הטוב והמכוער ב-Web 2.0

כאשר התחלתי לכתוב את המאמרון הזה בראש שלי, הכוונה הראשית היתה להצביע על מקום אחד שבו הבלוג מוכיח את עצמו. הביקורת על תרבות ההמונים שבלוגים לכאורה מקדמים יחסית שקטה בזמן האחרון, אבל היא עדיין מהדהדת חזק, ולאור זה ראיתי לנכון להצביע על הצלחה אמיתית של בלוגים. אך מה לעשות, ותוך כדי כתיבה נתקלתי בדוגמה שאמנם איננה דוגמה של בלוג, אבל בכל זאת שייכת, פחות או יותר, ל-Web 2.0, ונדמה לי שגם את זה צריכים, למרבה הצער, לציין. אי לכך, למאמרון הזה פן חיובי, ופן שלילי.

לצד החיובי, ראוי מאד להזכיר, כפי שעשה היום קפטן אינטרנט, שהמידע שמגיע אלינו על ההפגנות במיאנמר מגיע לרוב מבלוגים (הבלוגרים בבורמה ממלאים את החלל התקשורתי). אין זה אומר שהבלוגרים מחוללים מהפך. אין להם הכוח הפוליטי לעשות זאת, אבל עד שהגנרלים חסמו את הגישה לאינטרנט, הם הצליחו ליידע את העולם על המתרחש שם. מאמר מעניין מאד על היכולת הפוליטית של בלוגים, וגם על המגבלותיהם, התפרסם באתר WorldChanging, וכדאי מאד לעיין שם.

אבל כבר ציינתי בהתחלה שהמאמרון הזה איננו עוסק רק בחיובי. לאה אהרונוביץ מביאה בבלוג שלה פרסומת דרושים לטוקבקיסטים. כפי שהיא מציינת, ידענו מזמן שזה מקצוע, אבל כאשר רואים את מודעת הדרושים, זה בכל זאת מעורר חלחלה. לפי תפיסתי, לקבל כסף כדי להציג דעה, פעם אחר פעם, בציפיה שזה ישפיע על דעת הקהל, איננו בדיוק ברוח ה-Web 2.0.

אז אולי אין חדש באף אחת מהדוגמאות האלו, ובכל זאת, הסמיכות בין ההבטחה של הבלוג במיאנמר לבין הציניות של הטוקבקיסט המקצועי מזכירה לנו שלא הטכנולוגיה היא שקובעת. היא רק מאפשרת – בני האדם הם אלה שצריכים לקבוע את השימוש.

צעד צפוי, ובכל זאת מבורך

אינני טוען שאני מבין גדול בחינוך, אבל מה שבטוח, בכלכלה אני מבין מאד קטן. אי לכך, אינני מתווכח עם אלה שמסבירים לי, בסבלנות הולכת ופוקעת, שאתר אינטרנט שאיננו מכסה את הוצאותיו לא יכול להמשיך להתקיים. אפילו מישהו כמוני, שמשתדל לא להבין את הרעיון הבסיסי הזה חייב, בכל זאת, להסכים. אבל הנוף המידעי של היום הוא נוף של נגישות זמינה. אם איננו יכולים להקליק על קישור ולהגיע ישירות למידע המבוקש, אותו מידע כבר לא יהיה “מבוקש”. אם אני רוצה להמליץ על מאמר מסויים, קשה לעשות זאת כאשר אותו מאמר איננו נגיש לקוראים, אלא נמצא מאחורי סורג ובריח של דרישה למנוי או לתשלום.

אם כך יש, כנראה, מתח מתמיד בין שתי אמיתות – זאת של הכלכלה, וזאת של הנגישות. נכון לאתמול, נדמה לי שלנגישות יש היד על העליונה. בניו יורק טיימס של אתמול קראנו:

Effective Sept. 19, we are ending TimesSelect. All of our online readers will now be able to read Times columnists, access our archives back to 1987 and enjoy many other TimesSelect features that have been added over the last two years – free.

רק לפני כחודשיים הטיימס פתחו את ה-TimesSelect שלהם לכל מי שיש לו כתובת דואר אלקטרוני ממוסד אקדמי. השיקול היה, כנראה, הרצון להשפיע אצל אנשים “משכילים”. אבל מי אמר שצריכים לשבת באקדמיה כדי להיות משכיל? דיונים ציבוריים משמעותיים וחשובים מתנהלים על גבי בלוגים רבים שאינם קשורים כלל וכלל לאקדמיה, ולטיימס יש אינטרס שהבלוגרים המתדיינים יצטטו אותו. וכננרה שגם את זה הבינו בטיימס, ולכן, נכון לאתמול, הכל נעשה חופשי. כתבתי “כנראה”? נדמה לי שאין צורך לסייג את האמירה בשום “כנראה”. בהודעה כתוב:

Since we launched TimesSelect in 2005, the online landscape has altered significantly. Readers increasingly find news through search, as well as through social networks, blogs and other online sources. In light of this shift, we believe offering unfettered access to New York Times reporting and analysis best serves the interest of our readers, our brand and the long-term vitality of our journalism. We encourage everyone to read our news and opinion – as well as share it, link to it and comment on it.

פשוטו כמשמעו – במאבק בין הכסף לבין האפשרות להשפיע, האפשרות להשפיע היא שהכריעה.

