עלי? אתה כותב עלי?

במסגרות אחרות בעבר התייחסתי לג’ייקוב נילסן. ניסון הוא נביא השימושיות (usability) וכדאי מאד לאנשים שמבקשים להציג חומרים באינטרנט לעיין בהמלצות שלו. עם זאת, דבריו מכוונים לאנשים שרוצים להרוויח מהרשת, ומי שקורא את המאמרים שהוא כותב באתרים השונים שלו מקבל את הרושם שהרצון להרוויח הוא בעצם הסיבה היחידה שבגללה כדאי להעלות מידע לאינטרנט. אין שום פסול ברווח, אבל מה לעשות, והעיסוקים שלי באינטרנט הם בכיוון כמעט הפוך. אי-לכך, יכול להיות שכלל לא מוצדק להתווכח עם דבריו של נילסן – אנחנו פשוט מסתובבים בעולמות מקבילים שאינם נפגשים. אבל כאשר הוא מפרסם מאמר בשם: “Write Articles, Not Blog Postings” (מאמר שאיננו כתיבה בלוגית, אפילו אם נדמה שדווקא היה יכול להופיע בבלוג), קשה לא להגיב.

נילסן בוחן את המאמץ הדרוש כדי לכתוב מאמר מנומק, לעומת המאמץ הדרוש כדי לכתוב מספר מאמרונים “קלילים” לבלוג, ומשווה בין הסיכויים לזכות בקוראים בשני המצבים האלה. הוא מצהיר:

Blog postings will always be commodity content: there’s a limit to the value you can provide with a short comment on somebody else’s work. Such postings are good for generating controversy and short-term traffic, and they’re definitely easy to write. But they don’t build sustainable value.

נילסן מגייס נתונים מגוונים על מנת להראות לנו שאם אנחנו כותבים מספר רב של מאמרונים לבלוגים (מאמרונים שנכתבים יחסית מהר) ההחזר על ההשקעה שלנו קטן מאד לעומת כתיבת מאמר מעמיק ורציני אחד:

It might take you only an hour to write a blog posting on some current controversy, but a thousand other people can do that as well (in fact, they’ll sometimes do it better, as shown above). And customers don’t want to pay for such a tiny increment of knowledge. Sure, sometimes a single paragraph holds the idea that can increase a site’s conversion rate so much that a reader should have paid a million dollars to read it. But they don’t know that in advance, so they won’t pay.

In contrast, in-depth content that takes much longer to create is beyond the abilities of the lesser experts. A thousand monkeys writing for 1,000 hours doesn’t add up to Shakespeare. They’ll actually create a thousand low-to-medium-quality postings that aren’t integrated and that don’t give readers a comprehensive understanding of the topic — even if those readers suffer through all 1,000 blogs.

המסקנה די פשוטה: אל תבזבז את הזמן שלך בבלוגים.

קשה לדעת בכלל היכן להתחיל להתייחס להמלצות של נילסן. יותר מכל דבר אחר, מה שבא לביטוי כאן היא תפיסה של תחרות – בסביבה שבה כל מי שכותב רוצה שיקראו את מה שהוא כותב, וכל מי שקורא קנאי לזמן שהוא יכול להקדיש לקריאה, הגיוני לחשוב שאנחנו נמצאים בתחרות על מכלול שעות העיניים הקוראות הקיימות. אבל למרות שכל מה שנילסן כותב הוא הגיוני, הוא איננו מתאר את העולם בו אני בוחר לחיות, את העולם שלתוכו אני כותב את הבלוג שלי, וכך המצב אצל רבים אחרים. אלן לוין, בלוגר מאד פורה בתחום טכנולוגיות בחינוך, מבטא את התחושה שלי בחדות. לוין מסביר שמדבריו של נילסן מתקבל הרושם ש:

the sole reason for an expert’s activities are to further and advance his/her standing for financial gains. That is, the effort is meant to propel one’s business stature ahead, a game we are not all involved in by a large shot.

אכן, כך. אבל זה רק חלק מהסיפור. נדמה שנילסן מפספס בגדול את אחת הסיבות המרכזיות שבגללן רבים מאיתנו כותבים בלוגים. אחד מקוראיו/מגיביו של לוין (שאינני מזהה, ולא יודע היכן הוא כותב) מסביר היטב את הסיבה הזאת:

I write blogs (and wiki postings) to capture thoughts as they emerge over the event horizon of my richly and chaotically interconnected brain. Sometimes I get responses, sometimes I go in and edit them myself. But it’s a process. Sometime later, I return to a posting, pick it up, dust it off, and start writing an article for publication based on a posting or two.

