חיפוש ללא למידה

באיחור של כחצי שנה נתקלתי לאחרונה בדיווח על סקר של Ofcom, רשות התקשורת הבריטית, שבחן את ידיעותיהם של ילדים (גילאים 8-11) ובני נוער (גילאים 12-15) בנוגע למספר נושאים אינטרנטיים. Ofcom פרסם את תוצאות הסקר במקבץ של קבצי PDF תחת הכותרת Children’s Media Use and Attitudes Report 2015. ברור שמדובר בסקר ולא מחקר מעמיק, ובכל זאת רצוי לשים לב לתוצאות על הכרותם עם המדיה – ובמיוחד לתוצאות של שאלה שבחנה עד כמה הילדים ובני הנוער מודעים לכיצד גוגל פועלת.

כתבה באתר The Verge מסכמת, בצורה די קולעת אך גם מדכאת, את הנושא:

הסקר הציג לפני הנבדקים צילומי מסך של תוצאות גוגל עבור מונח מסויים, והילדים ובני הנוער התבקשו להשיב אם מדובר בפרסומות, בתוצאות הרלוונטיות ביותר, או בתוצאות הפופולאריות ביותר. הכתבה מדגישה שעל אף העובדה שהפרסומות בדף התוצאות סומנו במילה "Ad" והודגשו בצבע:
they were only recognized as such by 31 percent of 12- to 15-year-olds and 16 percent of 8- to 11-year-olds.
באותו סקר 19% של בני ה-12-15 טענו שאם מנוע חיפוש מציג מידע כלשהו, אז אותו מידע בוודאי מוסמך, ורק 46% מתוך הקבוצה של בני ה-8-11 ידעו בוודאות שחברת גוגל מקבלת את כספה בעיקר מפרסומות.

העובדה שילדים ובני נוער מבינים מעט מאד בנוגע לדרך שבה מנוע חיפוש עובד איננה צריכה להפתיע (אפילו אם אנחנו עדיין שומעים על "ילידים דיגיטאליים" והיכולת המופלאה שלהם להבין במהירות כל דבר טכנולוגי). לא אופתע אם תוצאות דומות היו מתקבלות בסקר אצל מבוגרים, כולל מורים. אינני יודע כיצד מלמדים את השימוש במנוע חיפוש בבתי ספר היום, אבל אני חושש שעושים זאת באופן דומה מאד למה שעשו לפני 15 שנים, כאשר בסך הכל אמרו לתלמידים להקליד "שאילתא" ולהקליק על Enter. המון השתנה מאז. לגוגל יכולת עצומה "להתאים" תוצאות של חיפוש לנתונים הידועים לה אודות המחפש, וליכולת הזאת משמעות כבדה בסביבות לימודיות. אבל לא רק שתלמידים אינם לומדים על המציאות הלא כל כך חדשה הזאת, הם אפילו אינם יכולים לזהות פרסומות בדף של תוצאות.

זה כמובן איננו מונע מרבים לדווח לנו על פעילויות החקר הנפלאות של תלמידיהם, או על שלל הפיתוחים הדיגיטאליים החדשים שיחוללו שינוי במערכת החינוך. ליבי איתם … אבל הראש מתקשה להשתכנע. נדמה לי שעבור רוב רובם של תלמידי בתי הספר (ושוב, גם עבור הוריהם) המחשב ו/או הסמרטפון הם קופסאות קסם, ונכון להיום הקסם הזה עדיין מסנוור. בגלל זה מתקשים לראות כיצד החיפוש האינטרנטי, שפעם פתח עבורנו עולמות, היום מצמצם ומגביל את העולם שלנו (וזה קורה גם אצל אלה מאיתנו שכן מסוגלים להבחין בין "תוצאות" לפרסומות).

כאשר קראתי את הדיווח על הסקר של Ofcom נזכרתי בקטע קצר בספרו של סיבה וואידיָהנתן (Siva Vaidhyanathan) משנת 2011 – The Googlization of Everything. וואידיָהנתן מחדד עבורנו את הבעייתיות ב-"התפתחויות" אשר בחיפוש, ועל הדרך שבה אלה משפיעות על הלמידה. תמיד רצוי לזכור שגוגל מבקשת לתת לנו "תשובות" ואילו החינוך עוסק בשאלות:

Learning is by definition an encounter with what you don’t know, what you haven’t thought of, what you couldn’t conceive, and what you never understood or entertained as possible. It’s an encounter with the other—even with otherness as such. That is the situation of the searcher in the old-fashioned sense of the term: one who seeks knowledge by encountering the new and different. The kind of filter that Google interposes between an Internet searcher and what a search yields shields the searcher from radical encounters with the other by “personalizing” the results to reflect who the searcher is, his or her past interests, and how the information fits with what the searcher has already been shown to know. (עמ' 182)
אינני טוען כאן שלמידת חקר איננה אפשרית או רצויה. אני דווקא רואה בה מרכיב חשוב ביותר בכל למידה אמיתית. אבל התוצאות של הסקר של Ofcom מעמידות אותנו מול מציאות עגומה. ספק אם תלמידים שאינם יודעים להבחין בין פרסומות לבין תוצאה של חיפוש יכולים לנצל מנוע חיפוש על מנת לגלות מידע שיסייע להם בביצוע חקר. ותלמידים שאינם מבחינים בפרסומות בוודאי אינם מודעים לבועת הפילטר וכיצד היא משפיעה על תוצאות החיפושים שלהם. נוצר חשש כבד שגם אם מנסים לקדם למידת חקר באמצעות חיפושים ברשת, מרכיבי הלמידה החשובים שעליהם כותב וואידיָהנתן – המפגש עם מה שאיננו יודעים, ועם מה שחשבנו שאיננו אפשרי – ייעדרו מהתהליך. וההעדרות הזאת עשויה לקרקע אותו לפני שהוא בכלל ממריא.

ומשום מה אני חושש שלא מעט אנשי חינוך ימשיכו להתלהב מכל כלי דיגיטאלי חדש, ולדבר בסיסמאות של עידן חדש בעולם החינוך, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהעדר תשתית לימודית דיגיטאלית ראויה אצל תלמידיהם, ומהמשך כרסום התשתית הזאת על ידי גוגל וחברות אחרות.

נדמה לי שיש סתירה כאן

בדרך כלל המאמרונים כאן מתבססים על תגובה למשהו שמתפרסם בבלוגספירה התקשובי/חינוכי. הפעם, ההרהורים שמופיעים כאן הם כלליים. הם אינם קשורים באופן ישיר למשהו ספציפי שהתפרסם, אלא מביעים תחושה כללית.

בתקשוב החינוכי היום "למידה ניידת" היא בין המונחים הפופולאריים ביותר. אפשר להבין למה. מכשירים דיגיטאלים נמצאים כמעט בכל כיס, והמכשירים האלה מעניקים גישה מהירה וכמעט בלתי-אמצעית למידע (אני, כרבים אחרים, כתבתי על זה לפני כמה שנים). והיום לא מדובר רק בגישה למידע, אלא באפליקציות שבאמצעות ה-GPS מזהות את מקומו של הלומד ומזרימות אליו מידע בהתאם למקום הזה. אפשר להגיד שאנחנו עדים להתגשמות חזון ה-anytime, anywhere learning, חזון שעליו חלמו עוד במאה הקודמת, אבל לא היה ישים אז. היום, כאשר הטכנולוגיות מאפשרות את מימוש החזון, אפשר להבין את ההתרגשות.

אבל דווקא בגלל זה צריכים לשאול אם אותה anytime, anywhere learning היא באמת מה שאנחנו רוצים. אני מניח שכולם יסכימו שבני אדם, כיצורים סקרניים מטבעם, אינם צריכים להיות מקובעים למקום פיסי כלשהו כדי ללמוד. ואם זה אכן נכון, תיחום הלמידה בתוך בית ספר הוא מעשה מלאכותי. אנשי חינוך צריכים לשאוף לשחרר את הלומד מהתיחום המלאכותי הזה כדי שהוא יוכל להחשף לכמה שיותר גירויים שמהם ניתן ללמוד. אבל מול התפיסה המשחררת החיובית הזאת עלינו להודות שיש גם סיבה טובה לקיומה של בית הספר: סביבה "מלאכותית" מאפשרת לחברה לפקח על הגירויים הלימודיים שהלומד פוגש. בדרך הזאת הלמידה יכולה להיות חוויה חיובית ולא מאיימת. באופן מוצהר בית ספר הוא מבנה מלאכותי. הוא מציב חיץ שמפריד בין "העולם" לבין הלומד, וכך הוא מווסת את הגירויים השונים שהתלמיד פוגש. בימים הראשונים של חדירת האינטרנט לסביבה החינוכית מערכות חינוך ביקשו לסנן את ההיצע האינטרנטי שהגיע לתלמידים. כאשר הן עשו זאת הן פעלו מתוך הבנה ברורה שהחיץ הזה ממלא תפקיד חיובי.