האם יש כאן הסק גם לחינוך? אני מודה שאינני בטוח. תוך כדי הכנת המאמרון הזה, נתקלתי במאמרון חדש של ויל ריצ’רדסון, Headlines from the Frontlines. במאמרון הזה ריצ’רדסון מתייחס למהלך של רשת NBC לאפשר הורדות חינם, לתקופה מוגבלת, של תוכניות הטלוויזיה שלהם. הוא מצטט מאמר בניו יורק טיימס (ולפני ההקלקה על “פרסם”, מתברר שקפטן אינטרנט גם מדווח על זה):

NBC’s move comes as companies throughout the television business search for new economic models in the face of enormous changes in the business. Networks continue to lose audience share, and viewers — especially many of the highly prized viewers under 30 years old — are increasingly demanding control of their program choices, insisting on being able to watch shows when, where and how they want.

הוא מבקש להחליף את ה-“prized viewers under 30” עם “prized students over 13”, וגם “demanding control of their program choices” עם “demanding control of their curriculum” כדי להראות כיצד החינוך הולך להשתנות, ובגדול.

יכול להיות שריצ’רדסון צודק, אבל אני חושש שאין הקבלה כל כך ברורה בין המשל והנמשל. אני מקווה שתלמידים בבתי הספר אינם צרכנים שבוחרים אילו מוצרים לימודיים עדיף להם לקנות. הרי אם זה נכון, אז אנחנו, המחנכים, אינם אלא חנוונים. המהלך של הטיימס מצביע על שינוי תרבותי רב-היקף בנוגע לנגישות המידע, אבל לעתיד הנראה לעין, החינוך יצטרך לעסוק בדרכים לעורר את התאבון למידע, ועל פיתוח אנינות הטעם של התלמידים כדי שהם יוכלו לזהות את האיכותי מתוך ההיצע הגדול כל כך של המידע החופשי.

קצר ולעניין (ובכל זאת מאריכים טיפה)

ג’ורג’ סימנס פרסם היום מאמרון קצר מאד – כל כך קצר שאין סיבה לא לצטט אותו במלואו:

Wired has created a fairly simple resource: How To Wikis covering subjects such as making youtube videos, using flickr, explaining DRM, etc. I’m starting to question the usefulness of resources like this. Five minutes with a good search engine will provide the same information, but with better context specific information for the searcher. Part of the same reason I’m questioning wikipedia as a concept – it is quite simple for anyone with marginal competence with online search/databases/Google Scholar to find what is needed. What is the value of aggregation completed on behalf of many people, rather than based on needs of one person? Not much value anymore.

אולי מספיק פשוט להוסיף “אני מסכים”. אבל האמת היא, שאני מאד מסכים. הרי אני אומר משהו דומה כבר די הרבה זמן. אי לכך, אני מרשה לעצמי להרחיב טיפה.

אם אני מבין אותו נכון (ונדמה לי שאכן כך אני עושה) סימנס שואל לגבי התועלת של אתר מטריה המרכז מידע על קשת רחבה כל כך של נושאים. הרי ה-WWW בעצמו כבר מהווה מסגרת כזאת, ואמצעי החיפוש החזקים שעומדים לרשותנו היום מאפשרים לנו להגיע למידע הרצוי ללא צורך שהמידע הזה יהיה מרוכז תחת אתר מטריה אחד.

כזכור, לפני שנה וחצי ירון לניר פרסם את המאמר שלו Digital Maoism, בו אפשר למצוא טענה מאד דומה לזו של סימנס, אך מנוסחת ביתר הרחבה:

For instance, most of the technical or scientific information that is in the Wikipedia was already on the Web before the Wikipedia was started. You could always use Google or other search services to find information about items that are now wikified. In some cases I have noticed specific texts get cloned from original sites at universities or labs onto wiki pages. And when that happens, each text loses part of its value.

כאשר המאמר של לניר התפרסם, רבים התייחסו אליו כמו שמגיבים היום לדעות של אנדרו קין. אבל לניר אינו טוען שהיום ההמון משתלט על האיכות, אלא שהקול האישי, הייחודי, הולך לאיבוד במסגרת כמו הוויקיפדיה השאופת ל-“נקודת ראות נויטראלית”:

When you see the context in which something was written and you know who the author was beyond just a name, you learn so much more than when you find the same text placed in the anonymous, faux-authoritative, anti-contextual brew of the Wikipedia. The question isn’t just one of authentication and accountability, though those are important, but something more subtle. A voice should be sensed as a whole. You have to have a chance to sense personality in order for language to have its full meaning. Personal Web pages do that, as do journals and books.

נדמה לי שחלק מהקסם של בלוגים הוא שגם בהם אנחנו מוצאים מידע שהוא ספוג באופי של הכותב. זה חלק ממה שעושה את הבלוג של סימנס למעניין, ונעים לראות שהוא כנראה מודע לכך שה-“נויטארליות” של אתרי מטריה מאיימת להפוך את הרשת התוססת לסביבה תפלה.

