת שאין חפיפה מלאה בין שני התחומים. היא מכירה בעובדה, למשל, שמתן זמן חופשי לתלמידים להקליק מווידיאו לווידיאו ביו-טיוב איננו מפתח מיומנויות מחשב באותה מידה שהקריאה בספרי קומיקס מסוגלת לחזק את מיומנויות הקריאה. היא שואלת את עצמה כיצד נוכל לזהות “אוריינות טכנולוגית” אצל תלמיד:

כיאה לכתיבה לבלוג, מרטינז מודה שהשאלות שהיא שואלת בעקבות קריאת המאמר של קראשן אינן אלא הרהורים – חשיבה לתוך הבלוג, נסיון להבהיר לעצמה את המרכיבים של “אוריינות טכנולוגית”, ולנסות להבחין כיצד היא דומה או שונה מהאוריינות המוכרת של ידיעת קרוא וכתוב. היא מודה שהיא לא מצליחה לגמרי, ואני חייב להסכים איתה. יכול להיות שפשוט מדובר במטפורה שאיננה מתאימה. יכול להיות שהשוני בין שתי המיומנויות עולה על הדמיון, ומהשוואה לרכישת הקריאה אין הרבה שאפשר ללמוד על רכישת מיומנויות טכנולוגיות. ובכל זאת, יש בנסיון הזה של מרטינז חשיבה בכיוון שנראה לי ראויה להמשך.

יכול להיות שיש קשר, אבל אני גם מודה שיכול להיות שהעיסוק האינטנסיבי שלי בנושא אחד גורם לי למצוא קשרים במקומות שהם אינם קיימים. כך או כך, כאשר קראתי את המאמרון החדש בבלוג של קתי דייווידסון, שעוסק בטענה שמימדי הדיסלקציה, וצורותיה, שונים בשפות שונות, אמרתי לעצמי שהיא כותבת גם על התקשוב.

הנושא שעליו דייווידסון כותבת באמת מעניין, אבל אני אהיה בין הראשונים להודות שאין לי הרקע או הכלים לשפוט בין הגישות השונות שהיא מתארת. דייווידסון מסבירה שמחקרים מראים ששיעורי הדיסלקציה גבוהים יותר בשפות שבהן הכתיב שלהן פחות פונטי:

אבל כזכור, אינני בקיא בנושא הזה. הוא מעניין, אבל הוא לא עד כדי כך מעסיק אותי. לעומת זאת, פיסקה אחרת במאמרון של דייווידסון בהחלט משכה את עיני:

אני אמנם לפעמים אדם די נמהר, אבל אינני עד כדי כך פזיז או טיפשי שאכניס את עצמי לתוך שדה הקרב של “מלחמות השפה” בין מחנות הפונטיקה וה-“שפה כמכלול”. אבל גם בלי להסתכן באש הצולבת הזאת, אפשר לזהות דמיון בין מה שדייווידסון כותבת בנוגע לחוקי הפונטיקה שנלמדים על ידי תלמידים באותו הזמן שהם אמורים להפנים את הסמכות של בית הספר, לבין מצב דומה עם התקשוב.

תלמידים רבים מאד “לומדים” מיומנויות מחשב מסויימות במסגרת הכיתה, כאשר הם כבר רכשו את אותן מיומנויות לפני שהם הגיעו לאותה כיתה, וגם לפני המורים שלהם. לא פעם מלמדים מיומנות מסויימת שהתלמיד מזמן למד לבצע בצורה אחרת ויעילה יותר. וכמו בדוגמה שדייווידסון מביאה, קשה לא להרגיש שזה מערער את סמכות בית הספר בעיני התלמיד. בנוגע לתלמיד שאיננו “מבין” את כללי הפונטיקה, דייווידסון מציעה שבמקום לקבוע שמדובר בתלמיד לקוי למידה, ראוי לעודד את יכולת ההבחנה שלו:

וכך גם בנושא התקשוב. הדרכים ה-“נכונות” לבצע פעולות תקשוביות למיניהן משתנות כמעט מידי יום, עם הופעתן של כלים חדשים, ועם שכלולים בכלים הקיימים. בית ספר שמלמד שיש דרך אחת נכונה לבצע פעולות מסויימות מגביל את תלמידיו, ומונע מהם לנצל את מלוא האפשרויות התקשוביות שממשיכות להתפתח. אבל הרבה יותר גרוע, אותו בית ספר מאותת לתלמידיו שהוא איננו מבין את הסביבה המתוקשבת, וכאשר הוא עושה זאת, הוא פוגע בסמכות של עצמו בעיני התלמידים.