אני מניח שברור לקורא שבאופן כללי, אפילו אם לא רצוי לבטל לחלוטין את החיץ הזה, אני כן מעוניין לצמצם אותו. מהבחינה הזאת החשיפה לגירויים ולתכנים מחוץ לכותלי בית הספר היא על פי רוב רצויה. לפני שנים, שוב כמו רבים אחרים, כתבתי על כך שזמינות המידע דרך הרשת מאיימת על מרכזיותו של בית הספר כסמכות. אבל ההרהור שלי כלפי הלמידה הניידת הפעם קשור לסוגיה קצת אחרת.

מסיבות שכבר ציינתי, מי שמבקש לחבר בין למידה ניידת למערכת חינוך פורמאלית הולך על חבל דק. אם הוא "משחרר" את התלמיד לסביבה החיצונית יש סיכוי שהתלמיד ילך לאיבוד בתוך ההיצע הרב של הסביבה הזאת, והקשר לתכנית הלימודים הפורמאלית יואבד. מצד שני, המערכת עשויה להכתיב את כללי המשחק של הלמידה מחוץ לכותלי בית הספר כך שהתלמיד ירגיש שהוא עדיין נמצא בו, וכתוצאה נגלה שהוא בכלל איננו מעוניין לצאת החוצה מפני שהסביבה שהמערכת מציעה בכלל איננה דומה לסביבה החופשית והמזמינה שהוא בדרך כלל מכיר. אנחנו מכירים היטב את התמונות הרבות של תלמידים משועממים עד אימה בשיעורים בבית הספר, אפילו כאשר אלה יכולים להיות מעניינים ואף מרתקים. (אפשר להזכיר כאן קטע שזכה לכינוי "anyone, anyone?" או קטע נפלא של מונטי פיתון [ביו-טיוב הוא כנראה מופיע רק בשני חלקים נפרדים – חלק א', וחלק ב'.) אפשר להבין שמערכות החינוך מבקשות "לכבוש" את לבבות התלמידים בכך שהיא לכאורה מאתגרת אותם מחוץ לכיתה, אבל קיים חשש גדול שהנסיון הזה תשיג את ההפך, ונגלה שתלמידים מבקשים להשאר בכיתה במקום לצאת החוצה למשהו שהם מזהים כחיקוי כושל של המרחב שלהם, או פלישה בלתי-רצויה לזמנם החופשי.

במידה מסויימת, המתח הזה, ואולי גם תוצאתו, די צפויים. אבל ההרהור המרכזי שלי כאן מתייחס לבעיה אחרת. "למידה ניידת" איננה המילה החמה היחידה בחינוך היום. עוד מילה שמשמיעים הרבה היא "התכוונות ללמידה". כדי שההתכוונות של התלמיד תהיה יעילה הוא צריך לזכות בסביבה שמזמינה למידה. רבים מסכימים שהישיבה בשורות מול הלוח איננה מעודדת למידה. נכון להיום, המערכת מתקשה ליצור את הסביבה הרצויה. אבל אם אני מבין את המונח נכון, מאחורי הרעיון של התכוונות ללמידה נמצא הצורך של התלמיד להיות בראש הנכון ללמוד, ושיש מאפיינים "פנימיים" שיוצרים את הראש הזה. יותר ויותר היום מערכות החינוך מבינים שהן צריכות לצייד את התלמיד עם הרגלי התארגנות והתכוונות. הרצון לפרוץ את מחסום הכיתה נובע מההבנה שלרוב הכיתה איננה סביבה אופטימלית, אבלאם היא איננה מקדישה מאמצים רבים להכשיר אותם ללמידה בסביבה כזאת, מערכת חינוכית איננה יכולה לצפות שתלמידים שמסתובבים מחוץ לכותלי בית הספר עם טלפון נייד ביד ילמדו כפי שהיא רוצה שילמדו. אם היא איננה מקנה להם הרגלי התכוונות ללמידה, קשה לצפות שהגירויים הרבים שמתחרים על ריכוז התלמיד – הן של הרחוב, והן של המידע שמגיע דרך הטלפון – יפנו מקום לתכנים שבית הספר רואה כחשובים או רצויים.