ושוב על הרפלקציה, אפילו אם כבר לא ראש השנה

תעצרו אותי אם אני חוזר על עצמי יותר מדי, אך מה לעשות, ובעיני הנושא של השימוש בבלוג ככלי רפלקטיבי המשקף את תהליך הלמידה של עצמנו הוא אחד הנושאים המרכזיים שצריכים לצלול לתוכו שוב ושוב. שמחתי לקרוא אצל איריס (היא מהבלוג “שחקי, שחקי על חלומות” – אין מה להגיד, שם נהדר!) מספר הרהורים על המטפורות השונות שעולות אצלה בנוגע לכתיבה לבלוג. איריס כותבת שהבלוג דומה לגרפיטי, וגם להופעה על במה. היא מבחינה בין השלב של כתיבה לבלוג, לבין השלב של אחרי הפרסום:
בשלב הכתיבה (שלב א’) איננו זקוקים לקהל. אני חושבת שכמבוגרים המוטיבציה שלנו לכתיבה היא צורך לנהל דיאלוג פנימי (בדרך כלל בעקבות קריאה?). אולי אנחנו יכולים לדמות ולהכיל איזה קהל פנימי (עידו הרטוגזון מספר שכרמל וייסמן אמרה לו את המשפט הבא: כשאני כותבת בלוג זה לא כמו לכתוב מאמר…זה כמו לספר משהו לחברה שלי. תנסה לכתוב כאילו אתה מסביר לחבר שלך משהו).

בשלב ב’, אחרי שהפוסט עלה לאוויר, אנחנו חפצים בקהל כלומר בתגובות. אבל קיומן או אי קיומן לא ימנע מאיתנו להמשיך לכתוב (קצת בדומה ליוצר גרפיטי שאינו יודע מי עובר ליד יצירותיו מהרגע בו צויירו על הקיר ואינו שומע תשואות או שריקות בוז). לדידי, דימוי הבמה מקפל בתוכו מידה של העמדת פנים, או של איזה show מיטבי (הצגת בכורה).

אני חושבת שהבלוג חושף אותי יותר משהוא מסתיר ומרבית הפוסטים אכן קרובים יותר ל”משטר של חזרות” וחסרים את הניסוח המושלם.

אותו “דיאלוג פנימי” הוא, כמובן, הרפלקציה שהיא משמעותית כל כך בתהליך הכתיבה, שנותנת טעם לכתיבה הבלוגית. לאור זה, יש אולי טעם לחזור לנושא אחר שעולה כאן מדי פעם. לפני מספר ימים, כריסטופר דאוסון, הכותב על טכנולוגיות בחינוך ב-ZD Net, מתייחס למטלת כתיבה שבנו קיבל מבית הספר, מטלה שחייבה אותו להכין טקסט בכתב יד. דאוסון, כצפוי, חש שמדובר כמעט בחזרה לימי קדם:

Way back in the days of typewriters, it made sense to have a piece well-written and perfected before beginning the arduous process of typing, page by page. Fortunately, I don’t remember those days, but I’ve heard stories. Now, typing a document initially should be both natural and expected. So many great tools for electronic collaboration also exist, making peer and teacher review of student work easy and seamless (and reducing time wasted on bad handwriting). These tools don’t work, by the way, on handwritten pages, whether lines are skipped or not.

כמי שכן זוכר את הימים ההם, אני יכול להעיד שההקלדה במכונת כתיבה לא היתה מייגעת כל כך. מי שלמד להקליד הקלדה עיוורת הסתדר בלי קושי עם הכנת גירסאות מודפסות במקום להכין את העבודה בכתב יד עד לגירסה שהוכנה להגשה. אבל למרות שהתמלילן מאפשר לנו עריכה קלה, אין זה היתרון הבסיסי שבו.

מקריאה במאמרון המלא של דאוסון, וגם בתגובות למאמרון, מקבלים את הרושם שעל אף כוונותיו לשבח את התמלילן ככלי כתיבה משוכלל, דאוסון עדיין תופס אותו כמכונת כתיבה משוכללת, ולא ככלי המאפשר חשיבה ורפלקציה.

חשוב להדגיש, חזור והדגש, שהתמלילן איננו סתם כלי המאפשר לנו להגיש עבודות אסתטיות, אלא כלי שבאמצעותו אנחנו יכולים לזכך לעצמנו את החשיבה, לארגן לעצמנו את מלוא הרעיונות שאיתם אנחנו מתמודדים לקראת תוצר הראוי להגשה. אחד המגיבים למאמרון של דאוסון מבקש להגן על הכתיבה בעט על גבי הנייר. הוא טוען שהכתיבה בכתב יד מונעת את ההעתקה וההדבקה שהן כל כך נפוצות היום. קשה להתווכח עם טענה כזאת, אבל אין ספור עבודות שהועתקו מילה במילה מאנציקלופדיות והוגשו בכתב יד “יפה” על ידי תלמידים חרוצים שכלל לא נגעו במחשב או בתמלילן מספרות סיפור אחר. אבל שוב, אין זאת הבעיה. משום מה נוח לשכוח שכאשר מעתיקים ומדביקים, גם מזיזים ומארגנים מחדש את הטקסט, וכאשר תלמידים מבצעים את הפעולות האלו, גם על טקסטים שהם העתיקו, וגם על טקסטים שהם עצמם הכינו, הם בעצם עורכים מחדש, על גבי הצג וגם בתוך הראש, את הטקסט. הם מסוגלים להבין טוב יותר את כוונת הטקטס, וגם לא פעם מגלים את מה שיש להם להגיד על הנושא שעליו הם כותבים.

