בשבח הלמידה האיטית

לפני כשלושה שבועות אודרי ווטרס פרסמה מאמרון חשוב שמתייחס למה שאפשר לכנות "למידה כהרף עין" (באנגלית – instant learning). ווטרס כתבה בעקבות פרסום ידיעה, בסוף פברואר, אודות מחקר שבו גירוי במוח באמצעות אלקטרודות זירז, לכאורה, למידה של כישורים. בלשון אחת הכותרות שהתייחסו לידיעה שפורסמה בעיתונות על ידי מעבדות HRL, החברה שערכה את הניסוי:

המחקר שאליו ההודעה לעיתונות מתייחסת עסק ברכישת היכולת להטיס מטוס. אם הבנתי נכון (ויתכן שפספסתי לא מעט) החוקרים תיעדו את הפעילות המוחית של טייסים מומחים, ושידרו אותות למקומות שזוהו כפעילים בעת טיסה במוחות הטייסים המומחים למוחות של פרחי טייס. הכל נשמע מאד מורכב, וזה בוודאי נכון, אבל החוקרים לא היססו לרמוז שביסודו של הדבר מדובר במשהו יחסית "פשוט". סרטון YouTube שמלווה את ההודעה לעיתונות, למשל, פותח בשאלה:
What if becoming an expert pilot were as simple as putting on a cap?
ווטרס, בהתייחסות שלה למחקר עצמו, מציינת שתי נקודות. תחילה, היא מציינת שהחוקרים עצמם, שללא ספק רצו לזכות בכותרות בעיתונות, לא בדיוק טענו שמה שהם עשו הוא דוגמה ל-instant learning כמו במטריקס. אבל שנית, היא כותבת שעל אף הזהירות של החוקרים לא להגדיר את מה שהם עשו כ-instant learning, רבים בעיתונות הזדרזו כן להשוות את הניסוי למה שאנחנו מכירים מהמטריקס.

ווטרס אמנם צודקת שחברת HRL לא טענה שמה שהם עושים הוא ממש למידה כהרף עין, אבל אין זה אומר שהם לא רמזו שמשהו מהסוג הזה התרחש. בפתיחת ההודעה לעיתונות של החברה אנחנו קוראים:

Much as the sci-fi film "The Matrix" depicted a device capable of enhancing skill acquisition, researchers at HRL Laboratories, LLC, have discovered that low-current electrical brain stimulation can modulate the learning of complex real-world skills.
במילים אחרות, כחוקרים הם נזהרים מלומר שיש כאן למידה כהרף עין, אבל כאנשי יחסי ציבור הם יוצרים את התנאים שבהם אחרים יוכלו לעשות זאת. ואחרי שהם רומזים, הם בוודאי אינם מתלוננים כאשר אתרים שספק עוסקים בחדשות אלא רק בפרסום ידיעות שמושכות קליקים, כמו במקרה הזה אתר RT, עולים על הסיפור וכותבים:
Take the red pill: Researchers develop ‘Matrix’-style brain stimulator that instantly teaches skill
אני מודה שלשם שינוי לא קראתי את כל המחקר שעליו ההודעה לעיתונות מתבססת. אין לי הכישורים המקצועיים כדי ממש להבין אותו. עם זאת, מתברר שקיימים ספקות לגבי אמינותו של כתב העת שבו המחקר התפרסם. ווטרס סוקרת את המחקר עצמו ובהגינות אפילו טיפה מוגזמת מגיעה למסקנה שבמקרה הטוב מה שאפשר לקבוע הוא שאין תוצאות ברורות ושיש צורך במחקרים נוספים.