המערכת מבקשת להחליף סביבה שעל פי רוב מדכאת סקרנות של תלמידים בסביבה רבת גירויים שבה קל מדי ללכת לאיבוד. על פניו יש כאן שינוי מבורך. אבל אם השינוי הזה לא ילווה בטיפול אינטנסיבי בפיתוח ההתכוונות ללמידה הוא נידון לכשלון. זאת ועוד: כל עוד המרכיב של פיתוח ההתכוונות נעדר מתכנית הלימודים אפשר לחשוב ששימת דגש על הלמידה הניידת איננה אלא תפיסת טרמפ על מודה, ובסופו של דבר התוצאה תהיה שתלמידים יבקשו להשאר בכיתה, שם לפחות הם יוכלו לשחק משחקי מחשב מתחת לשולחן.

תמצית הבעיה

לפני מספר ימים, ברשימה ב-Twitter של אחד ההאשטאגים שאחריהם אני עוקב, תפסה את עיני הודעה מעניינת. הכותרת הכריזה: ".Learn More. Read Less", ובהמשך הופיע קישור לכלי דיגיטאלי שלא הכרתי. היות ואני אדם שלומד מקריאה, ומקדיש שעות לא מעטות לקריאה כל יום, מצאתי את עצמי מגרד טיפה בראש – האם באמת עם פחות קריאה אוכל ללמוד יותר (ואולי אפילו "יותר טוב")? הכותרת בהחלט עוררה את הסקרנות שלי, והקלקתי הלאה כדי לגלות במה מדובר.

כבר בשלב הזה אני חש צורך להצהיר שאינני נוהג כאן במלוא ההגינות. הרי בנוסף לאותן ארבע מילים שכבר ציטטתי היתה גם הרחבה – "Make key ideas VISIBLE", וגם השם של הכלי – WebSummarizer. יכולתי כבר לנחש שמדובר בכלי שיכין עבורי תקציר על משהו שהיה עלי לקרוא. (התקשיתי להחליט כיצד לנסח את סיום המשפט הקודם. הרי לא היה זה נכון לכתוב "שרציתי לקרוא" היות ואם באמת רציתי, לא היתה לי סיבה לקצר את הקריאה בעזרת כלי שמכין לי תקציר. אבל האם נכון היה לכתוב "שהיה עלי לקרוא"? נדמה לי שכן, מפני שהכלי החדש פונה לחינוך, ולכן סביר להניח שמי שישתמש בו יעשה זאת מפני שהוא אמור לקרוא משהו, אבל מעוניין לקבל תקציר בלי לקרוא את הטקסט במלואו.)

ומה עושה הכלי? מזינים לו URL והכלי "חושב" לרגע ומכין מספר קבצי פלט: תקציר "קצר" (מספר משפטים מהטקסט), תקציר "מלא" (יותר מרק מספר משפטים מהטקסט), ורשימה של מילות מפתח מהטקסט, כאשר את אלה אפשר "לפתוח" כדי לראות כיצד המונח מופיע בטקסט. ליד כל אחד מהמונחים האלה מופיע גם מספר שכנראה מהווה שקלול של רלוונטיות המונח לטקסט. בעזרת המרכיבים האלה ניתן, כנראה, לקבל תמונה מספקת על המקור במקום לקרוא את כולו.

על אף ההתייחסות הקצת מבודחת שלי כאן, אני דווקא יכול להבין שכלי כזה עשוי למלא תפקיד לימודי חיובי. היכולת לזהות במהירות את עיקרי הטענות של מאמר היא מיומנות חשובה מאד, ועל פי רוב מערכות חינוך אינן מקדישות לה את הזמן הראוי. יש ערך לא מבוטל בכלי שיוכל לעזור ללומדים לרכוש את המיומנות הזאת. אבל מה קורה כאשר "כלי" מבצע את המלאכה הזאת עבורנו? מטקסט ההסבר בבלוג של הכלי, נדמה לי שמפתחי הכלי חשים אמביוולנטיות מסויימת כלפי השירות שהם מציעים. מצד אחד הם רוצים לשווק את הכלי שלהם ומסבירים לנו שהוא יכול לקצר את הדרך אל הבנת הטקסט, אבל מצד שני הם מתייחסים ללקוחות הפוטנציאליים שלהם כאנשים שכבר מכירים את מלאכת התקצור ואולי אינם כל כך זקוקים לכלי החדש:

In fact when we are summarizing, we are zipping through the whole content, homing in on the important chunks. The summaries give us a feel for the whole article. The summarization works like a powerful filter to save time and effort.
יש כאן שימוש מעניין במילה "אנחנו" (we). לא ברור אם "אנחנו" מתייחסת למי שבנה את הכלי (או לכלי עצמו), או לאנשים שבאופן יום-יומי עוסקים במלאכת התקצור. הרי אין ספק שהיכולת לתקצר מייעלת את הלמידה שלנו. אז אולי הכלי מיועד לאלה שאינם יודעים לתקצר בכוחות עצמם – פתרון טכנולוגי לבעיה מחשבתית:
With the ability to summarize web pages everybody can become an instant speed reader. With just a click of a button, WebSummarizer extracts the most relevant keywords and sentences!