אז התרחקתי מהמאמרון של איריס, שהתייחסה לכתיבה לבלוג, אבל המטפורות שהיא העלתה פותחות צוהר לבדיקה מקיפה יותר של הדרכים השונות שבהן הכתיבה – גם האישית לתוך התמלילן, וגם האישית/ציבורית לתוך הבלוג – מאפשרות ואף מחייבות את הרפלקציה. נדמה לי שיש טעם בעריכת רשימה מקיפה של מטפורות לכתיבה בלוגית כדי שנוכל לצלול לתוך מלוא האפשרויות שהכתיבה הזאת מעניקה לנו. אשמח לתרום את חלקי, אבל אם מישהו אחר מעוניין לנסות ….

עוד דבר קטן לקראת השנה החדשה

חשבתי שכבר חתמתי את המאמרונים של תשס”ז. הרי ניצלתי את המאמרון הקודם לא רק לברך לקראת השנה החדשה, אלא גם להתמקד בנושא שעבורי הוא הנושא המרכזי של הבלוג הזה – הדרכים שבהן כלים דיגיטליים יוצרים את הבסיס לחינוך אחר, חינוך שונה מהחינוך המסורתי, הכל כך מוכר לנו. אבל זה הפן החיצוני של הבלוג. ומה לגבי הפן הפנימי, הפן שבו אני מנסה לבחון כיצד הכתיבה לבלוג מהווה תשתית לרפלקציה אישית/ציבורית של הכותב עצמו? כיצד אפשר לברך לקראת השנה החדשה, לקראת הימים הנוראים – ימים שהרפלקציה האישית מהווה חלק חשוב מהם – מבלי להתייחס גם לפן הזה?

והנה, מאמרון של ויל ריצ’רדסון מקנה את ההזדמנות לעשות גם את זה. נדמה לי שלא פעם ציינתי שאני חש שמפני שריצ’רדסון מוכר כאחד הבלוגרים החשובים ביותר בתחום הזה (ומפני שהוא מודע לסטטוס הזה), הדברים שהוא כותב נעשים שטחיים. חסר בהם תעוזה. אבל לפני יומיים הוא העלה שאלה מעניינת מאד. לפני זמן קצר ריצ’רדסון חזר מביקור באוסטרליה, ביקור שבו הוא צילם צילומים רבים. הוא כותב שדרך כלים כמו Flickr הוא יכול למצוא צילומים רבים מאותם מקומות שהוא צילם, ושרבים מהצילומים האלה טובים יותר מאשר אלה שהוא עצמו צילום. הוא שואל:

So the question is, why take pictures of places that you visit that probably aren’t going to be as good as the photos that others have already taken that are already available for you to use in your own albums, slide shows, whatever? I mean, unless you want to organize the wife and kids in front of the spot just to prove you’ve been there, what’s the point?

נכון להיום, 28 קוראים ניסו לענות (בתגובות בבלוג עצמו) לשאלה של ריצ’רדסון (כאשר לבלוג הזה יש כמעט 450 קוראים דרך Bloglines בלבד, אפשר לצפות לתוגובות רבות). הרוב הגדול של התגובות הדגישו שהעובדה שאנחנו צילמנו צילום מסויים הופך אותו למשהו משלנו, שדרך פעולת הצילום אנחנו צורבים את החוויה של הביקור במקום מסויים בתוך הזכרון שלנו. מגיב אחד טוען שאם לא נצלם צילומים לא טובים, לא נלמד להשתפר:

The best way to learn is to do it yourself. Take the pictures, then use Flickr to find better ones and ask yourself, “Why are these better”. Once you know why, try to utilize those concepts the next time.

אינני מרבה לכתוב תגובות בבלוגוספירה האנגלית. גם בלי זה יש לי יותר מדי לעשות, ומתוך הבלוגרים הרבים שכותבים על חינוך באנגלית, יש מספיק אנשים חכמים ומוכשרים כך שלא צריכים גם אותי. אבל לא מצאתי בתגובות לשאלה של ריצ’רדסון את הדברים שציפיתי שאמצא, ולכן, חרגתי ממנהגי והוספתי תגובה. טענתי שעבורי, הצילום הוא כמו הכתיבה לבלוג, פשוט באמצעי טכנולוגי אחר. כמו שבבלוג אני “חושב דרך האצבעות”, כך כאשר אני מצלם אני חושב דרך העינית של המצלמה. כמו שהכתיבה יוצרת מיקוד, הצילום עוזר לי להתמקד במה שעליו אני מביט.

ורגע לפני ראש השנה, טיפה של רפלקציה, ומטה-רפלקציה, לדעתי בהחלט מתאים כאן. אז שוב, שנה טובה!

מענין לענין על, פחות או יותר, אותו ענין

יש ימים שלשמחתי אין לי על מה לכתוב. יש גם ימים שלצערי אין לי על מה לכתוב. ויש ימים שבהם מספר המאמרונים המעניינים שמצטברים בקורא ה-RSS שלי רבים כל כך שבקושי אפשר לדעת היכן להתחיל לכתוב. זאת ועוד: על פי רוב אני משתדל שכל מאמרון שאני מפרסם כאן יעסוק בנושא אחד, ואילו משום מה, הדברים שמצטברים אצלי מהווים בליל גדול, ערבוביה של נושאים, כך שקשה להכין מאמרון ברורה וממוקדת. אבל מה לעשות, וכמו שציינתי פעמים רבות בעבר, זה חלק מהאופי של העיסוק בבלוגים. ולכן, עם מבוא ארוך ומפותל, ואולי גם מיותר, אפשר לנסות לחבר בין כמה מהדברים המגוונים שהצטברו אצלי לתוך מאמרון שאני מקווה יהיה, בסופו של תהליך, פחות או יותר קוהרנטי.