אינני מתיימר להיות מומחה, אם כי אני בהחלט חושב שאני מבין בתחום שעליו אני כותב. אבל כמו רבים אחרים, אני משוכנע שהכתיבה לבלוג עוזר לי לברר דברים לעצמי, ואני בהחלט חש סיפוק רב אם תוך כדי הבירור העצמי הזה אני גם מסייע לאחרים לברר דברים לעצמם. נתרמתי רבות מההגיגים של אחרים בבלוגים שלהם, ואני חש רצון, ואפילו צורך, לתרום בחזרה. וגם אם לא פעם הדברים שאני כותב בבלוג משרתים אותי בזיכוך המחשבה, אני מודה שגם קורה, אחרי שכבר הקלקתי על “פרסם”, שאני קורא שוב את מה שכתבתי ושואל את עצמי אם לא עשיתי צחוק מעצמי. אבל זה חלק מהקסם של הבלוג.

מתח בלתי נמנע?

לא הגעתי לכנס PIC (דפוס, אינטרנט וקהילה) שנערך בסוף חודש יוני. רציתי להגיע, אבל יותר מדי מטלות לקראת סיום שנת הלימודים (לא לדבר על כך שזה היה רגע לפני הנסיעה לחו”ל) מנעו זאת ממני. כמעט שכחתי לגמרי שהכנס התקיים, עד שנתקלתי במאמר של דב אלפון שהתפרסם ב-Ynet מחשבים, מאמר שהוא, כנראה, תקציר הרצאתו מאותו כנס. במאמר אלפון טוען שהמונח Web 2.0 הוא הרבה יותר הייפ מאשר תוכן. בכך, לפחות בעבר, הסכמתי איתו. לפני שנה וחצי, למשל, כתבתי (באנגלית) דברים דומים – !It’s just too OH. אלפון טוען שחלק גדול ממה שמבחינה טכנולוגית נחשב Web 2.0 כלל אינו חדש, ומבחינת התוכן:
רמתו של התוכן המיוצר במהפכה החברתית המכונה “Web 2.0” נמוכה מאוד, ולמעשה ייתכן שהאינטרנט בגירסתו הקודמת, זו המכונה היום רטרואקטיבית “Web 1.0” היה יותר מעניין, יותר תוסס, יותר אמין, פשוט יותר טוב.

הוא מונה מספר כלים המזוהים עם ה-Web 2.0, ופוסק שאלה הובילו ל:
תופעות אשר יצרו היפר-אינפלציה בתכנים ירודים, העתקה סיטונאית של יצירות וטקסטים וניצול האנונימיות של הרשת לביצוע עבירות שונות, לרבות מעשים פליליים.

דבריו של אלפון (שגם גורפים למדי, ולפחות במאמר אינם מגובים בדוגמאות) מזכירים מאד את הביקורת של אנדרו קין בספרו החדש (אליו התייחסתי בקצרה לפני כחודשיים). גל מור, בתגובה לאלפון (גם ב-Ynet) גם שם לב לדמיון הזה. הוא כותב שהגישה של אלפון:
משתלבת בוויכוח המתנהל באינטרנט דובר האנגלית, בשאלה אם התופעה המכונה תכנים מבוססי גולשים מדרדרת את התרבות ביגון שאולה.

מעניין לציין שעל אף הביקורת של אלפון כלפי ה-Web 2.0 (ביקורת המזכירה בלוגים, ויקיפדיה, YouTube, ועוד), לכנס PIC הוקם (ועדיין יש) ויקי – אחד הכלים שלכאורה אלפון מזהה כמקדם תרבות ההמונים שממנה הוא סולד. בין יוזמי כנס PIC היה גם מט”ח, ולכן יש טעם לזכור את המאמר של איש מט”ח, גיא לוי, מלפני מספר חודשים. באותו מאמר, שבוודאי היה לרוחו של מט”ח, לוי התייחס בחיוב לשילוב הוויקי בתהליך הלמידה.

אז מה קורה כאן? קודם כל, חשוב לציין שאין שום פסול באמביוולנטיות. אפשר לבקר את ההגזמות, ואת המגוחך בחלקים רבים של ה-Web 2.0 מבלי לפסול אותו כליל. (אם כי, קצת יותר מתינות בדברי אלפון לא היתה מזיקה.) ואולי אפשר להסיק מסקנה אפילו פשוטה יותר – קשה מאד לחיות בסביבה האינטרנטית מבלי להשתמש בכלי Web 2.0.