זאת ועוד: אפילו אם יש ביסוס מדעי למחקר שעליו מדווח, המרחק מהביסוס המדעי הזה לבין למידה כהרף עין דוגמת המטריקס עדיין גדול מאד. ואולי זה בעצם אחת הנקודות המעניינות ביותר כאן. יותר מאשר ההיתכנות של למידה כהרף עין שהמחקר בספציפי הזה איננו בדיוק מגלה, מה שמעניין כאן היא הכמיהה שלנו שדבר כזה אכן יתממש. ווטרס מדגישה את הנקודה הזאת וכותבת:

What’s the lure of “instant learning” and in particular “instant learning” via a technological manipulation of the brain? This is certainly connected to the push for “efficiency” in education and education technology. But again, why would we want learning to be fast and cheap? What does that say about how we imagine and more importantly how we value the process of learning?
בקטע הזה ווטרס מעלה שתי נקודות שנראות לי חשובות ומשמעותיות יותר מאשר התוקף המפוקפק של המחקר שהיא סוקרת. קודם כל ווטרס מצביעה על הדמיון בין הלמידה כהרף עין לבין התנופה ליתר יעילות של ההוראה בבתי הספר באמצעות טכנולוגיות חדישות, ועל כך שהיום פונים לטכנולוגיות לזרז את הלמידה. אכן, מי שעוקב אחרי ההבטחות של יזמים בתחום התקשוב החינוכי, וגם קורא את הכותרות שההבטחות האלו מקבלות, רואה את הרצון לזרז את ה-"למידה", את הכמיהה הגדולה לכך שכל "למידה" תתבצע כהרף עין. חשוב לשים לב שהמחקר הנוכחי איננו המקרה היחיד של למידה כהרף עין. לפני שנתיים, למשל, ניקולס נגרופונטה ניבא דרך מקורית להקנות ידע – בליעת כדורים. במסגרת של הרצאת TED הוא הסביר:
My prediction is that we are going to ingest information—we’re going to swallow a pill and know English and swallow a pill and know Shakespeare…. It will go through the bloodstream and it will know when it’s in the brain and, in the right places, it deposits the information.
נגרופונטה מזוהה עם מגמות חיוביות יותר מהרבה מאשר החזון הדיסטופי של המטריקס, אבל יש דמיון רב בין שתי התפיסות ה-"חינוכיות" האלו, וזאת הנקודה השנייה שאליה ווטרס מתייחסת. מי שדוגל בבליעת כדורי ידע או באלקטרודות במוח איננו מתעניין בלמידה כתהליך, כדרך שבה אנחנו נחשפים לעולם ולומדים להכיר אותו ואת עצמנו. במקום זה, הלמידה כהרף עין נתפסת כלא יותר מאשר אמצעי להקניית כישורים שמסיבה זאת או אחרת אנחנו זקוקים להם. ומפני שבסך הכל מדובר באמצעי למטרה, הגישות האלו אינן מוצאות טעם או חשיבות בסקרנות, או ברצון לגלות משהו חדש. כאשר הדרך היעילה ביותר להעביר מידע היא המטרה אין סיבה לנסות לעורר התעניינות, או ליצור הנאה בתהליך הלמידה.

כאשר הרהרתי על ההבדל התהומי הזה בין הדרך שנראית לי הרצויה ללמוד לבין הלמידה כהרף עין נזכרתי בקטע ידוע מתוך Self-Realization as the Moral Ideal מאת ג'ון דיואי, מאמר שהתפרסם לפני בערך 120 שנה. שם דיואי ציווה עלינו:

Cease conceiving of education as mere preparation for later life, and make it the full meaning of the present life.
קשה לי להבין למה אנחנו מתקשים ליישם דבר כל כך הגיוני, ושבמקום זה אנחנו נוהרים אחרי "פתרונות" לימודיים כמו אלקטרודות על המוח או בליעת כדורים. ה-"פתרונות" האלה של למידה כהרף עין אולי (וזאת "אולי" מאד גדולה) מעניקים לנו "ידע" אבל הם מתעלמים לחלוטין מההרפתקה האמיתית שהיא הלמידה.

"תוך כדי עיסוק בתכנים רלוונטיים"

מספר פעמים בעבר מצאתי הזדמנות לקשר לבלוג של קרל פיש. פיש מלמד בתיכון במדינת קולוראדו, והוא מרבה לדווח על פעילויות מתוקשבות בבית הספר – בכיתות שלו ובכיתות של מורים אחרים. לפני קצת יותר משנה דיווחתי על פרויקט בבית הספר שלו בו התלמידים נעזרו בבלוגים ובוויקיים כדי להרחיב את התובנות שלהם על ספר שהם קראו. בסיום התהליך של קריאה וכתיבה על הספר הם ניהלו דיון מקוון עם מחבר הספר. מדובר בפרויקט מרשים ביותר (ועכשיו, כשחזרתי אל המאמרון שלי על הפרויקט שמתי לב שציינתי בטעות שבית הספר של פיש נמצא באריזונה).