You instantly see what the web page is about. The key points are highlighted. This brings your view into focus. You can view any part of the text that contains your favorite keywords. You can rapidly take notes and create mind maps complete with references to the sources.

וכמו שכלים טכנולוגיים מיטיבים לעשות, הכלי מקצר את הדרך אל התובנה:
You get more done in less time.
פתחתי לעצמי חשבון חינם (שיסתיים בקרוב) והזנתי מספר מאמרים. קיבלתי קטעים מתוך המאמרים. מצאתי שהקטעים האלה פחות או יותר שיקפו את מה שכתוב במאמרים, אבל אינני יכול להגיד שקבלת הקטעים, אפילו אם ריכוזם סביב מילות מפתח, עזרה לי להבין את המאמרים טוב יותר (או מהר יותר) מאשר קריאתם במלואם. יכול להיות, אפילו, שעבדתי עבודה כפולה מפני שחזרתי למאמרים לוודא שאכן הכלי מצא וזיקק את העיקר. (כמובן שאם הייתי ממשיך להשתמש בכלי סביר להניח שהייתי לומד להסתמך עליו.)

בשלב הזה מותר לשאול למה שאתעכב על כלי חדש שכנראה מבטיח יותר מאשר הוא מקיים (או אפילו יכול לקיים)? לא חסרים כלים כאלה, ואם כך, למה לבקר דווקא את הכלי הזה? יש, כמובן, סיבה. בסיסמה "Learn More. Read Less" הכלי כמעט מקדשת את העצלנות. אין צורך להתאמץ, הוא קורץ לנו, אפשר להסתדר בפחות מאמץ מפני שעבודת החשיבה תיעשה עבורנו. יש ללא ספק טעם בכלי דיגיטאלי שחוסך לנו זמן, אבל הסיסמה הזאת רומזת שהחסכון איננו רק בזמן, אלא גם במאמץ המחשבתי.

גם אם אינני חושב שרק בזיעת אפינו נשיג דעת, כלי שלועס את המידע שלנו כדי שיהיה לנו קל יותר לעכל אותו משאיר אצלי טעם מר בפה. בשמחה הייתי מברך על כלי שהיה עוזר לנו ללמוד לתקצר, שהיה מסייע לנו לדלות את העיקר מתוך טקסט ארוך. ויש כלים כאלה, פשוטים יותר מאשר הכלי הזה, שבאמצעותם הקורא יכול לסמן חלקי טקסט שונים ולרכז אותם, כך שהקורא, בסיוע הכלי, בונה את התקציר בעצמו. במקום יצירה אוטומטית של תקציר, כלי כזה מסייע לנו בזיהוי העיקר, ומאמן אותנו במלאכה החשובה הזאת.

בתקופה שעוד לימדתי בכיתה הורים נהגו לפנות אלי ולשאול למה הילדים שלהם אינם מעתיקים את הכתוב בלוח הכיתה למחברות שלהם. נהגתי להשיב שאני מנסה (אני מודה, לא תמיד בהצלחה) לפתח בתלמידים את היכולת לסכם בעצמם. באותה תקופה לא היה מחשב אלא רק לוח וגיר, ועפרון ומחברת. עודדתי את התלמידים למצוא רעיונות מרכזיים ולהבליט אותם, ולרכז את הרעיונות האלו כך שהרעיונות המרכזיים של הטקסט היו בולטים לעין. כלי דיגיטאלי לימודי מוצלח מאפשר פעולות כאלו כך שהתלמיד יכול לאתר את העיקר, וגם להבהיר לעצמו מה מעניין אותו (אם בכלל). לעומת זאת, ה-WebSummarizer משול להעתקת הלוח אחרי שהמורה כבר סיכם את ה-"דיון". כמו הסיכום בלוח, הכלי חושב בשביל התלמיד ובמקומו. אנחנו זקוקים לכלים אחרים – כלים שעוזרים לתלמיד לחשוב בעצמו.

לשנות את המשחק ולוותר על המשחק?