אבל נדמה לי שמשהו נוסף, ובסיסי יותר, מתרחש כאן. גופים חינוכיים אמנם היו מעורבים בארגון של כנס PIC, אבל הכנס עסק, כנראה העיקר, בדפוס. ומה לעשות, תרבות ה-“עשה זאת בעצמך” של ה-Web 2.0 מאיים על המו”לים. נוצר מתח שהוא אולי בלתי-נמנע. מצד אחד, המו”לים מייצגים, על פי רוב, התרבות ה-“גבוהה” והנורמטיבית, תרבות “איכותית” הנקבעת “מלמעלה”. לעומת המו”לים, אנשי מט”ח הם במידה די רבה אנשי חינוך הדוגלים בגישה הבנייתית של הלמידה. הם אמונים על גישה שאומרת שיש לאפשר לתלמידים ליצור בעצמם, אפילו אם לפעמים התוצר הוא אותם “תכנים ירודים” שעליהם כותב אלפון. גם אנשי חינוך המייחלים לתלמידים שיוכלו לזהות איכות תרבותית מבינים שעליהם לאפשר לתלמידיהם לא רק להיות צרכני תרבות, אלא להיות גם יוצריה. אנשי חינוך נידונים להתמודד באופן מתמיד עם המתח שההבנה הזאת יוצרת.

חזרה (כמעט) לשגרה

כפר שבוע בארץ, ואני עדיין מתקשה להתיישב ולכתוב משהו לבלוג … אפילו התנצלות על כך לאותו קורא דמיוני שאני מתאמץ לדמיין לעצמי כדי שאוכל להתחיל לכתוב. כמובן שעם החזרה הביתה הכתיבה לבלוג לא היתה המטלה החשובה ביותר שדרשה טיפול – היו לי, למשל, חמישה שבועות של עיתוני שבת שהמתינו לעיון (ורוב אלה כנראה עוד ימתינו עד שאתייאש ואזרוק אותם). צריכים לנוח קצת מה-“מנוחה” של חופשה, צריכים להתרגל לחום, ואפילו צריכים לחזור לעבודה – למספר מטלות שחיכו בסבלנות עד שאחזור. וכמובן שצריכים גם לעבור על כמות אדירה של מאמרונים בבלוגים שהצטברו בקורא ה-RSS שלי.

אבל רגע. למה צריכים? אפילו אני, שאף אחד לא מאמין לי כאשר אני כותב שאינני מכור לקורא ה-RSS שלי, יודע שהעולם לא יפסיק להסתובב אם לא אקרא את מה שכתוב שם (וסביר להניח שאחוז לא כל כך קטן של אותם מאמרונים הוא חזרה על נושאים שעליהם כבר קראתי, ואפילו כתבתי, בעבר. זאת ועוד: מדובר במאמרונים באותם בלוגים שאני קורא. יש, ללא ספק, מאות, ואפילו אלפי, בלוגים אחרים שאחריהם אינני עוקב, והעולם, בכל זאת, כמנהגו נוהג.

אבל אני מרגיש צורך “לנקות את השולחן”. לרוב הבלוג הזה ניזון מהנושאים שנראים לי המעניינים ביותר שעולים בבלוגים שאני קורא, ולכן, על מנת להתחיל מחדש, עלי לבדוק מה באמת מעניין באלה, ומה סובל שאפסח עליו. אך מה לעשות, וסימנתי לפחות 20 נושאים, או דיונים שהתעוררו בעקבות מאמרונים שונים, שבעיני ראויים להתייחסות. ברור שאינני יכול לדווח/להגיב על הכל.

הספקתי כבר לעבור על חלק גדול מהחומר שהצטבר, וכמובן דברים חדשים מופיעים מדי יום. ולכן, כדאי כבר להתחיל.

כולנו חוזרים על עצמנו, וכך קורה אפילו אם אדם כמו דייוויד וורליק שממשיך לכתוב על האוריינויות החדשות שתלמידים צריכים לרכוש כדי להתמודד עם הנוף המידעי של ימינו. אבל אפילו אם אין חדש בדבריו, כמה דיונים די מרתקים התרחשו בתגובות של הבלוג שלו. לפני כשבועיים וורליק דיווח על פגישה שהוא קיים עם יותר מ-300 מורים חדשים באריזונה, ועל הקשר הדי זעום שלהם לכלי Web 2.0:

I twittered about how only two of them were bloggers, no one knew about Web 2.0, only a handful knew what a wiki was, and no one had heard of RSS. It really forces me to wonder if we’re stirring up a bunch of hype about “Web 2.0″ just to have something to be enthusiastic about. It’s not a bad thing that these beginning teachers hadn’t heard of Web 2.0. They’re certainly doing it. Most of them IM, have MySpace or Facebook (etc.) sites. They communicate online with individuals and groups, and they’ve used these conversations to teach and learn, though they probably haven’t thought of it that way.