לא קל לארגן פרויקט כמו דיון מקוון עם סופר, ולכן אפשר להבין שמדובר בפעילות מיוחדת, אפילו חד פעמית. אבל מה עושים כאשר התלמידים עצמם מבינים שהדבר אפשרי? לפני מספר ימים פיש כותב:

So, here’s the problem. Once your students find out that we have the capability to blog and/or videoconference with authors and professionals from around the world, they think we should do it all the time. Imagine that.
פיש מדווח על כיתה של תלמידים שבעקבות קריאת ספר החליטו לשלוח מספר שאלות לסופר. אחרי שהם קיבלו תשובות לשאלות הם שאלו שאלה נוספת – אולי הסופר יהיה מוכן לנהל איתם מפגש מקוון. הסופר הסכים, וכבר נקבע מועד למפגש. פיש מציין (כצפוי) שהמהלך הזה של התלמידים מוצא חן בעיניו. הוא מסביר שיש עוצמה ביכולת של תלמידים ליצור קשר עם הסופרים שאת ספריהם הם קוראים, וגם שפעולת התלמידים ממחישה את הקלות שבה קשרים מהסוג הזה נוצרים היום. והוא מוסיף:
But third, and perhaps most important in the long run, I love the fact that these students knew a capability existed, assumed it was their prerogative to take advantage of that, and then took the initiative to contact Mr. Doctorow. If we not only enable our students to be connected learners, but also change their mindset so that they expect to be connected learners, we’ve done a good thing.
בעקרונות הפדגוגיים של מסמך המדיניות של למידה בסביבה מתוקשבת בבית הספר היסודי מתוארת הדרך העדיפה לרכישת מיומנויות מתוקשבות:
רכישת מיומנויות מחשב תוך כדי עיסוק בתכנים רלוונטיים ומשמעותיים לילדים, יחד עם הוראתן הישירה בעת הצורך.
במילים אחרות, אפשר להקדיש שיעור לשינוי גודל הגופן בתמלילן, או לשימוש במנוע חיפוש באינטרנט. אבל הרכישה האמיתית של המיומנויות האלו מתרחשת כאשר השימוש בהן עונה על צורך. אנחנו יודעים שהתלמידים שלנו הפנימו מיומנות מסויימת לא כאשר אנחנו מנחים אותם להשתמש בה, אלא כאשר הם בוחרים לעשות זאת כדי להשיג משהו שחשוב להם, כאשר הם מבינים שמיומנות מסויימת יכולה למלא פונקציה חשובה בחייהם. היוזמה של תלמידיו של פיש – יצירת קשר עם סופר, והזמנה להשתתף במפגש מקוון – ממחישה שהם הפנימו לפחות אחת מהעקרונות החשובים של הלמידה המתוקשבת. ברור למה הוא גאה בהם.

בין אוריינות מסורתית לאוריינות טכנולוגית

בעולם התקשוב החינוכי שוב ושוב עולה השאלה של כיצד עלינו להקנות מיומנויות מחשב, אם בכלל. יש הטוענים שהמיומנויות האלו נרכשות תוך כדי שימוש ולכן אין צורך בתוכנית מפורטת. מנגד, אחרים טוענים שרק על ידי הקנייה מסודרת ניתן לבנות תשתית איתנה שעליה תלמידים יוכלו להמשיך להשתמש במחשב בצורה יעילה. מי שאיננו רואה צורך בהקניה שיטתית מזכיר שילדים לומדים ללכת ולדבר ללא הדרכה פורמאלית. לדעתם, המחשב הוא חלק בלתי-נפרד מחיינו היום-יומיים, ותלמידים יונקים את היכולת להשתמש בו כמו שהם יונקים שפה. לעומתם, מי שדוגל בהקניה מסודרת טוען שהעובדה שתלמידים יודעים לשחק במשחקי מחשב איננה אומרת שהם גם מסוגלים להשתמש בכלי הזה ביעילות בסביבה הלימודית.