במאמרון האחרון שלי ניסיתי להסביר למה עבורי רשת יעילה ומשמעותית יותר מאשר קהילה. אותו מאמרון זכה לתגובה עניינית ומנומקת מאחת מהשותפות לרשת שלי, Iteacher. Iteacher דוגלת ב-“קהילה”, אם כי נדמה לי שעצם התגובה שלה על גבי הבלוג הזה מחזקת את הטענה שלי בנוגע ל-רשת. אני מקווה שבקרוב נוכל להמשיך את הדיון – גם כאן, גם בבלוג שלה, ובעוד מספר מסגרות. ובינתיים, מאמר שנתקלתי בו דרך חשבון הדלישס של שותף אחר לרשת שלי מאפשר לי להביא דוגמה נוספת לאותה אמורפיות פורה ש-רשת מאפשרת. מדובר במאמר של ג’יימי מקנזי, לטעמי אחד ההוגים המעניינים, והחשובים, בתחום הלמידה באמצעות מחשבים (אם כי המאמר הספציפי הזה, Teaching Social Studies Authentically, כמעט איננו מזכיר מחשבים או אינטרנט, וזה דווקא אחת הנקודות החיוביות שבו). אני קורא את המאמרים של מקנזי, מאמרים שהוא מפרסם באתר שלו, From Now On, כבר יותר מעשור. מקנזי איננו כותב בלוג, וכמובן שאין כל פסול בכך. אבל כמי שקורא את מאמריו במשך שנים רבות, אני חש שאיכותם דווקא נפגמת בגלל זה.

ולמה נפגמת? אם יורשה לי להשמיע קצת ביקורת כלפי מישהו שאני מאד מעריך, אדם בעל קבלות מוכחות, אני חש שמקנזי מנותק מדיונים חשובים מאד שמתרחשים על גבי הבלוגים שעוסקים בטכנולוגיות חדישות בתהליך הלמידה. הוא חוזר על עצמו, ואיננו נעזר בהגיגים של אחרים כדי להמשיך לפתח את התפיסה הבסיסית שלו.

זאת ועוד: כזכור, הגעתי למאמר של מקנזי דרך חשבון הדלישס של ידיד לרשת. לאתר של מקנזי אין RSS. עדכונים לאתר אפשר לקבל רק דרך הדואר, או אם זוכרים לבקר באתר לבדוק אם יש שם משהו חדש. נדמה לי שבגלל זה, השפעתו של מקנזי פחותה ממה שהיא יכלה להיות. יש יחסית מעט דפים מהאתר שלו המסומנים בדלישס. יש בלוגים שמזכירים מאמרים שלו, אבל (לפי בדיקה ב-Google Blog Search) נדמה לי שהוא מוזכר הרבה פחות מאשר הוגים אחרים שחשיבותם פחותה מחשיבותו.

אז? במשך שנים רבות מקנזי מצליח להתמיד בפרסום חומרים המבטאים גישה חינוכית בריאה למחשבים, לאינטרנט, ולחקר משמעותי. יתכן מאד שמתאים לו לעבוד בנפרד מאחרים. אך אם הוא היה משולב יותר לתוך הבלוגוספירה החינוכית, אני משוכנע שהוא היה ניזון מאחרים, וגם השפעתו היתה גדולה יותר.

באותו גליון של העיתון/האתר של מקנזי בו מתפרסם המאמר שהזכרתי, מקנזי מפרסם גם ביקורת על ספרו של אנדרו קין, The Cult of the Amateur (מה? אני שוב מזכיר את הספר הזה?). ביקורתו של מקנזי היא … די פרווה. חשים שהוא חושש מלנקוט עמדה. מצד אחד הוא חש שחוכמת ההמון איננה כל כך חכמה, אך מצד שני, הוא מודע לכך שהכלים שמשתמשים בהם היום יכולים לעזור מאד בתהליך הלמידה. לדוגמה:

Schools should pay attention to Keen’s claims and discuss whether policies should be adjusted to meet some of his concerns. In recent discussions with several schools about Wikipedia and its suitability as a source for student research, I learned that these schools had created no policy governing this issue and each teacher was acting independently, with some taking quite a strong stance against Wikipedia while others were more permissive, suggesting that students might use it as a starting place for a project. The more we looked at some of the controversy swirling around Wikipedia, the more the staffs of these schools seemed intent on creating a policy.

מה להגיד … סתמי למדי. לא כל אחד צריך, כמובן, להיות מהפכן חינוכי, אבל יש בפיסקה הזאת משהו יותר מדי בנאלי. מקנזי, שכותב המון על הכוח הלימודי שבשאילת שאלות, ובפרויקטים לימודיים המשלבים מה שאחרים מכנים “אוריינויות חדשות” היה צריך, לטעמי, להיות הרבה יותר תקיף. בערך באותו הזמן שהביקורת הזאת של מקנזי התפרסמה, התפרסמה גם, למשל, ביקורת, נוקבת ממש, של דייוויד ויינברגר. גם ויינברגר איננו פוסל כמה מהטענות של קין, אבל הוא מנתח אותו לעומק כדי להראות עד כמה הגישה של בעצם פשטני. הפער בעומק הניתוח בין שתי הביקורות רב, ומקנזי מאד מאכזב. וגם כאן, נדמה לי שלפחות בחלקו, זה נובע מהעדר התחברותו של מקנזי לרשת שיכלה להעשיר אותו בקלט מתחדש מתחומים רבים ומגוונים.