וורליק אומר, בעצם, שאפילו אם אין הם משתמשים במילים ה-“מקובלות”, המורים החדשים האלה, מעצם העובדה שהם משתמשים בכלים כמו MySpace and Facebook, ספוגים ב-Web 2.0. יתכן, אבל ג’ים גייטס (תגובה מס’ 31) מרים גבה:

For over a year I’ve been wondering if what we say about kids and their use of computers was true. We keep saying, “The kids are using this stuff all the time – except when they come to school.” But, I wasn’t seeing it. Sure, there are isolated cases, but not as a rule do I see tech-savvy kids. They have their cell phones and maybe their myspace accounts, but they aren’t LEARNING on the web, the way we are, and I have had this nagging suspicion that we were projecting OUR way of learning and using the tools onto them.

נדמה לי שג’ייטס כותב שני דברים שונים כאן, אבל שניהם משמעותיים מאד. מצד אחד, אני חש שהוא צודק כאשר הוא כותב שאין קורלאציה הכרחית בין להיות tech-savvy, לבין להשתמש בכלים האלה בתהליך הלמידה (או ההוראה). אבל אולי חשוב יותר, הוא שואל אם הדרך שבה “אנחנו” (המכורים לבלוגים?) משתמשים בכלים האלה היא בהכרח הדרך “הנכונה”.

שריל נוסבאום-ביצ’ מצטרפת לדיון (תגובה מס’ 41) ומזכירה לנו שעלינו להתמקד בלמידה, ולא בכלים:

Want to know why I think Web 2.0 which has spawned the concept of Classroom 2.0 is worthy? Check out how it has changed teacher practice in 40 schools in Alabama who have been through a 21st Century Teaching and Learning project that, as much as possible, ignored the tools and instead focused on what we can do with the tools to make school more relevant for students. http://www.abpc21.org/

היא מוסיפה:

I have the pleasure of knowing 20 somethings who are immersed in these technologies. They do not obsess over wiki this and blog that– they just use them.

נדמה לי שמשהו מאד נכון בהערות האלו. לעתים קרובות מדי, אנחנו עסוקים יותר בכלים מאשר במה שהם אמורים לעזור לנו להשיג.

נוסבאים-ביץ’ מוסיפה משהו אחר שיכול להיות הבסיס של מאמרון נפרד, ואני כבר מאריך יותר מדי כאן. לכן, בשלב זה כדאי לסיים. חשבתי שאני לומד לקצר במאמרונים האלה. כנראה שאצטרך להמשיך להתאמן בזה.

פגישה עם קונרד גלוגאוסקי

לא קל, ואולי אפילו לא הגיוני, לעקוב אחר עשרות, ואפילו מאות, ההודעות שמגיעות אליך דרך קורא ה-RSS שלך בזמן שאתה אמור להיות בחופשה. ועם היד על הלב, אני מודע היטב לעובדה ששום דבר לא יקרה אם במשך תקופה מסויימת אינני קורא את הדברים שמתפרסמים. אם כך, למה אני משתדל לגנוב קצת זמן מהבילוי עם המשפחה על מנת להתעדכן בבלוגים שאני קורא? נדמה לי שהסיבה המרכזית היא שזה מאפשר לי תחושה של יציבות בתקופה הארוכה שבה אני נמצא מחוץ לבית.

ללא קשר למה שגרם לי להציץ, אני בר מזל שמצאתי קצת זמן לבדוק את קורא ה-RSS, מפני שבדרך הזאת מצאתי מאמרון חדש בבלוג של קונרד גלוגאוסקי. תמיד מעניין לקרוא את דבריו של גלוגאוסקי – מורה למיומנויות לשון בחטיבת ביניים באיזור טורונטו, ודוקטורנט באוניברסיטה של טורונטו. גלוגאוסקי מצליח לשלב דיווח על ההתנסות שלו בכיתה עם הגות חינוכית הנתמכת בהוגים חינוכיים היסטוריים. אפשר לחוש זאת מהשם הנהדר של הבלוג שלו – blog of proximal development.

לפני מספר ימים גלוגאוסקי כתב על הרצון של תלמידיו השנה להוסיף עיצובים אישיים לבלוגים שלהם. מצד אחד, הוא חש שמדובר בקישוט בלבד, ולא בכתיבה בעלת “תוכן” שהיתה מוסיפה אופי אישי לאותם בלוגים. אך בכל זאת, הוא גילה שהעיצוב הזה מהווה פן חשוב בהפיכת הבלוג לסביבה אישית:

Blogging is about personal expression. The ability to personalize one’s space is something that needs to be an integral part of every community. I believe that it is an important building block that can help us build communities with our students. If a blogging community focuses primarily on creation then why not start by creating one’s space, one’s atelier where the process of creation will take place?