במידה רבה, הוויכוח הזה דומה לוויכוח סביב רכישת מיומנויות הקריאה. גם שם יש כאלה שטוענים שעל מנת שתלמידים ילמדו לקרוא צריכים קודם כל להקנות להם מיומנויות פענוח, ורק על גבי התשתית הזאת אפשר יהיה לצפות שהם יהפכו לקוראים שפותחים ספר ומבינים את מה שהם קוראים. ולעומתם יש הטוענים שיותר מכל דבר אחר, כדי שתלמידים ילמדו לקרוא הם חייבים להיות בסביבה שמעודדת ומכבדת את הקריאה, סביבה שמעניקה הזדמנויות של קריאה מהנה. לפני מספר ימים, בעקבות מאמר מאת סטיבן קראשן שהיא קראה, סילביה מרטינז הרהרה על הדמיון בין הוויכוח סביב הקריאה לבין הוויכוח סביב הקניית מיומנויות מחשב. קראשן הוא מומחה בתחום האוריינות ורכישת הקריאה. הוא דוגל במה שהוא מכנה Free Voluntary Reading – פרקי זמן בבית הספר (ואני מניח גם בבית) שפשוט מוקדשים לקריאה – כל מה שהתלמיד רוצה לקרוא. מרטינז מסכמת את התפיסה הזאת במשפט פשוט:

You give kids books, and time to read them, and they read.
מרטינז כותבת שכאשר היא קראה על הגישה של קראשן הדהד אצלה הדמיון בין הגישה הזאת לגישה הקרובה לליבה בנוגע לרכישת מיומנויות מחשב:
It struck me as I looked at this list that it’s a lot like what I believe about children and computers: that student choice, plus time for unstructured access to lots of different computing experiences is crucial to developing literacy and fluency with computers. My vision includes a teacher or mentor modeling passion, collaboration, interest in the subject, and offering experiences that challenge students without coercion, tricks, or rankings.
למרות הדמיון, מרטינז גם מציינת שאין חפיפה מלאה בין שני התחומים. היא מכירה בעובדה, למשל, שמתן זמן חופשי לתלמידים להקליק מווידיאו לווידיאו ביו-טיוב איננו מפתח מיומנויות מחשב באותה מידה שהקריאה בספרי קומיקס מסוגלת לחזק את מיומנויות הקריאה. היא שואלת את עצמה כיצד נוכל לזהות "אוריינות טכנולוגית" אצל תלמיד:
What is it that the student is doing that’s equivalent to reading? If you show language literacy by reading and writing, you show technology literacy by … what? Computing? Touching a mouse? Technologizing?
כיאה לכתיבה לבלוג, מרטינז מודה שהשאלות שהיא שואלת בעקבות קריאת המאמר של קראשן אינן אלא הרהורים – חשיבה לתוך הבלוג, נסיון להבהיר לעצמה את המרכיבים של "אוריינות טכנולוגית", ולנסות להבחין כיצד היא דומה או שונה מהאוריינות המוכרת של ידיעת קרוא וכתוב. היא מודה שהיא לא מצליחה לגמרי, ואני חייב להסכים איתה. יכול להיות שפשוט מדובר במטפורה שאיננה מתאימה. יכול להיות שהשוני בין שתי המיומנויות עולה על הדמיון, ומהשוואה לרכישת הקריאה אין הרבה שאפשר ללמוד על רכישת מיומנויות טכנולוגיות. ובכל זאת, יש בנסיון הזה של מרטינז חשיבה בכיוון שנראה לי ראויה להמשך.

נמשל (אולי) מנושא אחר

יכול להיות שיש קשר, אבל אני גם מודה שיכול להיות שהעיסוק האינטנסיבי שלי בנושא אחד גורם לי למצוא קשרים במקומות שהם אינם קיימים. כך או כך, כאשר קראתי את המאמרון החדש בבלוג של קתי דייווידסון, שעוסק בטענה שמימדי הדיסלקציה, וצורותיה, שונים בשפות שונות, אמרתי לעצמי שהיא כותבת גם על התקשוב.