והנה, הגעתי לסיום המאמרון הזה, ועדיין לא ברור לי אם חיברתי את החלקים השונים, אם אני מהרהר רק לעצמי, או אם ההרהורים האלה תורמים, ולא במעט, גם לאחרים. ויש עוד מספר הולך וגדל של נושאים אחרים שעליהם כבר צריכים לכתוב.

בכמה קהילות כבר אפשר להיות חבר?

חלק לא קטן מזנם ה-“חופשי” של מורים מוקדש להכנת שיעורים ולפעילויות אחרות הקשורות לעבודת ההוראה שלהם. המצב הזה מוכר לי (אם כי מלפני שנים די רבות). לכן, אין זה מפתיע אותי כאשר בהשתלמויות שבהן אני מציג בלוגים וקוראי RSS למורים אני שומע את התלונה “אבל למי יש הזמן לקרוא את כל זה?”. אפילו אם אני רוצה להשיב שאחד התפקידים של המורה של היום הוא מעורבות במתרחש בבלוגוספירה המקצועית שלו, אני מבין היטב עד כמה קשה לקיים “חובה” כזאת.

והקושי הזה רק הולך וגובר. כמעט כל יום אני נתקל בבלוג חדש ומעניין שאחריו אני מעוניין לעקוב. ולא מדובר רק בבלוגים. יש גם קהילות מתוקשבות רבות הנוצרות על מנת לאפשר למורים לקבל וגם לתרום. אם נדרוש ממורים גם לקרוא בלוגים (ואולי גם לכתוב לבלוג אישי) וגם להיות חלק פעיל בקהילות, לא ברור כיצד הם בכלל ימצאו זמן להכין שיעורים.

יש ויכוח בין אלה ש-“מאמינים” בבלוגים, לבין אלה שחושבים שקהילות מתוקשבות מהוות תשתית טובה יותר – במיוחד למורים שזה עתה נחשפים לעניינים האלה. אישית, אני בין אלה שמוכנים לוותר על ה-“קהילה” לטובת רשתות חופשיות ואישיות יותר. לא שיש לי משהו נגד קהילות, אבל במהלך השנים למדתי שלעתים קרובות מדי “קהילה” היא בעצם פיקציה. כולנו מעמידים את הצרכים שלנו במרכז הפעילות שלנו, ואנחנו משתתפים במסגרות למיניהם במידה שאותה השתתפות תורמת לאותן צרכים. אין זה אומר שאני חושב שאיננו מסוגלים לעזור זה לזה. כמובן שזה אפשרי, ואפילו הכרחי. אבל יש משהו מלאכותי ברעיון של “קהילה מתוקשבת”. קהילות בנות מאות “חברים” אינן, להבנתי, קהילות. הרי, אין שום אפשרות להיות “חבר” עם כולם.

לעומת הקהילה, הרשת היא דבר שצומח יותר בטבעיות. יש בלוגרים שאת הבלוגים שלהם אני קורא מפני שדעותיהם מחזקים את שלי. לעומתם, יש בלוגרים שאת הבלוגים שלהם אני קורא מפני שהם מכריחים אותי לבחון לעומק את הדעות שלי. מבלי שהם יודעים על כך, גם אלה וגם אלה ברשת שלי. יש עמיתים שמזינים אותי בקישורים כדאיים דרך חשבונות הדלישס שלהם, ואחרים שאליהם אני יכול לפנות (לרוב דרך הדואר האלקטרוני) כדי להבהיר בעיות – חלקן חינוכיות, חלקן טכנולוגיות. גם אלה ברשת שלי. כמה מהאנשים האלה מכירים אותי אישית, אבל רבים אחרים כלל לא יודעים על קיומי.

אני יודע שאני חלק מהרשתות של אנשים אחרים, ואני יכול לקוות שקיימות רשתות אחרות, של אנשים שאינני מכיר בכלל, שמהן אני מהווה חלק. אני מסתפק בזה, מבלי לדרוש “קהילה”, או קשר הדוק יותר, ואינני חש שזה הסתפקות במועט. דווקא בעיני זה הישג די גדול.

ההרהורים האלה מתבשלים אצלי באופן די קבוע. הם צפים למלעה עכשיו בעקבות מאמרון של סקוט מקלוד ב-TechLearning Blog מלפני כמה ימים. מקלוד מעיר מספר הערות בנוגע לרשתות חברתיות מקצועיות. חלק מההערות שלו אינן נראות לי, אבל אחת פוגע בול:

As some of us encourage educators to dive into social networking, it behooves us to explicitly acknowledge the challenges of time management, multiple network management, etc. It’s not all glam and glitz.