לקראת סיום השנת הלימודים האחרונה מספר כיתות בארץ התחילו להשתמש בתשתית של מש”ל בפיתוחו של אלישע בביוף. התשתית הזאת מאפשרת ניהול של בלוגים כיתתיים עם יכולות מעקב טובות ורצויות (וגם על אלה גלוגאוסקי כותב במאמרון שלו). נכון להיום, התשתית המבטיחה הזאת עדיין לא מאפשרת עיצוב אישי מהסוג שתלמידיו של גלוגאוסקי רצו. יש לקוות שבקרוב, בעקבות העידוד של מורים שמשתמשים במש”ל, וגם כתוצאה של קריאת מאמרונים כמו אלה של גלוגאוסקי, הוא ימשיך להתפתח.

מאמרון כמו זה של גלוגאוסקי הוא מסוג הדברים שעליהם גם בימים רגילים הייתי מדווח. אבל בזמן חופשה בקנדה, זה מתבקש עוד יותר, משום שביום שלישי זכיתי להפגש אותו. שנינו מתכתבים כבר מספר שבועות בתקווה למצוא הזדמנות להפגש, ולשמחתי הצלחנו. על כוס קפה דיברנו בערך שעה וחצי, כאשר היה ברור לשנינו שיכולנו להמשיך עוד זמן רב.


גלוגאוסקי בן 33. משום מה, תיארתי לעצמי בחור קטן בהרבה ממה שפגשתי. באופן די מיידי התחלנו לדבר … על כמעט כל דבר. כתבתי בעבר שהחלק המעניין ביותר בכנסים הוא הפסקות הקפה, והנה, גלוגאוסקי מספר לי שלדעתו בזמן כנסים המסדרונות הם המקום הכדאי ביותר להיות. שנינו ציינו שהבלוגים המעניינים ביותר אינם אלה של ידועי השם, אלא של המורים בשטח שמשתמשים בבלוגים שלהם כדי להרהר “בקול” על העבודה שלהם בשטח.

הסכמנו גם שלמרות כל הקסם והיופי שבכלי Web 2.0, אין זה מספיק רק לפרוס אותם לפני תלמידים (או לפני מורים) ולצפות שהם יוכלו לרוץ איתם, או להפיק מהם תועלת. הכלים האלה מתאימים מאד לאנשים בעלי מוטיבציה לימודית עצמית חזקה, וכאשר אין מוטיבציה כזאת לא יוצא הרבה מהשימוש בהם. לכן, האתגר האמיתי איננו ללמד איך להשתמש בכלים האלה, אלא לעורר את הרצון ללמוד, ואז לשלב את הכלים כמרכיב חשוב בסביבה הלימודית.

במשך הפגישה שלנו היתה לי התחושה שאני משוחח עם ידיד ותיק, ונדמה לי שהוא חש משהו דומה. (אני הרי קורא את הבלוג שלו, אבל אין הוא יכול לקרוא את שלי.) אחרי שהוא יסיים את הדוקטורט שלו (בעתיד הלא כל כך רחוק) גלוגאוסקי ישמח למצוא מקום עבודה באקדמיה, אבל הוא לא רוצה להתנתק מהעבודה בשטח. אם הוא ימצא דרך לשלב את השניים, אני בטוח ששתי הסביבות האלו ירוויחו.

לא רק דרך המילים

כאשר אני בודק במורפיקס, אני לומד שהתרגום של המילה scrapbook הוא “אלבום הדבקות”. נדמה לי שהתרגום הזה די סביר, אבל בכל זאת לא מספק. ה-scrapbook מתאפיין לא רק בכך שמדביקים לתוכו דברים, אלא בכך שהוא יכול להכיל כל מיני דברים שונים. בלוגים אינם חייבים להיות מילוליים. אפשר לשלב בהם תמונות וסרטים וקולות, ולפעמים אני, בעל הנטייה המילולית החזקה, נוטה לשכוח את זה.

כאשר ביקרנו, לפני מספר ימים, באי הנסיך אדוורד (PEI), ושם באתר המודקש ל-“אסופית” של לוסי מאד מונגטמרי, חשתי עד כמה כדאי ורצוי להרחיב את האמצעים השונים בהם אנחנו מבטאים את החשיבה הפרטית/ציבורית שלנו בבלוגים. אינני מעריץ נלהב של אן שירלי. ספק אם קראתי יותר מהספר הראשון בסידרה. מה גם, אתר התיירות שנבנה במקום בו הסיפורים מתרחשים איננו כל כך מעניין. אבל בתוך המוזיאון הקטן באתר אפשר לעיין בכמה דפים מתוך ה-scrapbook של מונגטמרי. צילמתי שניים מהם:


כאשר עיינתי בדפים האלה נזכרתי בהמלצה שקראתי בבלוג של סוזן צעירי. בין ההמלצות באותו מאמרון היא כותבת על scrapblog – כלי המאפשר לנו, ואולי במיוחד לילדים, ללקט ולדווח על מגוון הגירויים שבהם הם נתקלים.