הנושא שעליו דייווידסון כותבת באמת מעניין, אבל אני אהיה בין הראשונים להודות שאין לי הרקע או הכלים לשפוט בין הגישות השונות שהיא מתארת. דייווידסון מסבירה שמחקרים מראים ששיעורי הדיסלקציה גבוהים יותר בשפות שבהן הכתיב שלהן פחות פונטי:

We've known for a long time that one form of dyslexia (the most classic form) is about the linkage between speech and reading functions which, in character-based languages, are disaggregated. It is the impartial mapping of speech onto writing, sound and visual processing of semi-phonetic processes, that causes confusion. This is also one reason why English-speakers have the highest dyslexia rates.
אבל כזכור, אינני בקיא בנושא הזה. הוא מעניין, אבל הוא לא עד כדי כך מעסיק אותי. לעומת זאת, פיסקה אחרת במאמרון של דייווידסון בהחלט משכה את עיני:
In the US, we expect a functional literacy at around 10-11. And we don't devote nearly as much time to reading/writing and we almost never acknowledge to kids that phonetics is problematic. So you have kids learning the authority of school at exactly the same time they're being told rules for pronunciation and reading that don't make sense. Maybe it's hard to explain to a kid that the rules are inconsistent because of the history of linguistics and mass printing in English. But you can emphasize that the rules are contradictory and point to places where memorization is pretty much the only way to get them right.
אני אמנם לפעמים אדם די נמהר, אבל אינני עד כדי כך פזיז או טיפשי שאכניס את עצמי לתוך שדה הקרב של "מלחמות השפה" בין מחנות הפונטיקה וה-"שפה כמכלול". אבל גם בלי להסתכן באש הצולבת הזאת, אפשר לזהות דמיון בין מה שדייווידסון כותבת בנוגע לחוקי הפונטיקה שנלמדים על ידי תלמידים באותו הזמן שהם אמורים להפנים את הסמכות של בית הספר, לבין מצב דומה עם התקשוב.

תלמידים רבים מאד "לומדים" מיומנויות מחשב מסויימות במסגרת הכיתה, כאשר הם כבר רכשו את אותן מיומנויות לפני שהם הגיעו לאותה כיתה, וגם לפני המורים שלהם. לא פעם מלמדים מיומנות מסויימת שהתלמיד מזמן למד לבצע בצורה אחרת ויעילה יותר. וכמו בדוגמה שדייווידסון מביאה, קשה לא להרגיש שזה מערער את סמכות בית הספר בעיני התלמיד. בנוגע לתלמיד שאיננו "מבין" את כללי הפונטיקה, דייווידסון מציעה שבמקום לקבוע שמדובר בתלמיד לקוי למידה, ראוי לעודד את יכולת ההבחנה שלו:

That fidgety first-grader who "doesn't get" the phonetics rules? He's right! He should not have to be told to suppress his alert, critical instincts. He or she should be applauded for good observational skills, praised for not accepting rules blindly when they don't make sense, and helped with other methods.
וכך גם בנושא התקשוב. הדרכים ה-"נכונות" לבצע פעולות תקשוביות למיניהן משתנות כמעט מידי יום, עם הופעתן של כלים חדשים, ועם שכלולים בכלים הקיימים. בית ספר שמלמד שיש דרך אחת נכונה לבצע פעולות מסויימות מגביל את תלמידיו, ומונע מהם לנצל את מלוא האפשרויות התקשוביות שממשיכות להתפתח. אבל הרבה יותר גרוע, אותו בית ספר מאותת לתלמידיו שהוא איננו מבין את הסביבה המתוקשבת, וכאשר הוא עושה זאת, הוא פוגע בסמכות של עצמו בעיני התלמידים.

האם דין הרשת כמו דין המחשב האישי?

לפני מספר ימים הרהרתי כאן אם, בעידן שבו אנחנו מחוברים תדיר באמצעות פס רחב, וכלי אופיס כמו גוגל דוקס זמינים לנו חינם, יש בכלל צורך או טעם ללמד את השימוש בכלי אופיס "סטנדרטיים" (של מיקרוסופט, למשל). בעקבות זה, שושנה שאלה אם ההבדלים בין חבילות כלי אופיס משמעותיים כל כך שיש צורך ללמד את השימוש בהם בנפרד. היום, באתר של הארץ, התפרסמה ידיעה על כך שמשרד החינוך בוחן חוזה עם סאן שתעודד את השימוש ב-"אופן אופיס" בבתי הספר. אולי הקשר טיפה עקיף, אבל הידיעה הזאת מעניקה לי הזדמנות להתייחס לשאלה הזאת.