במהלך השנים לארי קובן צבר נסיון רב בבדיקה של אופנות של טכנולוגיה לימודית. אני מניח שבגלל זה הוא קטן אמונה בנוגע ליכולת של טכנולוגיה זאת או אחרת, כולל התקשוב, לחולל ניסים בחינוך. הספקנות הזאת באה לביטוי באירוניה של הפיסקה הפותחת של מאמרון חדש שהוא פרסם בבלוג שלו:
The image of kindergartners touching iPad screens for letters of the alphabet makes concrete the promise of five year-olds reading soon. Another technological miracle.
קובן כותב על מבצע של מחוז במדינת מיין לחלק מכשירי iPad חדשים (iPad2!) לכל ילד גן חדש במחוז בשנת הלימודים הקרובה – 285 תלמידים בסך הכל. טום מוריל, מפקח המחוז, משוכנע שהמכשיר "משנה את המשחק", ושהוא מגדיר מחדש כיצד מלמדים ולומדים. אין ספק שמכשיר ה-iPad הוא מכשיר נפלא, בעל יכולות רבות ומגוונות. ואולי בדיוק בגלל זה רצוי לשאול לשם מה ישתמשו בהם בגני הילדים של המחוז. התשובה היא, כנראה, לרכישת יסודות הקריאה. מתוך כתבה על הנושא באתר של עיתון של מדינת מיין:
Mauri Dufour, a K-6 interventionist, showed a video of kindergarten students learning their letters on an iPad. Four letters popped up on the screen. Students had to quickly identify which one was a B or a P or an M. The 5-year-olds correctly identified the letters, laughing as they worked.

Dufour said last fall she was working with one kindergartner who was struggling to learn his letters. She handed him her iPad, which has programs for children to learn letters and sounds. Within two weeks, he knew 12 to 14 letters. And within six to eight weeks, the boy knew all of his letters. He was back in class doing grade-level work.

אין ספק שחשוב מאד שילדים ילמדו לקרוא, אבל יש בכל זאת טעם לשאול אם באמת יש צורך במכשיר שעולה $500 על מנת לפתח את היכולת הזאת. ויש, כמובן, שאלה עוד יותר חשובה: האם גן הילדים הוא המקום הנכון להקנות את יסודות הקריאה? אולי עדיף לאפשר לילדי הגן לשחק קצת יותר (אפילו עם מכשירי iPad) ולהכין אותם קצת פחות ללימודי ההמשך? קובן כותב על המעגליות שבגישות חינוכיות כלפי ילדי גן:
Early childhood education has experienced value-driven ideological cycles in preschools, kindergarten, and primary grades since the late-19th century alternating between programs that are child-centered (i.e., play, exploration, discovery) and academic learning (i.e., basic reading and math skills). Even though in 2011 there are many child-centered (and hybrid) kindergartens and preschools that include age-appropriate academic knowledge and skills, in the past three decades, kindergartens and preschools including Head Start (established in the mid-1960s) have shifted toward academic boot camps for the primary grades.
כפי שכתבתי בעבר, על אף העובדה שאינני מתנגד לשימוש בו, בשלב הזה אינני משוכנע שה-iPad הוא מכשיר נחוץ בחינוך. אבל במקרה של המחוז המדובר במיין, זה איננו הנושא המרכזי. הרי אם קברניטי החינוך של מיין רצו לשים את המכשירים האלה בידי הילדים כדי שהם יוכלו לשחק איתם, היה אולי טעם לשאול אם לא עדיף שהילדים ישחקו בקוביות ובארגז החול, אם כי אישית, לא הייתי מתנגד שהם גם יבדקו מה אפשר לעשות עם ה-iPad. אבל זאת כנראה איננה הכוונה כאן. מובילי המחוז מעוניינים במכשירי ה-iPad כדי ללמד את הילדים לזהות את האותיות ואת הספרות כדי "לקדם" אותם בלימודים. קובן כותב על המגמה הבעייתית הזאת:
Since NCLB, The sole focus on academically preparing high school students for college and the labor market has filtered down into middle schools (got to take Algebra!) and elementary grades with increased homework and testing. And, finally, slammed into kindergarten and preschool. Now kindergartners have homework. Five year-olds are tested for recognition of letters, colors, and counting numbers. Just as high school is now supposed to prepare graduates for college, preschools and kindergartens are supposed to prepare children for the rigors of reading, math, science, and testing in elementary school.
יש כאן תפיסה מעוותת של המושג "חינוך", וחבל שמכשיר מלא אפשרויות כמו ה-iPad יגויס לשירות התפיסה הזאת.