לפני מספר ימים הרהרתי כאן אם, בעידן שבו אנחנו מחוברים תדיר באמצעות פס רחב, וכלי אופיס כמו גוגל דוקס זמינים לנו חינם, יש בכלל צורך או טעם ללמד את השימוש בכלי אופיס “סטנדרטיים” (של מיקרוסופט, למשל). בעקבות זה, שושנה שאלה אם ההבדלים בין חבילות כלי אופיס משמעותיים כל כך שיש צורך ללמד את השימוש בהם בנפרד. היום, באתר של הארץ, התפרסמה ידיעה על כך שמשרד החינוך בוחן חוזה עם סאן שתעודד את השימוש ב-“אופן אופיס” בבתי הספר. אולי הקשר טיפה עקיף, אבל הידיעה הזאת מעניקה לי הזדמנות להתייחס לשאלה הזאת.

אין וויכוח – על פי רוב, תמלילן הוא תמלילן הוא תמלילן. באתרים רבים, כאשר תלמיד מקליד הודעה או תגובה לתוך קבוצת דיון הוא פוגש שורה של כלי עריכה שהם דומים מאד לכלים של וורד. במקרים האלה המורים בוודאי אינם צריכים להנחות את התלמידים בשימוש בכפתורים שעומדים לרשותם. אין זאת הגזמה גדולה מדי להגיד שהשוני בין מחולל טקסט זה או אחר אינו עולה בהרבה על השוני בשימוש בעט לעומת בעפרון. זאת ועוד: הרוב הגדול מאיתנו, תלמידים ומבוגרים כאחד, אינם זקוקים לפונקציות המתקדמות של וורד – באותן פונקציות שאולי דורשות הקנייה מיוחדת. עם קצת תרגול וידע כל אחד מסוגל להפיק טקסט ערוך בצורה יפה ומסודרת כמעט מכל מחולל טקסט פשוט.

אם כך, אם יש בכלל טעם ב-“הכשרה נפרדת לכל כלי וכלי”? בפגישות שלי עם מורים, מידי פעם אני מתבדח שבתוכנית הקניית היסודות של וורד יש להקדיש יום לתרגול שינוי בגודל הגופן מ-12 ל-18, ועוד יום לתרגול השינוי מ-18 ל-24. כמו-כן, צריכים להקדיש שיעורים נפרדים לשינויים בצבע הגופן – לכל צבע שיעור. כמעט תמיד, בפגישות האלו יש מורה אחד או שניים שאינם מבינים שמדובר בבדיחה – תוכנית הקנייה כזאת נראית להם די הגיוני. כל עוד יש מורים כאלה, אולי באמת יש צורך בהכשרה נפרדת לכל כלי, אבל לא זאת היתה הכוונה שלי.

העובדה שהתמלילן של גוגל מקוון היא שעושה את ההבדל. עדיין לא קל למורים, וגם לא לתלמידים, להבין שהם יכולים לשמור את הקבצים שלהם “אי-שם” בענן אינטרנטי, ולשלוף קובץ זה או אחר לפי הצורך מכל מחשב שלפניו הם יושבים. (פגשתי מורים רבים שמתקשים מאד להבין מהי רשת בית-ספרית ומהם היתרונות שרשת פנימית מעניקה להם.) כמו-כן, לא קשה להסביר למורה, או תלמיד, כיצד להקליק על כפתור “Share” בגוגל דוקס, אבל הרבה יותר קשה להביא אותם להבין שכאשר משתפים מסמך בין משתמשים, הם עשויים לפגוש גירסה חדשה של המסמך כאשר הם חוזרים אליו שנית. וזה אולי החלק הקל – עוד יותר קשה לשכנע אותם שיש כדאיות או יתרונות בהכנת מסמכים בעבודה משותפת.

ההרהור שלי נבע מכך שהיום קיים לכאורה חץ מקובל של התפתחות בלימוד בכלים – קודם כל לומדים להשתמש בתמלילן “אישי”, ורק אחרי זה משדרגים לתמלילן “קבוצתי” בענן האינטרנטי. נכון להיום ה-“מסלול” הזה אולי עוד הגיוני, אבל נדמה לי שבקרוב רבים מאיתנו, ולא רק שושנה, יכתבו ישירות לאינטרנט, וההכרות הראשונה עם תמלילן אצל תלמידים יהיה עם תמלילן משותף ברשת. הבשורה על פתיחת בתי הספר לתמלילן של “אופן אופיס” היא בהחלט מבורכת. אבל אני נוטה לחשוב שלא רחוק היום שבו נפגוש יישומים כמו תמלילן רק דרך הדפדפן, ונשכח שכלי זה או אחר מותקן אצלנו במחשב עצמו.