יש סיכוי שבין הילדים שיאספו לעצמם פריטים מעולמם וישמרו אותם בדרך הדיגיטלית הזאת עוד יצמח סופר כמו לוסי מונגומרטי. ואפילו אם לא, זאת דרך נהדרת להכיר את העולם סביבם.

פגישה עם סטיבן דואנס

הנדודים שלנו הביאו אותנו עד למונקטון – עיר די קטנה בערך 10 שעות נסיעה מזרחה ממונטריאל. לציפי יש כאן ידידה ותיקה, והיא ובעלה מארחים אותנו למופת. אבל אם מיגיעם למונקטון, אפילו בסיור משפחתי שרוב הזמן מוקדש לבילוי עם הילדים, בלתי-אפשרי לא לבקר אצל סטיבן דואנס שהוא, לטעמי, אחד הבלוגרים המעניינים ביותר בתחום הטכנולוגיה בחינוך. אז בעזרת התכתבות בדואר אלקטרוני, וכמה שיחות טלפון, מצאנו זמן להפגש.

פגשתי את דואנס באוניברסיטה של מונקטון, במשרד שלו – שלוחה של המועצה הלאומית לחינוך. הוא עוסק בפיתוח של טכנולוגיות למידה, אבל כצפוי, קשה לו להפריד בין הפרסנה לבין העיסוק המתמיד שלו בכתיבה לשני הבלוגים שלו. בבלוג ה-“אישי” שלו (Half an Hour) הוא מאריך בהתייחסויות שלו על סוגיות חינוכיות וטכנולוגיות שונות. תמיד מעניין לקרוא את הרשימות הדי ארוכות שמופיעות שם, אבל הוא מוכר טוב יותר בזכות הבלוג השני. הבלוג הזה (OLDaily) מורכב מהתייחסויות קצרות על מבחר של פרסומים שהוא קורא, יחד עם התייחסות אישית קצרה. דואנס קורא כמה מאות פרסומים, רובם בלוגים. מתוך הכמות האדירה הזאת של פרסומים, הוא מדווח על אלה שבעיניו ראויים להתייחסות. כמעט אין יום שבו אינני מוצא ב-“בלוג” הזה הפנייה למשהו מעניין שכדאי לקרוא.


בכתיבה שלו דואנס חריף מאד. הוא איננו משלם מס שפתיים לבלוגרים ידועי שם. במקום זה, הוא מרבה למצוא פנינים אצל בלוגרים לא מוכרים. הנושא, וההתייחסות אליו, הם שמעניינים אותו, ולא הסטטוס של בלוגר זה או אחר כבר סמכא. אולי בגלל זה ציפיתי לפגוש אדם יחסית יהיר. ההפך הוא הנכון – דואנס הוא אדם שקט וצנוע, ואפילו טיפה מופנם. (הוא נוסע למשרד שלו באופניים ומחנה אותם בתוך המשרד.) הוא איש שיח נעים, אבל הוא איננו מרבה ליזום את השיחה, ובמקום זה הוא לא רק איפשר לי, אלא כמעט הכריח אותי לכוון את הדיון. לפני שנפגשנו הבהרתי לו שרציתי לפגוש אותו מפני שאני מעריך אותו מאד, ונדמה לי שזה עורר יותר מטיפה של מבוכה אצלו.

נדמה לי שדואנס מבין היטב שהגודל של קהילת האינטרנט בלמידה בישראל יוצר מצב שבו הדחף להשתמש בבלוגים לליבון הנושאים שמעסיקים אותנו שונה מאשר בעולם דובר האנגלית. בכתיבה שלו (וגם בשיחה איתו) הוא מבחין בין קהילה לבין רשת, כאשר הוא טוען שקהילה חותרת להסכמה כללית, ולכן איננה יוצרת תשתית בריאה לצמיחה של רעיונות חדשים, ואילו רשת של קשרים כן יכול לעשות זאת.

אישית, לא הייתי זקוק לשיחה איתו על מנת להכיר את רעיונותיו, אבל בהחלט היה לי חשוב להציץ טיפה באדם שמאחורי הכתיבה.