אין וויכוח – על פי רוב, תמלילן הוא תמלילן הוא תמלילן. באתרים רבים, כאשר תלמיד מקליד הודעה או תגובה לתוך קבוצת דיון הוא פוגש שורה של כלי עריכה שהם דומים מאד לכלים של וורד. במקרים האלה המורים בוודאי אינם צריכים להנחות את התלמידים בשימוש בכפתורים שעומדים לרשותם. אין זאת הגזמה גדולה מדי להגיד שהשוני בין מחולל טקסט זה או אחר אינו עולה בהרבה על השוני בשימוש בעט לעומת בעפרון. זאת ועוד: הרוב הגדול מאיתנו, תלמידים ומבוגרים כאחד, אינם זקוקים לפונקציות המתקדמות של וורד – באותן פונקציות שאולי דורשות הקנייה מיוחדת. עם קצת תרגול וידע כל אחד מסוגל להפיק טקסט ערוך בצורה יפה ומסודרת כמעט מכל מחולל טקסט פשוט.

אם כך, אם יש בכלל טעם ב-"הכשרה נפרדת לכל כלי וכלי"? בפגישות שלי עם מורים, מידי פעם אני מתבדח שבתוכנית הקניית היסודות של וורד יש להקדיש יום לתרגול שינוי בגודל הגופן מ-12 ל-18, ועוד יום לתרגול השינוי מ-18 ל-24. כמו-כן, צריכים להקדיש שיעורים נפרדים לשינויים בצבע הגופן – לכל צבע שיעור. כמעט תמיד, בפגישות האלו יש מורה אחד או שניים שאינם מבינים שמדובר בבדיחה – תוכנית הקנייה כזאת נראית להם די הגיוני. כל עוד יש מורים כאלה, אולי באמת יש צורך בהכשרה נפרדת לכל כלי, אבל לא זאת היתה הכוונה שלי.

העובדה שהתמלילן של גוגל מקוון היא שעושה את ההבדל. עדיין לא קל למורים, וגם לא לתלמידים, להבין שהם יכולים לשמור את הקבצים שלהם "אי-שם" בענן אינטרנטי, ולשלוף קובץ זה או אחר לפי הצורך מכל מחשב שלפניו הם יושבים. (פגשתי מורים רבים שמתקשים מאד להבין מהי רשת בית-ספרית ומהם היתרונות שרשת פנימית מעניקה להם.) כמו-כן, לא קשה להסביר למורה, או תלמיד, כיצד להקליק על כפתור "Share" בגוגל דוקס, אבל הרבה יותר קשה להביא אותם להבין שכאשר משתפים מסמך בין משתמשים, הם עשויים לפגוש גירסה חדשה של המסמך כאשר הם חוזרים אליו שנית. וזה אולי החלק הקל – עוד יותר קשה לשכנע אותם שיש כדאיות או יתרונות בהכנת מסמכים בעבודה משותפת.

ההרהור שלי נבע מכך שהיום קיים לכאורה חץ מקובל של התפתחות בלימוד בכלים – קודם כל לומדים להשתמש בתמלילן "אישי", ורק אחרי זה משדרגים לתמלילן "קבוצתי" בענן האינטרנטי. נכון להיום ה-"מסלול" הזה אולי עוד הגיוני, אבל נדמה לי שבקרוב רבים מאיתנו, ולא רק שושנה, יכתבו ישירות לאינטרנט, וההכרות הראשונה עם תמלילן אצל תלמידים יהיה עם תמלילן משותף ברשת. הבשורה על פתיחת בתי הספר לתמלילן של "אופן אופיס" היא בהחלט מבורכת. אבל אני נוטה לחשוב שלא רחוק היום שבו נפגוש יישומים כמו תמלילן רק דרך הדפדפן, ונשכח שכלי זה או אחר מותקן אצלנו במחשב עצמו.