כאחרית דבר למאמרון הזה, יש טעם להזכיר עד לאיזו מידה של גיחוך הדברים יכולים להגיע. לפני חודש העיתונים בניו יורק דיווחו על תביעה משפטית של אם לילדה בת ארבע. האם טוענת שבגן שאליו היא שלחה את בתה, בעלות של $19,000 לשנה, הבת נאלצה לבלות במשחק עם בני שנתיים ושלוש במרבית הזמן, במקום שהיא תעסוק בהכנות למבחנים כדי שהיא תוכל להתקבל לבית ספר יסודי מובחר. בלשון התביעה (לפי הניו יורק טיימס):

The school proved to be not a school at all, but just one big playroom.
אינני שולל את הזכות של משפחה בעלת אמצעים להוציא $19,000 לשנה על גן ילדים. כמו-כן, לגיטימי שמשפחה תרצה להבטיח חינוך מצוין לילדיה. ובכל זאת, נדמה לי שמשהו פגום כאן בסדר העדיפויות החינוכי של המשפחה הזאת, וגם, אם כי במידה קטנה יותר, אצל מנהיגי החינוך של מדינת מיין.

קובלנה אחרונה בסידרה על הלמידה האישית

במאמרונים האחרונים שכתבתי כאן ניסיתי (ולא בהכרח במידה גדולה של הצלחה) לבחון אם המערכת החינוכית מסוגלת, או אפילו מעוניינית, לנקוט את הצעדים הטכנולוגיים/דידקטיים המתבקשים כדי לאפשר למידה עצמאית של התלמיד. עשיתי זאת דרך התייחסות למכשירי iPad ומחשבים ניידים בבתי הספר. אבל למידה עצמאית איננה פונקציה רק של מכשירים תקשוביים חדשים. אם באמת רוצים, אפשר לקדם את הלמידה העצמאית באמצעות העפרון והמחברת, ובוודאי גם בעזרת המחשבים שכבר נמצאים בבתי הספר, יחד עם יישומים תקשוביים קיימים. אבל כאן קשה לי לבוא בטענות כלפי המערכת החינוכית כאשר גם בתרבות הרחבה מחוץ למערכת מתקשים לעשות זאת.

בעיני ה-RSS הוא אחד הכלים החשובים ביותר בארגז הכלים של כל לומד עצמאי. אבל אני חייב להודות שנסיונות רבים שלי לשכנע אנשים (ביניהם מורים ולומדים "רציניים") שכדאי להם להעזר ב-RSS זכו למידה זעומה של הצלחה. וכנראה שלא מדובר בכישורי השכנוע הכושלים שלי – ה-RSS הוא כנראה הכלי השימושי ביותר שאוהבים להתעלם ממנו. בעצם, לא מדובר בכלי, אלא ב… עם יד על הלב, אינני יודע בדיוק מה לקרוא לו. האנשים שערכו את הערך על RSS בעברית בוויקיפדיה בוודאי מבינים בנושא יותר טוב ממני, ולכן אני שמח לקבל את ההגדרה שלהם שמדובר ב-"נוהל תכנות". באופן כללי ההגדרה שם די מוצאת חן בעיני. בוויקיפדיה מסבירים שה-RSS:

מאפשר לשרת תוכן – בדרך כלל אתר אינטרנט – לשלוח לתוכנות לקוח את קטעי המסמך שעודכנו לאחרונה כשהם מנותקים מהתוכן הקבוע של המסמך.
ובמילים שהן ברורות לאנשי חינוך פשוטים כמוני? באמצעות ה-RSS משתמש הקצה יכול לקבל עדכוני מידע מאתרי אינטרנט, ללא צורך לבקר באותם אתרים כדי לבדוק מה חדש.

ולמה זה טוב? צריך להיות לנו ברור שהווב של היום הוא סביבה דינמית. אם פעם "שמרנו" בסימניות שלנו אתרים מעניינים או מאמרים שאולי נרצה לחזור אליהם … ושכחנו מהם, היום חשוב לנו לחזור לאותם אתרים כדי לראות מה חדש בהם. אבל למי יש זמן לבקר בכל אתר ואתר שפעם התעניינו בו רק על מנת לראות אם יש בו מידע חדש? לשם כך יש לנו ה-RSS – שבאמצעותו אתרים "מפרסמים" קטעי מידע קצרים ש-"מודיעים" לנו על עדכונים.