נדמה לי שמורים שהם חדשים לתחום הזה של רשתות חברתיות – אם דרך בלוגים, או קהילות, או כל כלי אחר – עשויים לקבל את הרושם שאלה מאיתנו שכותבים על זה (שוב ושוב … ושוב!) חושבים שאין דבר יותר קל מאשר לקפוץ למיים. הערות כמו של מקלוד מזכירות לי שכדאי לי להזהיר – יש מורים שעבורם הקביצה היא קלה, ואחרים שעבורם היא קשה, אבל עבור כולנו, להחזיק את הראש מעל למיים היא משימה כמעט בלתי אפשרית … ובכל זאת כדאית.

נו, עד כמה הדברים באמת נשארים אותו הדבר?

פתיחת שנת הלימודים החדשה בדרך כלל מקנה לנו הזדמנות לעוסק טיפה בתקוות ובציפיות – ואלה, כמובן, רבות. אבל היא גם מאפשרת מבט לאחור, מבט שבאמצעותו לא פעם מסיקים את המסקנה (הבדרך כלל עגומה) ששום דבר אינו משתנה בחינוך. כך קורה במאמר בגלוב אנד מייל הקנדי. המאמר מנסה לבחון למה, בעידן המחשב והאינטרנט, תלמידים שחוזרים לבית הספר ממשיכים לשבת בכיתות מסורתיות.

יש לא מעט שאיתו אפשר להסכים במאמר, אבל בדומה לכל כך הרבה מאמרים שמתפרסמים עם פתיחת כל שנת לימודים (לפחות מאז עידן האינטרנט) הוא פשטני מאד, חזק מאד באמירות שמצלצלות יפה, אך אין מאחוריהם הרבה. במאמר אנחנו מוצאים, למשל, את המשפטים הנפוצים והנדושים בעניין חוסר ההתאמה של החינוך לזמנים משתנים:

Dentists, doctors and other professionals asleep for 100 years would awake … to a world where they would not recognize their jobs, much less perform them. But in education, a teacher could walk into a classroom after a century and get busy.

ג’ורג’ סימנס וסטיבן דאונס (שניהם קנדים) מתייחסים להערה הזאת בבלוגים שלהם. סימנס נשמע קצת משועשע. הוא מצטט מאחת התגובות למאמר שמציגה את הנושא באור קצת בלתי-צפוי:

Auto workers, engineers and film-makers asleep for 100 years would awake today to a world where they could not recognize their jobs – now done extensively by or through robots or computers – and yet in child care, a parent from a century ago could still walk right into a nursery today and change a diaper and feed a baby – – And soooo… therefore… human babies should be fed and cared for by computerized robots…

לעומת סימנס, דאונס ממש זועם. הוא מציין שלמרות שאנחנו שומעים את הטענה הזאת שוב ושוב, היא פשוט איננה נכונה. הוא כותב שלפני 100 שנה:

… things like electricity, school buses, indoor plumbing, and even textbooks would all have been considered new technology – if they were available at all. Teachers had to defend teaching impractical skills, like reading and writing, to a generation of children of illiterate parents. A contemporary teacher would be as flummoxed – and stymied – by the attitudes and expectations of Victorian society. Free public schooling was a brand new idea and innovations like subject-based teaching had just been introduced. Don’t believe people who say schooling has never changed – it has changed more fundamentally than almost every other discipline.

סימנס ודאונס הם בין החלוצים של בניית תאירויות של החינוך הנובעות מהשימוש בטכנולוגיות אינטרנטיות, מהגישה הזמינה כל כך למידע, וללומדים אחרים. שניהם משוכנעים שמערכות חינוכיות אינן משתנות מספיק מהר, ועדיין מתבססות על טכנולוגיות מיושנות. אבל מההערות שלהן כאן אפשר גם ללמוד שיש להם נאמנות לאמת, ורתיעה מההגזמה לשם כותרות בעיתון. וגם אלה, לא פחות מטכנולוגיות חדשות, הן מרכיבים חשובים של חינוך מוצלח.

אני מקווה שהם יותר חכמים ממני

נדמה ששאלוני טריוויה נעשו לחלק מרכזי של הבידור הטלוויזיוני. היכן שלא נקליק על השלט, אנחנו פוגשים מתחרים המתבקשים לתת תשובות למגוון שאלות על מנת לזכות בכסף. שעשועוני טלוויזיה כאלה יוצרים את הרושם שהחברה שלנו מעריכה ידע אצל אזרחיה. הבעיה היא, כמובן, שה-“ידע” הזה איננו אלא ידיעות תלושות, פריטי מידע סתמיים שאינם מודדים דבר מלבד היכולת לזכור ולשלוף את התשובה תחת לחץ. אין שום פסול בכך, מלבד זה שאנחנו לומדים להתייחס לאותה יכולת לזכור כ-“חוכמה”.

והנה, כדי אולי לחדד עד כמה הידע התלוש הוא נמצא במרכז הוויית הלמידה בימינו, זכינו בתוכנית טלוויזיה חדשה: האם אתה חכם יותר מתלמיד כיתה ו’?. במשחק הזה המתחרה נשאל שאלות הלקוחות מתוכנית הלימודים של החינוך היסודי, וכאשר הוא איננו מצליח לענות נכון על השאלות, לא רק שהוא אינו זוכה בכסף, אלא שעליו לדקלם את המשפט המשפיל “אני פחות חכם מילד בכיתה ו'”.