קשרים מכל הבא ליד

אני אוהד מאד את הגישה של “אוריינויות חדשות”. אין לי ספק שהנוף המידעי של ימינו דורש מיומנויות אורייניות שונות, או לפחות מורחבות, מאשר אלה שהכרנו בעבר. עם זאת, כל פעם שאני קורא על הגישה הזאת, אני חש מבוכה מסויימת. לא ברור לי מה כל כך חדש ב-“אוריינויות חדשות” אלו. אם אני מבין נכון, אחד המאפיינים של הגישה הזאת הוא יכולת אסוציאטיבית – היכולות ליצור קשרים בין פריטי מידע נפרדים, פריטי מידע שלכאורה אינם קשורים אלה לאלה. הרי הצורך לזכור עובדות יבשות נעלם כמעט לגמרי, ובמקומו גדל מאד הצורך לדעת מה לעשות עם המידע הרב שמציף אותנו.

חלק חשוב מהאסוציאטיביות הזאת הוא היכולת למצוא קשרים במקומות בלתי-צפויים. ונדמה לי שדוגמה טובה לכך היא קטע שמצאתי בספר שהורדתי ממדף ספרים בבית של המארחים שלנו במונטריאל. בבית גדוש ספרים, בחרתי לעיין בספר של ג’יימס בורק, “The Pinball Effect“. הספר התפרסם לפני עשור – ממש עוד בתחילת המהפכה של ה-WWW, ולכאורה (אבל רק “לכאורה”) לפני שכולם התחילו לדבר על אוריינויות חדשות.

הספר של בורק עוסק בקשרים הבלתי-צפויים, או לפחות בקשרים הבלתי-נצפים מראש, בין המצאות שונות. נדמה לי שבמידה לא קטנה הוא דוגמה לתפיסה היפרטקסטית של ההיסטוריה. לא שהתפיסה הזאת נוצרה עם ההיפרטקסט, אלא שההיפרטקסט המחיש עד כמה אין צורך בליניאריות בהבנת ההתפתחות הטכנולוגיה האנושית. אולי לפני עשור אותה גישה נראתה מקורית מאד. היום היא כמעט מובנת מאליה. בורק כותב שלספרו יש שתי מגמות. בתיאור שלו למגמה השנייה הוא כותב:

In the coming information age, when multimedia, interactive networking, personal communicators, virtual reality and unlimited bandwidth will all become everyday matters, we will need to think in a different way about knowledge and how it should be used. Supercomputers already manufacture information at speeds no human can match. In the science of quantum chromodynamics, which investigates fundamental particles, there are equations that can be completed, in less than the length of a human lifetime, only by a supercomputer.

In the near future, the rate of change will be so high that for humans to be qualified in a single discipline – defining what they are and what they do throughout their life – will be as outdated as quill and parchment. Knowledge will be changing too fast for that. We will need to reskill ourselves constantly every decade just to keep a job.

שוב, בורק כתב את הדברים האלה לפני עשור, והם דומים מאד לדברים שאנחנו קוראים כמעט יום-יום במאמרים שעוסקים באוריינויות חדשות. בורק מוסיף:

But these technologies will not enhance our lives if we are not prepared for them. And as the data in our knowledge-bases become ever more rapidly obsolete, it will be less important to “know” the data than to be able to access and relate them one to another. Because, as I hope this book shows, it is the interaction between data that causes change. The fundamental mechanism of innovation is the way things come together and connect.

ואם כך, המגמה הבסיסית שלנו בהקניית אוריינויות חדשות צריכה להיות לעזור לתלמידים שלנו לחפש, ולמצוא, את הקשרים בין פריטים שאינם בהכרח נראים קשורים – כמו, למשל, חופשה משפחתית בחו”ל, ואוריינויות חדשות.

קשה, קשה הניתוק הזה.

לא, אינני מכור לבלוג שלי (אם כי אני בטוח שלא מעטים יטענו שאני משלה את עצמי). אבל לא קל להיות מנותק ממנו. ושלא יחשבו שאינני מוצא זמן לבלות עם המשפחה שלי – כמעט כל היום מוקדש למשפחה, לביקורים, לבילויים. אבל. אבל אני זקוק לרגעים של שקט, של מחשבה, ושל התמודדות עם אותם רעיונות שאני מצליח להציץ בהם, לקבל טעמיה קטנה, ולרצות להצטרף לדיון.

מהמעט שאני מצליח להציץ אני מתרשם שאחרים גם מנצלים את הקיץ לקצת שקט במרחב הבלוגי שלהם, אבל כמה עניינים מעניינים מאד צדו את עיני, ואני חש רצון להגיב, להרהר עליהן במרחב הזה, מפני שכבר מזמן סיגלתי אותו לעצמי כמחרב שבו אוכל לגבש את החשיבה שלי.