אני בטוח שלא מעט אנשים אינם זקוקים לשירות מהסוג הזה. יש משתמשי אינטרנט רבים שמסתפקים בגלישה אקראית, או בפנייה לחופן האתרים קבועים שדרכם בודקים חדשות, או תוצאות ספורט, או מידע על סרטים, ועוד. לא כל אחד חש צורך להיות מעודכן בתחום דעת ממוקד שמתפתח מידי יום על גבי מספר רב של אתרים. זאת ועוד: אני מודה שמי שמציץ לתוך קורא ה-RSS שלי עשוי לחוש חרדה וישאל כיצד אפשר לעקוב אחר מספר רב כל כך של מקורות?

ה-"תשובה" לשאלה הזאת היא שצריכים להעמיד אותה על הראש – בעצם, ה-RSS הוא הכלי שמונע מאיתנו לטבוע בים המידע. כאשר עדכונים באתרים שמעניינים אותנו מגיעים אלינו מבלי שאנחנו צריכים לרדוף אחריהם העבודה שלנו נעשית יעילה יותר.

אבל הכוונה שלי במאמרון הזה איננו לנסות לשכנע שהלומד העצמאי (וה-"רציני") זקוק ל-RSS, אלא לציין שבנושא של עיצוב סביבת למידה אישית אין זה נכון להגיד שהמערכת החינוכית מפגרת אחרי החברה בכללותה. למען האמת, היא משקפת אותה. בגירסאות החדשות של הדפדפנים כרום ופיירפוקס, למשל, הפונקציה של מנוי דרך RSS מוסתרת, או ניתנת להפעלה רק בהוספת הרחבה. ומעצבי הדפדפנים האלה החליטו להצניע את הפונקציה הזאת מפני שכמעט ולא משתמשים בה.

והמסקנה? במאמרונים האחרונים כאן הבעתי את מורת רוחי מהקושי של בתי הספר לאפשר למכשירי ה-iPad למלא את ייעודם האישי. אבל הבעיה נרחבת יותר. איננו זקוקים לעדות על השימוש הכושל במכשירים האלה כדי להבין שקידום הלמידה העצמאית, ופיתוח הכישורים הדרושים כדי לאפשר את הלמידה הזאת, אינם נמצאים על סדר היום של בתי הפסר, וגם לא של החברה בכללותה.

הדיגיטאליות בשרות הרגלי הלמידה

ד'ארסי נורמן, איש תקשוב חינוכי קנדי, מציין בבלוג שלו שהערה של אחד המציגים בכנס שעסק בתקשוב החינוכי שנערך לפני חודש מאד צרמה לו. אותו מציג התייחס בחיוב ליכולתם של מרצים להעלות את ההרצאות שלהם לרשת מפני שזה מבטל את הצורך של הסטודנטים לרשום סיכומים במחברות שלהם. נורמן כותב:
This struck me at the time as a gross oversimplification. Note taking is not primarily about manual duplication of a set of resources produced by a teacher. It’s an active process of sensemaking and internalization. Of visualizing the processes of thinking. There is no part of the valuable process of note taking that can be obsolesced by mere content being posted online.
נורמן מדגיש שתקצור הרצאות (note taking באנגלית – אינני מכיר תרגום מוצלח בעברית) הוא פעולה מאד אישית שבחלקו הוא תהליך (החשיבה שמתרחשת תוך כדי האזנה ורישום), ובחלקו תוצר (הסיכומים שבהם אפשר לעיין במועד מאוחר יותר). בגלל זה, הנסיון לחלק תקצירים מן המוכן, וכך להפוך את ה-note taking לפעולה מיותרת, איננו ניצול הגיוני או רצוי של התקשוב.

דבריו של נורמן מבליטים היבט חשוב של התקשוב שאיננו זוכה לתשומת לב מספקת אצל אנשי חינוך. המערכת החינוכית אמנם מרבה להדגיש את חשיבות החשיבה הביקורתית ונושאים דומים, אבל על פי רוב התקשוב איננו מגויס לפיתוח הרגלי הלמידה של הלומד. יותר ויותר משתמשים בתקשוב כדי לשפר ולשכלל את מסירת המידע מהמרצה לסטודנט. אבל הוא איננו נרתם מספיק לשימוש האישי של הלומד בלמידה של עצמו. הצרה היא שככל שהדיגיטאליות חודרת לתוך חיינו, גדל הצורך שהלומדים יוכלו להשתמש בכלים החדשים האלה. הדבר בהחלט אפשרי, אבל הוא מצריך שינוי במיקוד החינוכי, ולא ברור שזה דבר שהמערכת מוכנה לעשות.