זכיתי להיות מחנך כיתה ו’ שלוש פעמים, ואני שמח להכריז, ללא בושה, שלא מעטים מהתלמידים שלי היו חכמים ממני. המטרה שלי כמחנך לא היתה להפוך אותם לחכמים, אלא לעזור להם להשתמש ביכולות שלהם, ולפתח עוד את אותן יכולות. לא פעם עסקנו ברכישת ידיעות, אבל אני מקווה שיותר מאשר עסקנו בצבירת עוד עובדות, עסקנו בהפיכת אותן עובדות לחלק מהבנת העולם. וכמובן, עסקנו בהכרת הדרכים שבאמצעותן ניתן להגיע למידע הדרוש.

אני דווקא זוכר רבים מאותן ידיעות סתמיות שמלאו את הראש שלי כאשר אני הייתי תלמיד, אך בשנים הרבות מאז למדתי שרבות מהידיעות האלו נעשו בלתי-רלוונטיות, ואפילו מוטעות, ורבות אחרות איבדו כל משמעות ותוקף. לכן, למרות שאינני מתבייש להודות שיש הרבה תלמידי כיתה ו’ שהם חכמים ממני, לא זה מה שמפריע לי בתוכניות כאלו. בעיני, הדבר היותר בעייתי היא שהחברה שלנו הופכת צבירתן של ידיעות סתמיות למדד של חוכמה.

אם יש, בכלל, צורך למדוד משהו, אז במקום למדוד “חוכמה” על ידי עוד ועוד ידיעות תלושות, רצוי יותר לבחון את היכולת לאתר תשובות – בספרים, באינטרנט, אצל חברים, ועוד. כמעט אין מצב היום שבו אנחנו נדרשים לפנות לזכרון בלבד על מנת למצוא תשובה לשאלה. בעבר היה נהוג להגיד שזה קורה רק בבית הספר (ובמבחנים). מוזר שהיום אנחנו פוגשים את זה גם בשעשועוני טלוויזיה. אולי זה היה צפוי, אך בכל זאת, חבל.

המרחב הצטמצם, אך מה לגבי הגירויים?

לפני בערך חודשיים נתקלתי במאמר מאד מעניין באתר של הדיילי מייל הבריטי. המאמר סקר ארבעה דורות של משפחה אחת באנגליה, והראה, באמצעות מפה די מרתקת, כיצד במהלך הדורות המרחב שבו ילדים יכלו להסתובב בעצמם הולך ומצטמצם. כותרת המאמר רמז על אבדן:

How children lost the right to roam in four generations

הכותרת בהחלט עוררה דאגה, וכך גם המאמר עצמו. אבל החלק המעניין ביותר של המאמר היה המפה שליוותה אותו, מפה שהמחישה את צמצום המרחב:

דרך המאמר, והמפה, אנחנו לומדים שתוך 80 שנה התרחש שינוי משמעותי ביותר. לעומת הרב סב שיכול היה לסתובב במרחב של 10 קילומטר מהבית לבדו, הנין שלו בקושי יכול להתרחק 300 מטר מהבית. כותב המאמר מדגיש שלא מדובר רק במרחב, אלא במידה של חופש. הוא כותב על הרב סב, ואחרי-כן על הנין:

It was 1926 and his parents were unable to afford the fare for a tram, let alone the cost of a bike and he regularly walked six miles to his favourite fishing haunt without adult supervision.

Fast forward to 2007 and Mr Thomas’s eight-year-old great-grandson Edward enjoys none of that freedom.

המאמר הוא בעצם סקירה על דוח המזהיר ש:

the mental health of 21st-century children is at risk because they are missing out on the exposure to the natural world enjoyed by past generations.

אינני מעז להסתכן כאן באמירות נגד חשיבות החשיפה לעולם הטבע לבריאות הנפשית של ילדים (או לכולנו), אבל נדמה לי שבכל זאת משהו חסר בדיווח המעניין הזה. הנין אמנם מאד מוגבל מבחינת המרחב שבו הוא יכול להסתובב, אבל הרב סבא שלו בקושי יכול היה לחלום על כמות הגירויים והמידע שאליהם נינו חשוף. אותו נין יכול, בתוך הבית שלו, לצפות בתכנית טלויזיה כמו “עולם מופלא” שחושף אותו למראות שהרב-סבא כלל לא דמיין לעצמו שהן קיימות.

בתקופה שבה המרחבים היו פתוחים אבל האמצעים היו מעטים, בית הספר היה מקום שפתח את העולם לתלמיד. בתקופת הרב סב מרבית הגירויים החינוכיים נמצאו בתוך בית הספר, וילדים צמאי דעת באו לבית הספר כדי לעיין בספרים, להביט דרך מיקרוסקופ, ללמוד על מקומות רחוקים, ועוד. היום, אלה, והרבה יותר, זמינים לילדים מתוך הבתים שלהם, ואילו סביבת בית הספר דלת גירויים. במקום להחשף, כאשר התלמיד של היום שנכנס לבית הספר, מרחב הלמידה שלו מצטמצם. והנסיון לחסום את הגישה לכלים אינטרנטיים חברתיים רק מצמצם את המרחב הזה עוד יותר. המאמר רומז שאנחנו מגבילים את הילדים שלנו במרחב הפיסי, אבל למרבה הצער, המגבלות הן גם במרחבים המידעיים והרגשיים.