ויש, כמובן, בעיה נוספת. אין לי מחשב נייד איתי, והעברית שאני מצליח להקליד באה במאמצים לא כל כך קטנים. ברוב המחשבים אני מצליח לקרוא עברית ללא קושי, אבל הכתיבה דורשת מידה די גדולה של סידורים טכניים, עד שזה בקושי שווה המאמץ.

אי לכך, המאמרון הזה יעסוק רק בהרהור על הקשיים שאני חש בניתוק מהסביבה הבלוגית שלי, סביבה שכנראה באמת הפכה לחלק ממני. מותר לצחוק, או אפילו לרחם עלי, אבל נוכחתי לדעת שזאת המציאות.

ואם התלמידים היו הולכים בחולצות צמודות לגוף?

יד על הלב, אינני יודע מה צריכים לחשוב על קטע הווידיאו הקצר הזה שמופיע במספר בלוגים. אני פגשתי אותו רק השבוע (הקישור הוא לבלוג בו נתקלתי בו), אבל בדף “המקורי” שלו (יש דבר כזה דף מקורי?) ב-YouTube, מצאתי שהוא נמצא שם כבר מחודש ינואר. (נכון לעכשיו, מצאתי רק שתי גירסאות של הווידיאו הזה ב-YouTube, עם בסך הכל משהו כמו 10,000 צפיות. אפשר להגיד שהוא עדיין לא הפך ל-viral, אבל עם תוכן כזה, כמובן שעוד היד נטויה.)

שוב, אינני יודע אם זאת פרודיה או לא. אמנם חולצות גדולות המכסות את הגוף יכולות להסתיר כלי נשק, ולכן אפשר להבין את הרצון של בתי ספר בקוד לבוש שימנע את הגעתם של תלמידים בלבוש כזה. אבל ההגזמה כאן היא, ללא ספק, מעל ומעבר. הרי הלבוש של אותו תלמיד שבווידיאו אולי מאפשר לו להסתיר כלי הנשק, אבל עם כמות הנשק שיש עליו, הוא לא היה יכול ללכת בכלל, וסביר להניח שמישהו היה שם לב שקיימת בעיה. זאת ועוד: גם מי שמגיע לבית ספר מעונב ובחליפה יכול, די בקלות, להסתיר כלי נשק.

קשה גם לא לשאול האם ה-“פתרון” הוא קוד לבוש הדורש מהתלמידים לבוא לבית הספר בבגדים חושפניים כדי שאפשר יהיה לבדוק אם יש עליהם נשק. ספק אם בתי ספר רבים היו רוצים פתרון כזה שהיה, כמובן, מעורר בעיות נוספות.

ואיך (אם בכלל) כל זה קשור ללמידה והאינטרנט? אפילו אם מדובר בפרודיה, אפשר בקלות, לצערי, להאמין שדרך הטיפול של לא מעט הנהלות בתי ספר, בנוגע למגוון רחב של “בעיות”, עשויה להיות דומה לדרך המתוארת בווידיאו. רוצים למנוע את הגעתם של תלמידים לאתרים “מסוכנים”? אולי אפשר להשאיר את המחשבים ואת התקשורת לאינטרנט, אבל, למשל, להחרים את כל המסכים.

כנראה שזה לא רק ענין של האינטרנט

האינטרנט גדוש בדוגמאות של הצעדים שבתי ספר נוקטים על מנת להגן על תלמידים מהסכנות שברשת. לא פעם מתקבל הרושם שמבוגרים רבים מעדיפים לטפל ב-“בעיה” על ידי חסימה גורפת של כל גישה מבתי הספר לכלים של “הרשת החברתית”, או אפילו להוציא מהם את האינטרנט בכללותו. בעבר חשבתי שיש משהו מיוחד באינטרנט שמעורר גישה כזאת. נכון, יש גם ערים, ניו יורק למשל, בהן מנסים לאסור על הכנסת טלפונים סלולאריים לתוך בתי הספר, אבל נדמה שהפחד מהאינטרנט גורם לנקיטת אמצעים מוגזמים ממש.

מאמר שהתפרסם השבוע באתר של CNN משכנע אותי שטעיתי. תחת הכותרת: High-fives could mean detention for students in Va. School אנחנו לומדים שיש בתי ספר בארה”ב שמוכנות לאסור על כל מגע פיסי על מנת “להגן” על התלמידים מפני האפשרות של אלימות. המאמר מספר לנו ש:

A rule against physical contact at Kilmer Middle School, about 10 miles west of Washington, is so strict that students can be sent to the principal’s office for hugging, holding hands or even high-fiving.

אז אם חשבתי שחסימת האינטרנט כדי למנוע נזק לתלמידים היא פעולה מוגזמת, מה אפשר להגיד על זה? כנראה שבכל זאת הבעיה לא היתה ייחודית לאינטרנט.